אשליית החלוקה

"לפני למעלה מ־20 שנה נקלעה הצמרת המדינית והביטחונית של מדינת ישראל לליקוי מאורות, כשחתמה על "הסכמי אוסלו". התוצאה היתה טרגית: יותר מ־15,000 פעולות טרור ואיבה נגד מדינת ישראל, למעלה מ־1,500 ישראלים שנרצחו, אלפי פצועים, וסבל רב גם לאוכלוסייה הפלשתינית. חלוקת ירושלים, כך מעלה מחקר זה, עלולה להביא על ירושלים אסון בסדר גודל דומה ואף חמור יותר.

עוד קודם למחלוקת הדתית, ההיסטורית והלאומית, אפשרות חלוקתה של ירושלים פשוט תלושה מן המציאות; עוד קודם לוויכוח על צדק ואמת היסטורית, חלוקה כלל אינה רלוונטית. היא אולי אפשרית על הנייר ובמתיחת קו על המפה, אבל לא בשטח.

חסידי החלוקה, מעלים שני טיעונים מרכזיים בזכותה: טיעון דמוגרפי וטיעון ביטחוני. הטיעון הדמוגרפי נוגע לצורך בשמירה על הרוב היהודי בירושלים, באמצעות "גריעת" שכונות ערביות ממנה. "היפרדות" זו מוצגת ככורח שאין להימנע ממנו, לנוכח המשך מגמת צמצום הרוב היהודי בעיר והאפשרות שמגמה זו תואץ עוד. הטיעון השני, הביטחוני, עולה על רקע גלי אלימות וטרור היוצאים לא פעם מהשכונות הערביות במזרח ירושלים. הטענה היא שהפרדה בדמות חלוקה תשפר את ביטחון האוכלוסייה היהודית בעיר. 

חיבור זה מבקש להפריך את שתי הנחות היסוד הללו. חלוקת ירושלים, כך נמצא, וגריעת שכונות ערביות ממנה, עלולות לקלוע את ירושלים למצוקה ביטחונית קשה פי כמה, להפוך את השכונות היהודיות לפגיעות פי כמה, ובסבירות גבוהה - אף למנוע טיפול ביטחוני־מודיעיני, שוטף ונקודתי, בטרור הפלשתיני והאיסלאמי. טרור זה, מצהירים מכווניו כבר היום, לא ייפסק לאחר חלוקה.

יתרה מזאת: חלוקה, כך נמצא, לא זו בלבד שלא תיטיב עם הרוב היהודי בירושלים. היא עלולה דווקא לפגוע בו. הבעיה הדמוגרפית אכן קיימת, אבל יש דרכים אמיצות יותר ומסוכנות פחות להתמודד עימה, במקום לברוח ממנה ולהמיט חלילה על ירושלים אסון ביטחוני ודמוגרפי. 

 

היהודים ייצאו. הערבים ייכנסו

ירושלים - שכחו רבים מאיתנו - כבר חולקה פעם אחת בעבר, ב־1948. בעקבות אירועי המלחמה וחלוקת העיר עזבו אז תושבים רבים את ירושלים. את מזרח העיר עזבו כשליש מתושביה - 28 אלף תושבים, רובם ערבים־נוצרים. את מערב העיר עזבו כרבע מתושביה, כ־25 אלף איש, רובם המכריע - יהודים. רק חלקם חזרו לעיר עם שיפור המצב הביטחוני. 

חלוקה חוזרת כיום, תהפוך רבות מהשכונות לאורך קו התפר הנוכחי לשכונות ספר, שבסבירות גבוהה יסבלו מפיגועים, ניסיונות ירי, גניבות, צניחה בערך הדירות ועוד (הפרק "המשמעות הביטחונית של חלוקה" מלמד ומפרט על כך רבות). ניצנים להלוך רוח שכזה נבטו בקיץ האחרון, במהלך אירועי "האינתיפאדה הירושלמית", בשכונת פסגת זאב, שאוימה בכמה אירועי ירי מכיוון מחנה הפליטים שועפט, הסמוך לה.

בנסיבות חמורות בהרבה, בראשית שנות ה־2000, עזבו רבים מתושבי שכונת גילה את בתיהם, בעת שמבית ג'אלה הסמוכה שנמסרה לפלשתינים, נורתה עליהם אש. הלוך הרוחות בשכונות היהודיות שהוקמו בירושלים לאחר 1967 מצפון, מדרום וממזרח לקו הירוק הישן, מצביע על אפשרות דומה: היפרדות מהשכונות הערביות השכנות עלולה להפוך את השכונות היהודיות הנושקות להן כיום, לשכונות ספר ולקו גבול, ולהביא להגירה (בריחה) של יהודים משכונות אלה, בדומה לתהליך שהתרחש בירושלים ב־1948. 

באין מלאי מספיק של דירות למגורים בירושלים ובשל יוקר הדיור המאמיר בעיר, ימצאו רבים ממהגרים אלה את דרכם אל מחוץ לירושלים, אם לפריפריה או לאזורים מרוחקים יותר. זהו הפסד דמוגרפי יהודי ראשון ולא רווח דמוגרפי.

מנגד - חלוקת העיר והיפרדות משכונות ערביות, עלולות להביא לגל הגירה נוסף של תושבים ערבים אל "הצד הישראלי" של ירושלים. תהליך דומה כבר התרחש עם בניית גדר ההפרדה בצפון ירושלים: עשרות אלפי ערבים עברו אל "הצד הישראלי" של הגדר כדי לא להפסיד את הזכויות הרבות הנגזרות ממעמד "התושב" שלהם.

הערבים שעברו אל "הצד הישראלי" של הגדר, לא הפכו לציונים. הם ביקשו לשמור על מענקי הביטוח הלאומי שלהם, על הקצבאות השונות ועל שירותי הבריאות שמהם הם נהנים כיום. הם גם ביקשו להמשיך ולהבטיח את הנגישות הגבוהה לכל מקום בישראל, את חופש התנועה והביטוי שלהם וכמובן - את רמת השכר הגבוהה, שממנה הם נהנים באזור הישראלי. מעברה הפלשתיני של הגדר, כל ההטבות הללו מוטלות בספק גדול, או שאינן קיימות כלל. 

דוגמה אופיינית לתהליך מגולמת בעלייה החדה במספר תושבי השכונה הירושלמית הערבית בית חנינא לאחר הקמת הגדר: בין השנים 2000 ל־2005 גדלה אוכלוסיית בית חנינא ב־15.5% בלבד, אולם בחמש השנים שלאחר מכן (2010-2005), לאחר הקמת הגדר, היא גדלה ב־39.5%, ונכון ל־2012 התגוררו בה (על פי נתוני הלמ"ס) 34,840 תושבים. זהו הפסד דמוגרפי יהודי שני, ולא רווח דמוגרפי.

כך, אפוא, עלולה גריעת שכונות ערביות מהעיר לייצר בעבור הצד היהודי תהליך הפוך מהרצוי: מצד אחד עזיבה של עשרות אלפי יהודים את שכונותיהם שיהפכו לקו גבול, כפי שאירע ב־1948, ומצד שני, נהירה של עשרות אלפי ערבים אל הצד הישראלי של הגדר, כפי שאירע עם בניית גדר ההפרדה באמצע שנות ה־2000. שני התהליכים עלולים להיות עמוקים פי כמה בהשוואה לעבר, בשל סדר הגודל של האוכלוסיות כיום: כחצי מיליון יהודים וכ־300 אלף ערבים.

להגירה כזאת יש השלכות ביטחוניות ולא רק דמוגרפיות. כבר היום קיים "טפטוף" של משפחות ערביות, העוברות להתגורר בתוך שכונות יהודיות באזורים הנושקים לשכונות ערביות. התופעה קיימת בצמרת הבירה, בגבעה הצרפתית בנווה יעקב, בפסגת זאב ובארמון הנציב. על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2010, התגוררו 3,378 ערבים ללא אזרחות ישראלית, בעלי מעמד תושב, בשכונות בירושלים בהן קיים רוב יהודי, בעוד שרק 2,537 יהודים התגוררו בתוך השכונות בירושלים בהן קיים רוב ערבי.

התמודדות מתמשכת. כריכת הספר "ירושלים - אשליית החלוקה"

אין דירות בירושלים

כיצד בכל אופן מתמודדים עם הירידה הנמשכת במשקל של האוכלוסייה היהודית בירושלים; עם האפשרות שעוד מעט אולי, הערבים יהיו כאן רוב? העובדות היבשות מלמדות, כי לנחיתות הדמוגרפית הנמשכת של הצד היהודי בירושלים אחראית בעיקר הנטישה הגדולה של היהודים את ירושלים, ופחות - הריבוי הטבעי הגבוה של האוכלוסיה הערבית:

כ־18 אלף יהודים עוזבים את העיר מדי שנה, ורק כ־10,000 באים לגור בה. ב־22 השנים האחרונות עזבו את העיר כ־370 אלף יהודים! אם רק כמחצית מהם היו נשארים בירושלים, הרי בעיר היו מתגוררים כיום לפחות עוד 150 אלף יהודים. כך גם באשר לעתיד: אם את העיר יעזבו בעשר השנים הבאות "רק" 10,000 תושבים יהודים בשנה, כמספר הנכנסים אליה, מצבנו הדמוגרפי יהיה טוב לאין שיעור.

"הצד היהודי" בירושלים אמנם נטל בשנים האחרונות את "ההובלה" מול "הצד הערבי" בסעיפי הריבוי הטבעי ובשיעור הפריון, וביצע מהפך. עם זאת, שינוי זה אינו מבטיח גידול מחודש של הרוב היהודי, מכיוון שלאוכלוסייה היהודית פשוט אין מקומות מגורים בעיר.

שוב ושוב מלמדות הבדיקות, כי הסיבה העיקרית לעזיבה היא מחסור חמור בדירות ומחירו הגבוה של המלאי המועט שקיים. בירושלים נבנו בעשור האחרון כ־2,000 דירות בממוצע לשנה, בעוד הדרישה השנתית עומדת על למעלה מ־4,000. על מיעוט הבנייה משפיעים לחצים מדיניים, שישראל אינה עומדת בהם ומאבקים של גופים ירוקים. סקר שערך לאחרונה מכון ירושלים לחקר ישראל עבור המשרד לענייני ירושלים העלה, כי בקרב שלושת המגזרים היהודיים בעיר - החילוני, החרדי והדתי - הדיור הוא הסיבה המרכזית לעזיבת ירושלים. גם פרופיל העוזבים מטריד: רובם צעירים, רובם בעלי השכלה גבוהה. גם ציבור חרדי, במספרים גדלים והולכים (ולא רק חילוני), עוזב את ירושלים.

אבל אלה אינן רק הדירות... עשרות החלטות ממשלתיות שנועדו לחזק את ירושלים ולמשוך אליה אוכלוסייה נותרו על הנייר או שמומשו באופן חלקי בלבד... הבולטת שבהן היא ההחלטה על העברת משרדי ממשלה ומוסדות ממשלתיים לירושלים, סאגה הנמשכת כבר שנים ארוכות. עשרות ההחלטות שלא בוצעו, נועדו להיטיב ולתמרץ כספית את הבאים לעיר, להפוך את המגורים בירושלים לכדאיים ואת היזמות בעיר לרווחית... בחינת ההחלטות הללו מלמדת בין היתר, כי ללא הכפלה של הבנייה השנתית למגורים, ומימוש החלטות ממשלה רבות שנועדו למשוך אוכלוסייה לעיר, ימשיכו יהודים רבים לעזוב את ירושלים.

ויש עוד מתווים, שיכולים להשפיע ואף לבלום את מגמת הכרסום המתמיד ברוב היהודי, שעומד כיום על 62% בלבד:

לפני שנים החליטה הממשלה לכונן עיריית גג, ולהכניס דה־פקטו (ניהולית, ולא ריבונית) אל תוך תחומי ירושלים עוד כ־120 אלף יהודים. ההחלטה לא בוצעה. מדובר באוכלוסייה שמתגוררת בתחומי "ירושלים רבתי", ביישובים כמעלה אדומים, ביתר וגבעת זאב. 

אפשרות אחרת, המועלית כאן לראשונה, היא להקים רשות מקומית נפרדת, בריבונות ישראלית, עבור תושבי השכונות הערביות בצפון ירושלים, שנותרו "מחוץ לגדר". רשמית מדובר בירושלים שבריבונות ישראל. מעשית - מדובר באזורי "הפקר", שמימדים רבים של השלטון והריבונות הישראלית נעדרים מהם. גם עיריית ירושלים אינה מתפקדת באזורים אלה ואינה מעניקה לתושבים את השירותים שלהם הם זכאים. אפילו ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, מבקש להיפרד מהשכונות האלה.

 ממהלך כזה יכולים כולם ל"הרוויח": הקמת רשות שכזאת תגרע מתחומי העיר עשרות אלפי ערבים, מבלי שתעודות התושב שלהם יישללו, מבלי שהריבונות הישראלית באזור תשתנה, ובאופן שמצד אחד העול הכלכלי על עיריית ירושלים יפחת ומצד שני הבונוס הכלכלי לתושבים הערבים, שעבורם תוקם מועצה מקומית עצמאית - יגדל.

מהלך ישראלי דרוש נוסף הוא הגמשה של התנאים, שיאפשרו לערביי מזרח ירושלים לשמור על מעמד "התושב" שלהם, גם אם הם חיים כעת מחוץ לעיר. כיום ממהרת ישראל לשלול את תעודות התושב, ואת ההטבות הנגזרות מהן, מתושבים מזרח־ירושלמים שאינם מתגוררים בתחומי ירושלים. מדיניות זאת מעודדת חזרה של ערבים "ירושלמים", שאינם ירושלמים בפועל, אל תוך העיר. אם ישראל תנהג אחרת, היא תייתר עבור ערבים רבים את הצורך לשוב ולהתגורר בתחומי ירושלים, מכיוון שהם לא יחששו לאבד זכויות שנגזרות ממעמד התושבות. שינוי מדיניות שכזה אמנם יעלה לישראל כסף, אבל דמוגרפית - הוא יסייע לקיים את הרוב היהודי בירושלים.

 

הפיתוי לירות עלינו

בירושלים תעתועי הדמוגרפיה הם רק חלק מאשליית החלוקה. גם לאחר חלוקת העיר, כך נמצא (והמחקר מרחיב על כך), תוסיף להתקיים מוטיבציה חזקה בקרב פלשתינים רבים להמשיך ולהוציא אל הפועל פיגועי טרור ולירות על שכונות יהודיות בירושלים המחולקת. אלא שלאחר חלוקה - המטרות היהודיות יהיו זמינות בהרבה, קרובות יותר, ואפשרות הפגיעה בהן תהיה רחבה ועמוקה. לעומת זאת - אפשרות הסיכול של ירי ופיגועים תהיה נמוכה בהרבה וקשה פי כמה. נגישות הפלשתינים לנשק ולאמצעי לחימה תגדל אף היא.

חלוקה תחשוף מאות אלפי תושבים יהודים לאורך הקו החדש, לסכנה מוחשית של ירי נק"ל ומקלעים, מטווחים של עשרות עד מאות מטרים - טווח 

המרחק בין השכונות הערביות לבין השכונות היהודיות. בעבר ירו הפלשתינים מטווחים דומים מבית ג'אלה ומבית לחם על שכונת גילה. הירי נמשך לסירוגין כארבע שנים. קו חלוקה, שאורכו המוערך הוא 46 ק"מ, יחשוף לירי דומה אוכלוסייה יהודית בגיזרה רחבה פי כמה ובהיקף אירועים רחב בהרבה. חלוקה עלולה לחשוף שכונות בירושלים גם לירי מרגמות ורקטות, שחמאס מנסה כבר כיום להבריח גם אל תחום הגדה, ואף עמל על פיתוחן וייצורן שם. 

ההנחה שגם לאחר חלוקה תוסיף להתקיים רמת מוטיבציה גבוהה בקרב פלשתינים רבים להמשיך ולפגע בירושלים - נשענת על כמה ממצאים:

• רוב הפלשתינים בשטחי יהודה ושומרון מעידים על עצמם לאורך השנים, בסקרים חוזרים ונשנים, שהם תומכים בפיגועי טרור בירושלים, ושהם אינם מוותרים על מימוש "זכות השיבה" ו"תוכנית השלבים" גם בירושלים. נציגים מטעם הרש"פ אף הכינו, כבר לפני שנים, רשימות של "רכוש ערבי במערב ירושלים" (7,000 מבנים), שאותו הם תובעים "להשיב לפלשתינים". 

• בירושלים נחלש בשנים האחרונות כוחן של הרש"פ ופת"ח, ועולה כוחן של חמאס ותנועת חיזב אל־תחריר, המתנגדות לכל פשרה בעיר.

• בעבר הלא רחוק היתה הרשות הפלשתינית שותפה מלאה לטרור והתחמקה מלפעול נגדו. גם כיום שיתוף הפעולה של הרשות בבלימת הטרור מוגבל, ומושפע מהצורך הפנימי לשמור על "אחדות השורות" הפלשתינית ועל יחסים סבירים עם חמאס. 

לאורך שנים התמצה עיקר חלקם של ערביי מזרח ירושלים בתפקידי סייענות (איסוף מודיעין ובחירת יעדים פוטנציאליים), אולם מאז האינתיפאדה השנייה הם נוטלים חלק מרכזי בהוצאה לפועל של פיגועי טרור בירושלים... וחלקם בביצוע ישיר של טרור בירושלים גדל במידה ניכרת.

המשך שליטה ביטחונית ישראלית בשכונות ובכפרים במזרח ירושלים חיוני, אפוא, בעיקר כדי לסכל ירי נק"ל משכונות אלה לעבר שכונות יהודיות. סכנה זו הומחשה כאמור בירי הממושך בשנים 2004-2000, מבית ג'אלה שישראל מסרה לפלשתינים על גילה, הסמוכה לה. לעומת זאת, אירועי הירי ממחנה הפליטים שועפט על שכונת פסגת זאב במהלך "האינתיפאדה הירושלמית", היו בודדים, והירי משם לא היה שיטתי.

סיבת ההבדל ברורה: נוכחות ישראלית בשועפט, גם אם מוגבלת, לעומת היעדר נוכחות ישראלית בבית ג'אלה. הדבר ממחיש היטב עד כמה חיוני להמשיך ולשלוט, ביטחונית ומודיעינית, בשטחן של השכונות הערביות הירושלמיות. 

נכון אמנם, שעשרות מערביי מזרח ירושלים ביצעו בשנים האחרונות פיגועים קשים בעיר, אך פיגועים רבים פי כמה - מאות במספר - נמנעו וסוכלו קודם שהוצאו אל הפועל, הודות לנוכחות המודיעינית והביטחונית של ישראל בכפרים ובשכונות של מזרח ירושלים. חלוקת העיר לא תאפשר נוכחות ביטחונית ומודיעינית מסוג זה.

נכון גם, שישראל חטאה לאורך שנים ביחסה לתושבי מזרח ירושלים. היא לא התייחסה אל צורכיהם העירוניים והפלתה אותם לרעה בהשוואה לשכונות היהודיות.

ישראל אינה יכולה לאחוז בחבל משני קצותיו: לטעון לריבונות על כל שטחי ירושלים השלמה והמאוחדת, ולהתייחס לחלק מתושביה - הערבים - כאל סרח עודף. אי אפשר לתבוע רק את השטח, ולהזניח את צורכי האוכלוסייה. יחד עם זאת, ההזנחה הזאת והצורך בתיקונה אינם יכולים להעניק לגיטימציה לשגיאה גדולה פי כמה - לחלוקת ירושלים. אינך מתקן שגיאה אחת, גדולה ככל שתהיה, באמצעות שגיאה אחרת, קשה פי כמה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו