יש כאלה שתופסים את מנגנון הענישה כעשיית צדק. עניין שמימי כמעט. אחרים מדברים בעיקר על הרתעה. בית המשפט, בעיניהם, הוא מוסד חינוכי, והציטוט החביב עליהם הוא "למען יראו וייראו". ציניקנים גמורים קובעים בלי למצמץ שבסך הכל בית המשפט הוא תיאטרון לא רע, וגזר הדין הוא שום דבר חוץ מקתרזיס ציבורי. זוהי מחלוקת ישנה ותיאורטית לחלוטין. במציאות העכשווית יש לנו את אולמרט. זה מה שיש ואין פה שום קתרזיס, וגם לא מוסר השכל. רק תחושה של שאט נפש המתפשטת כמו דליפה של גז רעיל. כתם נפט בים. בכל הנוגע לשחיתות שלטונית אין דבר כזה הרתעה. עובדה: תוך כדי משפטי אולמרט התרחשו פרשיות ישראל ביתנו. ועל צדק מוחלט אין כאן בכלל מה לדבר, כי לכולנו ברור שבסופו של דבר, החשבון הוגש רק על קצה קצהו של הקרחון.
מדי פעם אני מזכיר לעצמי שלזמן מה, כאן במדינה הזאת היה לנו ראש ממשלה בשם אולמרט. נשיא בשם קצב. רמטכ"ל בשם חלוץ ורב ראשי בשם יונה מצגר. גם בתוך הממשלה היו שני חברים שנקראו על שם תיקים מבישים. רמון והירשזון. וכל היופי החי הזה בו בזמן! האם לא מגיע לנו, כעם, איזה פרס, או לפחות פיצוי?! אני מזכיר את זה לעצמי מתוך דחף מזוכיסטי פשוט של חיטוט בפצעים, וגם כדי לתפוס את מלוא התפארת של העובדה שיש כאן אנשים שמתגעגעים לתור הזהב הזה. כנראה אין גבול לנוסטלגיה. הטיעון המנצח של המתגעגעים הוא שאולמרט ידע לקבל החלטות קשות. והם אכן צודקים! מכל הפשעים שחולל נער הפלא הנצחי מבנימינה - מכל המעטפות והדולרים, צחנת העסקאות שבקעה מתחת לשולחן והרקיעה השמימה מעל גגות ההולילנד; אפילו יותר ממערך השיבושים המרשים שניסה לטוות - העבירה החמורה והבלתי נסלחת ביותר היא העובדה שכאשר הרכיב את ממשלתו, שלח את עמיר פרץ למשרד הביטחון רק כדי לפנות את האוצר לידידו אברהם הירשזון. לזה אני קורא קבלת החלטות! פרץ רצה את האוצר, ואולמרט, מן הסתם, ידע שזה התפקיד שהתאים לפרץ וגם למדינה, אבל לאולמרט התאים שהירשזון יישב על הקופה. לשלוח גנב גמור אל האוצר זה מעשה שעושים או מתוך זדון או מתוך תמימות מוחלטת. הבעיה עם המשפטים האחרונים היא שאופציית התמימות לחלוטין לא רלוונטית.
מפחיד לחשוב עד כמה כל זה קשור לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, ולאופן שבו היא נוהלה. זה כבר עניין להיסטוריונים. לי אישית ברור שהקשר בין שחיתות לבין דיני נפשות הוא לא איזו המצאה של סדרות טלוויזיה אמריקניות.
מה עושים עם כל הביזיון הזה? משום שקתרזיס אין כאן, ומכיוון שנמאס באופן כללי מההתמשכות האינסופית של המשפטים, הערעורים והרטוריקה הטקטית של הסניגורים, חייבים להודות שאיש לא ינשום לרווחה למראה ראש הממשלה לשעבר במדי שב"ס. כמו שאף אחד לא יתפלא על הראיון הראשון מהכלא שיינתן באופן בלעדי ל"ידיעות". מה זה משנה אם יישב שנה, שנתיים או 17 שנה? ומה אכפת לנו אם יבלה אותן בתא טחוב וצפוף בצוותא עם חבורת בריונים מפרקי עצמות או בתנאי דה־לאקס של איזה אגף בכירים מפונפן - שמכונה, מן הסתם, "ההילטונים"? אני מציע להשאיר את המשפט לשופטים, ואת העניין הציבורי לציבור.
הנה עניין אחד שאמור לעניין את הציבור וכדאי גם להתעקש עליו, ולפעול בזריזות כשהברזל עדיין לוהט, וגם חסרי הבושה הגרועים ביותר שבינינו מרכינים ראש - שמו של אולמרט לעולם לא יוכל להתנוסס על שלטים. לא רחוב אולמרט ולא קריית אהוד. לא שדרה ולא סמטה. לא בית ספר, לא גינה ציבורית ולא ברזייה. גם לא פרויקט הולילנד עצמו. לא מגיע להם, לדיירים, הם כבר סבלו מספיק. זה לא קשור לעונש. כבוד או קלון הם לא עניין להחלטה פורמלית של ערכאה. כבוד או קלון הם האופן שבו זיכרון מסוים עתיד להיצרב. ולפעמים, כיבוד לא ראוי לאדם הוא רמיסת כבודו של הציבור. כמעט כל מנהיגי ישראל זכו להנצחה נאה אחרי מותם, אבל את הכבוד הזה החליט אהוד אולמרט להמיר בחופן של תשוקות.
• • •
יצא לי לבקר בכמה בתי ספר בזמן האחרון. הקישוטים על קירות בתי הספר תמיד עניינו אותי, ושמתי לב שלא פעם, לאורך המסדרון המוביל אל חדר המורים מסודרות תמונות נשיאי ישראל. לא פעם אלה פוסטרים פשוטים מהסוג שעיתונים יומיים מחלקים ביום ההכתרה של נשיא חדש.
לא יכולתי שלא להבחין שתמונתו של משה קצב כבר לא מופיעה שם. ובאמת אין לה מה לחפש שם. אולי התקבלה החלטה מסודרת ואולי לא. ייתכן שהוראה מפורשת בעניין ירדה ממשרד החינוך, או שזה השכל הישר שהכריע. בכל אופן, הלכה למעשה, משה קצב לא שם.
איפה דמותו מתנוססת בכל זאת? במדשאות בית הנשיא בירושלים. שם עומדים לפי הסדר פסלי ראש של כל נשיאי ישראל. ואני חייב להודות שהיה לי מוזר לראות ביניהם גם את דיוקנו של האיש שעשה את כל הדרך מקריית מלאכי לירושלים רק כדי להפוך את המשכן למאורה אפלה. מכיוון שבית הנשיא הוא מקום של כללי טקס מהודקים ופרוטוקולים שאין לחרוג מהם, אף אחד לא קם ועשה את מה שכל בית ספר או מתנ"ס סביר היה עושה. כך קרה שפרוטומת הברונזה - האדומה, אגב עד כדי גיחוך - עדיין תקועה במדשאה לתפארת מדינת ישראל, ולא רובצת במחסן של איזה סוחר מתכות. אותו דבר עשוי לקרות גם עם אולמרט. וזה בדיוק המקום שבו אמור הציבור להתערב.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו