ציונית פתאל־קופרווסר (סא"ל במילואים) שברה במהלך 22 שנותיה במערכת הביטחון כמה וכמה "תקרות זכוכית" לנשים, שכיום כבר אינן נחשבות לכאלה. היא כיהנה כקצינת משמר בחמ"ל של ראש אמ"ן, וכעוזרת של ראש חטיבת המחקר של החיל.
היא שימשה קמ"נית של יחידה מבצעית סודית, ולבסוף מילאה את תפקיד היועצת לעניינים פלשתיניים של מתאם הפעולות בשטחים. עכשיו, כעשר שנים לאחר שהשתחררה מצה"ל, מפרסמת ה"סופר־וומן" הזאת, שמשדרת עוצמה וכוח, רומן ביכורים עוצר נשימה שבמרכזו ניצבות דווקא נשים חלשות וכנועות הנתונות בכבלי הגברים, הדת, המסורת והבושה.
ספרה מרחיק עד עיראק של שנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת, אל שורשי משפחתה שחיה שם מאות בשנים. עלילתו מתרחשת בשנים האחרונות של יהדות בבל, הקהילה היהודית הידועה העתיקה ביותר בעולם, שגלתה לשם לאחר חורבן בית המקדש הראשון לפני כ־2,600 שנה.
שלוש שנים לאחר הקמת המדינה פתחה ישראל במבצע "עזרא ונחמיה", וחיסלה למעשה את הגולה הזאת באמצעות רכבת אווירית. אלא שבמרכז העלילה לא ניצבת הקוממיות היהודית, אלא הגולה בכל כיעורה, קשייה והווייתה, ובעיקר סיפורה של אישה אחת - נוריה, או, אם תרצו - הגירסה הנשית של איוב, שהטרגדיה והשכול אינם חדלים להכות בה ובביתה.
"התמונות שעל הקיר" (הוצאת קוראים) שכתבה פתאל־קופרווסר הוא ספר מטלטל מכמה סיבות: ראשית נדמה כי רק קריאתה של נעמי (חמותה של רות המואבייה, שאת סיפורה נקרא מחרתיים בבתי הכנסת) - "קראנה לי מרה, כי המר שדי לי מאוד" – יכולה להתחרות באסונות שנוחתים בזה אחר זה על נוריה.
שנית - נוריה, כך מתברר משיחה עם פתאל־קופרווסר, אינה פרי הדמיון הצרוף אלא מישהי אמיתית מהעבר המשפחתי הרחוק, שעליה למדה ציונית מאמה. אפילו האסונות ומקרי המוות שפוקדים אותה התרחשו במציאות.
שלישית - בשולי הספר מתואר ה"פרהוד" - הפרעות שנערכו ביהודי בגדד בשנת 1941, פרעות שהתרחשו בדיוק לפני 74 שנה, בעיצומו של חג השבועות, שחלק מבני משפחתה של ציונית חוו באופן אישי.
"לא שאלנו, לא חקרנו"
במקור, ציונית בכלל תיכננה לכתוב ספר אחר, על דודה, עזרא רביע, חבר האצ"ל, שברח לארץ מעיראק בעקבות הפרהוד, אחרי שהעיראקים הלאימו לאביו את מפעל הטקסטיל המשפחתי.
רביע נהרג בפעולת "ליל הגשרים" נגד הבריטים בקיץ 1946. אביו, סבה של ציונית, לקה בליבו בעקבות מות בנו. דייזי בת ה־15, אחותו של עזרא ומי שלימים היתה לאמה של ציונית, נאלצה להפסיק את לימודיה והחלה לפרנס את המשפחה. דייזי ובעלה (שגם שמו היה עזרא) עלו לארץ ב־1951 כשלהם ילדה אחת, תינוקת חולת פוליו.
אביה של ציונית עזב את עיראק בחוסר חשק מופגן. הוא היה פטריוט עיראקי והתקשה מאוד להיפרד מבגדד, שבה ראה את כור מחצבתו. רעייתו דייזי לעומת זאת היתה ציונית נלהבת.
עוד שמונה בנים ובנות נולדו לבני הזוג. ציונית נולדה ב־1964 ונקראה תחילה ציונה. "אמי לא אהבה את השם הזה", היא מספרת, "והתעקשה על ציונית מכיוון שכבר עלינו לארץ והגשמנו את הכיסופים לציון, לכן אין לקרוא לי ציונה, אלא ציונית".
ציונה שהפכה לציונית גדלה על סיפורי הדוד שנפל, ולאחר ששני הוריה נפטרו, ביקשה להנציח את סיפורו בספר, אלא שקרבתה הישירה אל הדמות הקשתה עליה לחרוג מהכתיבה התיעודית והעובדתית. היא הניחה אפוא מידה את טיוטת הספר הראשון, וצללה אל תוך דמותה של נוריה ואל סמטאות מגוריהם ונפשם של יהודי עיראק.
המניע לכתיבת הספר היה געגועים עזים להוריה. פתאל־קופרווסר אומרת שרק אחרי מותם הבינה עד כמה היא מרוחקת ואינה בקיאה בשורשיה העיראקיים: "החיים זרמו, ואנו לא שאלנו ולא חקרנו מספיק".
כדי לכתוב את ספרה "בלעה" פתאל־קופרווסר אלפי עמודי טקסט ועשרות ספרים. היא מעולם לא ביקרה בעיראק, אבל במובן מסוים כן ביקרה שם, באמצעות עשרות מפות ומאות תצלומים.
ציונית למדה על תרבותם, מנהגיהם, שפתם ואופיים של יהודי המקום, והקימה לתחייה באמצעות גיבורים שחלקם אמיתיים וחלקם דמיוניים את הגלות העיראקית בשני העשורים שלפני קום המדינה, כאשר המדינה כמעט שאינה נוכחת בה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
העלילה מפותלת ועתירת דמויות: נוריה, אישה חכמה אך כנועה, שכמו סבתא רג'ינה (סבתה האמיתית של ציונית) ניחנה בכוחות ריפוי על־טבעיים, מורדת בפעם הראשונה והאחרונה ומסרבת למצוות הוריה להינשא לאחיינה.
במקום זאת היא נעתרת להצעת הנישואים של אדור, שפעם אחת הציל אותה מאונס שאיימו לבצע בה צעירים מוסלמים. אלא שאדור מאכזב ומתגלה כקנאי דתי ואטום רגשית. הוא מצווה על ילדיו להתרחק מאמם ומתבשיליה, הנגועים ב"כסף מזוהם" שעלול "להרעיל את נשמותיכם הטהורות". בזה אחר זה פוקדים את נוריה אסונות קשים.
במצוות חוקי המשפחה, הגברים והמנהג המסורתי, נאסר על ילדיה לשאת את הנשים שבהן חפצו ושאותן אהבו. על אחדים מהם נכפים נישואים הנושאים בתוכם סבל וייסורים. חייהם עצובים ורצופי סבל וטרדות, עד שבזה אחר זה מאבדת נוריה את שלושת בניה בשורה של מקרי מוות טרגיים.
ברקע מרחפים כל העת קללות וכשפים שאחדות מבנות המשפחה, שהשנאה והקנאה מעבירה אותן על דעתן, עוסקות בהם. "המלאך הגואל" של נוריה היא זיזי, זמרת־על, יהודייה נסתרת, שמפעילה את השפעתה הגדולה ומשתמשת בפופולריות שלה כדי לסייע לנוריה, שהיתה לה לחברת נפש.
גם לזיזי סוד נורא, שרק נוריה מתוודעת אליו. אסונן של השתיים מחבר ביניהן. אחרי מות בניה, יולדת נוריה לאדור בן רביעי, אבל גם הוא נלקח ממנה בעורמה והיא כמעט מאבדת את שפיותה. סופו של הספר הוא אחד הרגעים הבודדים השמחים שמספקת ציונית פתאל־קופרווסר לקוראיה, אבל הוא בטל בשישים לנוכח הצרות שעלילת הספר מנפקת.
"הדמויות אצלי כבויות"
"התמונות שעל הקיר" הוא כתב אישום חריף מאין כמוהו נגד הדרת נשים, ביזוין ולמעשה כמעט מחיקתן בחברה היהודית של עיראק לפני כמעט 80 שנה.
"כל הדמויות אצלי בספר הן כבויות", מדייקת ציונית פתאל־קופרווסר, "גם הגברים. מדובר בחברה כבולה וכבויה, שאזוקה בכבלים של מסורת. אני באה מתוך עולם של נשים חזקות ונפגשתי עם נשים מרשימות מאוד יוצאות עיראק, שנושאות בתפקידים חשובים בכל מיני תחומים.
"שאלתי את עצמי: איך יכול היה להיות שהנשים בעיראק היו בתחתית הסולם מבחינה חברתית? כיצד ייתכן שלא ניתן להן לצאת מבתיהן בלי שגבר ילווה אותן, ואפילו הגבר (הזכר) הוא נער בן תשע?
"התוודעתי אל סיפורי הנדוניה: משפחת הכלה והוריה הם שהיו צריכים לשאת במוהר ובנדוניה. הכל הושת על הכלה, ולכן מייד כאשר נולדה בת, אביה ראה לנגד עיניו את מה שהוא צריך לשלם וקילל את יומו, ואת אשתו".
התרשמתי שכתבת בכעס גדול.
עטיפת הספר "התמונות שעל הקיר" (הוצאת קוראים)
"לא באתי מתוך כעס. באתי מתוך רצון לספר, גם אם יש שם כעסים על אדור, בקטע של הנתק הרגשי שלו מנוריה, אשתו. הגעתי לכתיבה דרך הנושא של מעמד האישה. הכל מוכתב לה מלמעלה.
"הגברים קובעים להן עם מי להתחתן. לכן יש כל כך הרבה אהבות לא ממומשות, גם בספר וגם במציאות. יש הרבה נישואים כפויים. שאלתי חברים שלי אם ההורים שלהם התחתנו מתוך אהבה, והבנתי שבלא מעט מקרים כפו עליהם נישואים".
היית רוצה לבקר בעיראק?
"לא. הגעגועים הם געגועים לבית הוריי, והבית של ההורים שלי היה בפתח תקווה, לא בעיראק. אבל מאוד הייתי רוצה להגיע לבית הקברות בבגדד ולראות את המציבות והקברים של הסבא רבא והסבתא רבתא שלי, של דודים ודודות, של כל מי ששייך משפחתית אלי ולא הגיע לארץ וטמון שם באדמה ההיא".
הדרת נשים היא דבר שנתקלת בו גם בבית הפרטי שלך, שבו גדלת, אצל הורייך?
"לא! סבתא שלי היתה אישה חזקה ועצמאית, מרשימה מאוד. גם אמא שלי היתה חזקה למרות שלא יצאה לעבוד. הוריי היו חילונים־מסורתיים. אחד הדברים שאבא שלי התרעם עליו היה התהליך של החילון שהם עברו כאן".
"'רק תעצמי עיניים - ותראי אותי שוב לפנייך', אמר חיים לאמו והניח את ידיה על ספר התורה, כדי להשביעה שלא תפריע לו להתנדב לשלושה חודשים לצבא העיראקי - אף שבאותה עת לא חלה חובת גיוס לצבא. היא ניסתה למשוך את ידיה מהספר הקדוש, אך הוא לפת אותן בחוזקה בכפות ידיו והחזיק בהן חזק מעל הספר... 'אמא, הישבעי!' עיניו הירוקות הרצינו ודחקו בה, אבל היא משכה את ידיה..." (מתוך הספר)
"חיים, אחד מבניה של נוריה", אומרת ציונית, "הוא דמות שמאוד הזדהיתי איתה, כי הוא מורד. הוא זה שקורא ספרות שמחוץ לספרות הקודש. הוא יודע מה קורה סביבו. הוא מלמד ילדה שאבא שלה אסר עליה ללמוד. הוא לוקח את גורלו בידיו ומשתנה. הוא לא מקובע, בניגוד לאבא שלו".
לרגע נדמה שציונית מדברת על עצמה ועל שני ילדיה האמיתיים: "לא אקבע להם דבר. אכיר להם הכל, אבל הם יחליטו. תפקידנו כהורים הוא להסיר כבלים, ולתת לילדים שלנו כלים לבחור לבד", אומרת מי שכתבה עתה ספר על "ציפורים כלואות".
ציונית נשואה ליוסי קופרווסר, תא"ל (מיל'), לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן ועד לאחרונה מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים. הוא ליווה את כתיבתה וראה כיצד הדמויות בספרה פושטות ולובשות צורה ומשתנות. קופרווסר התרשם שהספר של ציונית עצוב מדי, "יותר מדי צרות, אבל היא התעקשה", הוא מספר, "ואמרה: 'זה הספר שאני רוצה לכתוב'".
ציונית: "השתחררתי מהצבא ב־2008 ונוכחתי לדעת שהילדים שלי לא חוו ולא חווים את מה שאני חוויתי. אני יכולה להתגעגע לריחות, לטעמים, למוסיקה ולשפה של ההורים שלי. לילדים שלי אין את זה. לא היתה להם אמא שבישלה בבית, כי אמא שלהם היתה קרייריסטית.
"התחלתי לבשל. התחלתי להחזיר ריחות וטעמים. סיפרתי להם סיפורים על ההורים שלי ופתאום גיליתי שבעצם אני לא יודעת עליהם כלום. היכן הם גדלו? באילו בתי ספר למדו? לא שאלנו אותם שאלות, והתחלתי לדרוש ולחקור וללמוד. זה היה מסע ארוך של שלוש שנים אינטנסיביות מאוד, עד שהספר הזה נולד ויצא לאור, והוא גם סוג של הנצחה".
במוזיאון יהדות בבל שבאור יהודה מוצגים אלה מול אלה תצלומי נשות הקהילה הבבלית המסורתיות, שהלכו בתלם וצייתו לחוקי ה"קאנון אל־נסא" (חוקי הנשים) שכתב בעבורן הבן איש חי ב־1906 (ותורגמו לעברית על ידי הרב בן ציון מוצפי), מול תמונותיהן של נשים פורצות דרך בקרב הקהילה היהודית העיראקית, דוגמת נשות המחתרת הציונית בעיראק, או זו של הזמרת סלימה מורד. ציונית פתאל־קופרווסר כתבה סיפור על הגלות והמסורת הכובלת, אבל בחרה בהווה פורץ הדרך ובשחרור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו