אודה ולא אבוש - במלחמה ההורמונלית שסערה בשנות ה־90 בין להקת "בויזון" ל"בקסטריט בויז", אני העדפתי את להקת הבנים האירית. בעוד בויזון שידרו מהוגנות גיקית, נערי הרחוב האחורי פשוט היו מגניבים מדי וחתיכים פחות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
על האמריקניות המלוקקת פיצו להיטי ענק צ'יזיים, שגם בזמן אמת - אם היית מתבגרת נבונה למדי - לא שידרו אמינות גבוהה מי־יודע־מה, אבל היו קליטים, קצביים וכיפיים.
על כל אותן בלדות סכריניות, פרי חזונו של המפיק האמריקני לו פרלמן, שהעניקו לחמישייה מאורלנדו את תואר "להקת הבנים המצליחה ביותר בכל הזמנים", בנו המעריצות שרכשו כרטיס כאקט נוסטלגי, עם מודעות לכך שחלפו להן יותר מ־20 שנה.
עוד לפני שההופעה מתחילה, הדי.ג'יי מכריז על הקונספט: "כולנו רוצים לחזור לילדות" ושם עוד שיר ממיטב הניינטיז. כצפוי, הקהל מורכב מ־99% בנות נרגשות, ושאגות שמחה נשמעות בערך בכל חצי דקה. מסיבת הכיתה הכי כיפית עומדת להתחיל.
בחליפות נטולות עניבה (בכל זאת, באו לעשות כיף) הם עולים לבמה לקול צרחות מתבקש עם "The Call" ו"All I Have To Give", ממתקי פופ מושלמים, שמשכיחים את הכוריאוגרפיה הלא מעניינת, ואת העובדה שהשנים וההתמכרויות עשו את שלהן על גופם של החמישה.
"As Long As You Love Me", אחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה מלהיב מאוד את הקהל, אך החבר'ה מתגלים כדברנים לא קטנים. רצף של להיטים ללא דיבורים היה מעניק להופעה את התנופה הדרושה לה. ו"Show Me The Meaning Of Being Lonely" הדרמטי שמגיע מייד אחר כך רק מוכיח את זה - הקהל באקסטזה. בהופעה אפשר להיחשף גם לשירים החדשים של ההרכב, שפועל גם בשנים האחרונות. אמנם זה לגיטימי שהחמישה ירצו לאוורר את הסטליסט, אבל הקהל דורש את הלהיטים מהר יותר.
קהל המעריצות // צילום: קוקו
קווין, בריאן, ניק, איי.ג'יי והאווי מתגלים כישראלים לכל דבר - הם מספרים בדיחות פנימיות, מפלרטטים עם הקהל, מעלים זוג להצעת נישואים וגולשים ל"Quit Playing With My Heart" שמזכיר נשכחות מהקליפ הכי פרובוקטיבי שלהם - נרטבים בגשם.
בגדול, החבר'ה מעניקים שואו מושקע ומלהיב עבור המעריצות. החבר'ה נותנים את כל כולם. כשעל המסך מוקרן הטריילר שמקדם את הסרט הדוקומנטרי שנעשה עליהם, ובו נאמר: "מה אתה עושה כגבר מבוגר בלהקת בנים?" אפשר בהחלט לומר: "עושה חיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו