ירושלים, קצת אחרת

 

 

ב־18 ביוני 2002 פוצץ את עצמו מחבל מתאבד באוטובוס קו 32 סמוך לצומת פת בירושלים. 19 ישראלים נרצחו, ובהם אימאן כבהה מהכפר ברטעה, סטודנט לחינוך מיוחד ממכללת דוד ילין. 

חבריו של ברטעה לספסל הלימודים, ערבים־ישראלים שהתגוררו באותה עת בדירות שכורות בכפר בית צפאפא הסמוך למקום הפיגוע, חשו מודאגים לחדר המיון של ביה"ח שערי צדק. שם, במסדרונות הלבנים, התבשרו בזו אחר זו, משפחות רבות, שיקיריהן אינם עוד בין החיים. גם החברים של אימאן מ"דוד ילין" שמעו שם על מותו. פגשנו בהם אז, קבוצה של עיתונאים, בין אנחות הפצועים וזעקות השכול. ביקשנו מהם שיגנו את פיגוע ההתאבדות ואת מבצעיו. הם סירבו לעשות זאת אפילו בעילום שם. הסירוב שלהם היה מקומם, אבל בעיקר מייאש. 

בשבוע שעבר, לקראת יום ירושלים, חזרתי למכללת דוד ילין. המוסד הוותיק בן 102 השנים, שבו לומדים יחד כ־5,000 יהודים וערבים, תיאם בעבור "ישראל השבוע" מפגש אחר לחלוטין, מעורר תקווה, עם שלושה אנשי חינוך מרתקים שסיימו לאחרונה את התוכנית להכשרת מנהלי בתי ספר בכירים במוסד. 

כל אחד משלושת המנהלים שפגשנו מגלם בדרכו קוטב אחר של המציאות הירושלמית הסבוכה; לרגע אחד הם לא ניסו להסתיר את השקפותיהם השונות, אבל על דבר אחד לפחות הם הסכימו: חייבים להוציא את האלימות והטרור אל מחוץ לוויכוח הפוליטי.

ההסכמה הזאת, שנשמעת לכאורה מובנת מאליה, אינה כזאת. מנאל דראושה, ערבייה ישראלית מהגליל המתגוררת כבר 16 שנה בירושלים, מנהלת זו השנה הראשונה את בית הספר היסודי לבנות בשכונת ג'בל מוכאבר. מהשכונה המזרח־ירושלמית הזאת יצאו בשנים האחרונות עשרות מחבלים שירו, דרסו וביצעו פיגועי התאבדות בשכונות היהודיות של ירושלים. דראושה הגיעה לשם אחרי 14 שנה של הוראה בבית הספר הדו־לשוני "יד ביד", שבו לומדים יחדיו ילדים ערבים ויהודים, ופגשה מציאות שונה לחלוטין. היא עדיין בסוג של "ג'ט לג" מהמעבר הקיצוני.

רונן מזרחי, אב לשמונה, תושב היישוב בית חורון ובוגר מערכת החינוך הציונית־דתית, מנהל זה ארבע שנים את בית הספר היסודי הממלכתי־דתי "דוגמא עוזיאל", ספינת הדגל הוותיקה של החינוך הממלכתי־דתי היסודי בירושלים. בית הספר זכה השנה בפרס מנח"י למצוינות חינוכית וערכית. 

הצד השלישי בשיח הוא איתי בנוביץ, תושב מבשרת, מנהל יאסא - התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות בירושלים, מוסד פנימייתי לתלמידים מצטיינים מכל רחבי הארץ שבין בוגריו המפורסמים נמצאים הסופר סייד קשוע והמלחינה אביה קופלמן. יאסא עלה בשנה שעברה לכותרות, כשמיעוט מבוגריו חתמו על מכתב סרבנות לשירות בצה"ל. בבחירות דמה שהתלמידים בתיכון ערכו לקראת הבחירות האחרונות, זכתה מרצ בלא פחות מ־42 מנדטים.

שלושת המנהלים מציינים כבר בפתח השיחה כי בתי הספר שלהם אינם שטח סטרילי, וכי המציאות של עיר בעימות לאומי ודתי חוצה את גדרות בית הספר ונכנסת לתוך הכיתות. הם מבהירים כי הפרדה מוחלטת בין הלימודים לבין המציאות הזאת היא משהו תיאורטי לחלוטין.

ובכל זאת, איך מתמודדים עם הערבוב, ועד כמה המציאות של עיר בהפרעה ובעימות נוכחת בסביבה החינוכית שאותה אתם מנסים לבנות?

דראושה: "בבית הספר הדו־לשוני שבו לימדתי שנים רבות יישמנו את התוכנית של משרד החינוך 'האחר הוא אני'. כשהגעתי לג'בל מוכאבר, הבנתי ששם זה לא רלוונטי. הם במקום שונה לחלוטין. זה מקום שעדיין אין בו מרחב לדו־קיום. הם עדיין תקועים ב'אני'. היה לי קשה עם זה. באתי מתפיסה אחרת, ואמרתי לעצמי: עכשיו הם בשבילי 'האחר'. המשימה שלי היא להבין את המורכבות ואת התרבות שלהם. האחר בשבילם כרגע הוא האויב, שאין מקום לדיאלוג איתו. לקח לי כמה חודשים להבין את זווית הראייה שלהם".

מג"ב מלווה בדרך הביתה

דראושה מספרת כי בג'בל מוכאבר היא חוותהכערבייה, דברים שעד אז ראיתי רק בטלוויזיה: "את הגז המדמיע ואת הבואש עם הריח הנורא שלו שטרם התנדף; בנות שצורחות באימה מול שוטרים וחיילים שמבצעים מעצרים, והורים היסטריים שבאים לאסוף את הילדים שלהם הביתה. זאת בוודאי אינה מציאות שמאפשרת לפתח דיאלוג עם 'האחר'".

וכיצד את, כדמות חינוכית, מתנהלת מול המציאות הזאת?

דראושה: "אני מבינה שהם עדיין בשלב שבו הם עובדים חזק על 'האני' שלהם. זו סיטואציה שונה לגמרי מה'דו־לשוני' או מבית ספר ערבי בנצרת. הם חייבים תוכניות מיוחדות ומוגדרות בשבילם".

"האני" שלהם הרי מוגדר גם באמצעות הישראלי שאותו הם מגדירים כאויב.

דראושה: "נכון. זו ההגדרה הראשונה בשבילם. הרע מבחוץ מגדיר להם את הפנים שלהם. זה לגיטימי בעיניי. אני מבינה זאת. אי אפשר לצפות למשהו אחר כשיש סיטואציות שבהן אני נאלצת לתאם מול המשטרה ומג"ב ליווי של בנות הביתה".

אבל את בוודאי ערה לכך שהמציאות הזאת שמקשה על התושבים קשורה לעובדה שמהכפר יצאו מחוללי מהומות, זורקי אבנים, משליכי בקת"בים, דורסים, דוקרים, יורים ומחבלים מתאבדים. ג'בל מוכאבר הוא אחד הכפרים הכי פוריים בייצוא טרור לשכונות היהודיות בירושלים.

דראושה: "אני לא מצדיקה זאת - אבל אם המציאות הנוכחית תימשך - ההזנחה בכפר וההתנהלות של כוחות הביטחון בכפר - גם הילדים האלה, שאני מלמדת היום, ימשיכו בכך".

זה לא תלוי גם בך ובמורים שלך? השאלה היא האם כאשר המחבל יוצא מג'בל מוכאבר ויורה במתפללים בבית הכנסת בהר נוף, הבנות שלך שומעות ממך שזה מעשה שלא ייעשה, שאלימות מכל סוג היא מחוץ לתחום? 

דראושה: "אני התחלתי לטפטף להן את זה. זה ייקח זמן, זה תהליך עד שהן יפנימו זאת. ב'דו־לשוני' ריכזתי פעילות שבמסגרתה עשינו משחקי תפקידים. הסברתי למשל לבנות מדוע אפשר להבין את העם היהודי שרוקד ביום העצמאות, ולכבד אותו. מזרח ירושלים זו ארץ אחרת. גם בג'בל מוכאבר נגיע לדיאלוג תרבותי, אולי לא נסכים, אבל בסוף נדבר עם האחר, שזה אתם. כרגע, זה עדיין רחוק. 

"אני מעדיפה לחסוך ממך את תיאור הדרך שבה התלמידות אצלנו קיבלו את הצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אבל אחר כך נכנסתי לכיתות ודיברתי על כאב. מה זה אומר כשמולי עומד אדם שכואב לו, ושיש בו עצב, ואיך לכבד את הכאב שלו? הייתי בהלם מהתגובות של הבנות. הן הבינו בפעם הראשונה שאולי אנחנו לא אוהבות אותם, שאולי אנו רואות בהם עם כובש, אבל יש מקום לכבד גם את רגשותיהם, וזאת התחלה טובה".

"תיקון על גבו של ילד קטן"

רונן מזרחי מקשיב בשתיקה לדברים. העימות נכנס גם לתוך בית הספר שלו, אבל בדרך אחרת. "ילדים, גם אצלנו, מביאים לבית הספר את כל מה שעובר להם בראש, בכל התחומים", הוא אומר, "במציאות של פיגועי הטרור שהיו בירושלים נתקלנו בהרבה שאלות, חששות ופחדים, בעיקר ברמה של ביטחון אישי. היו ילדים שחששו לעלות על ההסעה כי הנהג היה ערבי. היו הורים שהתקשרו וביקשו שנבדוק את עובדי הניקיון הערבים. חששות התעצמו. כצוות חינוכי, התפקיד שלנו היה להסביר לילדים שיש מבוגרים ויש ממסד ויש מערכת, ויש כוחות ביטחון, ואנו משאירים את האחריות בידיהם וסומכים עליהם שהם עושים את המקסימום. ילד קטן אינו יכול לשאת על גבו את התיקון של כל הדברים הללו".

ומעבר לכך?

מזרחי: "מעבר לכך יש חינוך להבחנה: יש אנשים רעים, אבל אנחנו לא מכלילים. לא כל מי שאתה רואה מעבר לרחוב הוא בדיוק כמו זה שעשה אתמול את מה שעשה".

מזרחי מכיר את תפיסת "האחר הוא אני", אבל אינו מיישם אותה בהקשר היהודי־ערבי, "אלא מול האחר במעגלים היותר קרובים לילדים - בכיתה, בשכונה, במשפחה, במגזר. אנחנו בית ספר מאוד הטרוגני", הוא אומר, "הילדים רואים בעיניים שלהם ילדים שונים מאוד. ברגע שזה יחלחל, אפשר יהיה לצאת עם זה החוצה גם למסגרות אחרות. גם מול הערבים".

יש אצלכם ילדים שחוו טרור ברמה האישית או במעגל המשפחתי או של מכרים?

מזרחי: "יש, גם אם במעגלים רחוקים, אבל ילדים מייד מנכסים לעצמם אירועים: 'הייתי קרוב לשם'. 'זה השכן, הבן דוד, האח של החבר של אחותי'. יש אצלנו ילדים מהר נוף. הם לא היו בשכונה בזמן הפיגוע, אבל מכירים את ההוא וההיא. נתקלנו גם בילדים שהתקשו להירדם ולישון בלילות, שהביטחון האישי שלהם נסדק והתערער מאוד. התפקיד שלנו הוא להקשיב, להעביר מידע, בלי רגשות ומניפולציות, להסביר להם שהעולם אינו שחור ולבן, שיש הרבה מאוד גוונים באמצע ושקיצונים יש בשני הצדדים. לא התעלמנו גם מהחטיפה ומהרצח של הנער מוחמד אבו ח'דיר. אנחנו מדברים איתם על כך שיש חוק וסדר בישראל, ושאפשר לאהוב או לא לאהוב זאת, אבל אף אחד לא לוקח את החוק לידיים, ואם למישהו יש קושי, הוא פונה למבוגר האחראי".

ומהי אצלכם הגדרת "האני" שעליו דיברה מנאל?

מזרחי: "אנחנו מחנכים ילדים יהודים דתיים במדינת ישראל, אחרי 2,000 שנות גלות, בירושלים בירת מדינת ישראל. זה חלום שהתגשם, שיהודים לפני 80 שנה לא היו יכולים להעלות על דעתם גם בחלומותיהם הפרועים ביותר. זה מימוש חזון הנביאים, ובתוך הפן התורני והאמוני וההלכתי הזה יש גם את המרכיב של אהבת הגר, ואהבת השונה והזולת וקבלה והכלה של אנשים אחרים ושונים מאיתנו".

"חייבים להפגיש תלמידים"

גם אל תוך כותלי יאסא האירועים בירושלים חודרים. "זה קורה בעיקר בחדר המורים", מספר בנוביץ, "יש לנו 270 ילדים, מהם 6 ערבים. הצוות כולו הוא יהודי, רובו ככולו ירושלמי, והוא חי את ההוויה העירונית, מאוד מעורב פוליטית, פעיל ומעורה במתרחש בעיר. בפנימייה אצלנו יש לוח פוליטי, שהתלמידים כותבים בו ככל שעולה על רוחם. העימות הלאומי נוכח גם בימי זיכרון 

וביום העצמאות. הכל מאוד מורכב אצלנו", הוא מתאר, "עם כל אחד צריך לדבר אחרת: יש לי תלמיד דרוזי ממרר, בן למשפחה שכולה, ותלמיד דרוזי ממג'דל שמס, ותלמיד נוצרי שמתלבט אם לשרת בצבא, וגם תלמידה מוסלמית מעראבה. זו אינה מקשה אחת".

בנוביץ "מאוד תומך" במפגשי היכרות ושיחות בין תלמידי תיכון ערבים ויהודים בירושלים. הוא ניסה ליזום מפגשים כאלה בקיץ הסוער האחרון שעבר על ירושלים, אבל "היתה נפיצות גדולה באוויר". בשנים קודמות, הוא מספר, "קיימנו מפגשים עם בתי ספר ערביים בארץ, אבל לא מירושלים. אם רוצים שירושלים תהיה מחוברת יחדיו, זה לא יכול להישאר רק ברמה המוניציפלית. חייבים להפגיש אנשים, ובמקרה שלנו כאנשי חינוך - תלמידים".

מזרחי ודראושה, לעומת זאת, מאוחדים בהתנגדותם למפגשים בין תלמידיהם עתה. שניהם סבורים שזה מוקדם מדי, שהגיל רך מדי. "זה נראה לי מלאכותי", אומר מזרחי. דראושה אומרת שבג'בל מוכאבר אין עדיין מוכנות לכך. 

מזרחי מספר שבחר לעשות את השתלמות המנהלים שלו בדוד ילין ולא "בתוך המגזר", כדי לממש תחילה בעצמו את הכרת האחר: "זה היה מרתק. ביקרנו בשני בתי ספר ערביים ביפו ובבית צפאפא... פתאום אתה פותח את העיניים ומגלה שמעבר לארבע האמות שלך, יש כל כך הרבה גוונים אחרים לחלוטין", הוא מספר, "אני כמנהל יכולתי לעשות זאת מתוך בשלות וניסיון; הילדים עדיין לא במקום הזה. התפקיד שלי הוא לעזור להם להגיע אליו, בהמשך, כנוער, בתיכון, בתנועות הנוער".

אז אולי לא מפגשים אלא תחרויות ספורט?

דראושה: "הפועל קטמון בכדורגל הגישו לנו הצעה מפתה מאוד - מאמן ערבי וסטודנט ערבי שיעבוד עם הילדים על שיעורי הבית אחר הצהריים. כל ההסעות והביגוד על חשבונם, ורק דבר אחד בתמורה - פעם בחודש תחרות עם בתי ספר אחרים, יהודיים. הבאתי את זה לוועד ההורים, ושמעתי 'לא' חד־משמעי. הייתי בהלם; התפתח שם דיאלוג שלמדתי ממנו הרבה: הם לא מוכנים תמורת סיוע חומרי למכור את הרעיון ואת חלון הראווה של דו־קיום. אם רוצים לעזור - שיעזרו, אבל בלי תנאים. הפועל קטמון לא היו מוכנים בלי מפגש חודשי יהודי־ערבי ברמת תחרות הספורט. ההורים לא היו מוכנים לספק להם את הצילום של תחרות יהודית־ערבית, וזה נפל".

"דרושות עוד מנות של אומץ". מימין: מזרחי, דראושה ובנוביץ // צילום: יוסי זליגר

ברכה מקושטת בדגל חמאס

לעומת הכישלון הזה, יש תמימות דעים בין מזרחי, בנוביץ ודראושה באשר לצורך בלימוד שפתו של האחר. מזרחי, שביסודי למד ערבית ובהמשך גם מזרחנות, מגדיר כ"פספוס מאוד גדול" את העובדה שבבית הספר שלו לא לומדים ערבית. דראושה אומרת כי "שפה היא סוג של גישור, אך גם צורך: הערבית היא אמנם שפה רשמית, אבל לכל מקום שאליו אנו הולכים - משטרה, בתי משפט, עירייה - לרוב אין דוברי ערבית שיכולים לתקשר איתנו. אצלי בבית הספר לבנות בג'בל מוכאבר מלמדים ארבע שעות שבועיות את השפה העברית". בנוביץ מציין שאצלו לימודי השפה הערבית הם בחירה, לא חובה, ודראושה מעירה: "אצלנו - זו חובה, ואצלכם - בחירה - חבל, לא?". "חבל", מסכים בנוביץ.

מנאל, האם גורמים כחמאס או הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית או הרשות הפלשתינית - חודרים למרחב הלימודי שלכם?

דראושה: "אני אישית לא מרגישה ומתרחקת מכל העניין הפוליטי, אבל לפעמים אני נתקלת בדברים תמימים שמלמדים על מה שהילדים סופגים מחוץ לבית הספר. למשל, פתק שילדה מגישה לי: 'אני אוהבת אותך', מקושט בסמלי חמאס. שאלתי אותה מה זה? היא לא ידעה. החזרתי לה את הפתק. אמרתי לה שאני מבקשת שלא תגיש לי דברים שהיא לא מבינה מהם".

האם התכנים הפוליטיים והלאומיים של הגורמים הללו כופים את עצמם על בתי הספר במזרח העיר? 

דראושה אומרת שבבית הספר שלה הילדים חשופים לכל מה שקורה בחוץ, אבל "בית הספר נמנע מלהיכנס לזה לעומק". המורות בבית ספרה, היא מודה, "לא מוכנות לפתוח את זה. הן מפחדות על הפרנסה שלהן. אני לוקחת את התפקיד הזה על עצמי; כששני בחורים מהכפר נכנסו לבית הכנסת בהר נוף והרגו מתפללים, ומעלינו חגו מטוסים ובחוץ נשמעו קולות של פצצות גז מדמיע, נכנסתי לכל כיתה וכיתה וברמה הכי עובדתית עידכנתי מה קרה והתייחסתי לפשר התכונה בחוץ. הסברתי שעכשיו מחפשים את שני הבחורים".

ושום שיפוט ערכי?

"הילדים לא שם. יום אחד הם יהיו שם. חוץ מזה - המורות חוששות. אני לא מסתירה זאת".

יום אחד, שני צדדים

את יום ירושלים הקרוב איתי בנוביץ יציין בבית ספרו בלימוד תוכני היום. "יש בורות גדולה", הוא מודה, "ילדים רבים אינם יודעים מהו היום הזה, מה הוא מסמל, מה המחלוקות שהוא מעורר". מנקודת מבטו האישית של בנוביץ, "היום הזה מאוד מבולבל וסבוך". הוא בן 40 וזוכר שכילד, "המורה רחל הכריחה אותנו לרקוד ריקודי עם. זה היה מביך - לא הבנתי כלום. היום אני לא יודע אם ביום הזה אני עצוב או שמח.

"כנערים, היינו הולכים לשער שכם לראות שם סרטי קראטה. אחר כך, כחייל, הבנתי את המורכבות והקושי. במכללת דוד ילין נחשפתי אל בתי הספר של מזרח העיר. ראיתי את הפרובלמטיות". בנוביץ מבהיר כי יום ירושלים אינו חג בעבורו ושהוא אינו חוגג אותו. רונן מזרחי לעומת זאת שמח ביום הזה, "ממש כמו ביום העצמאות; אומרים אצלנו תפילת הלל, כולם לובשים לבן ובית הספר יוצא לסייר בירושלים. התפיסה הדתית שלנו היא שחזרנו לירושלים אחרי 2,000 שנות גלות, לעיר שחוברה לה יחדיו. זה מימוש הלכה למעשה של חזון הנביאים". 

דראושה, שלא במפתיע, מתבוננת על היום זה "בעצב", כדבריה. "הנה עוד משהו יקר שהפסדנו - ירושלים עדיין שייכת לנו ואנו שייכים לירושלים, וביום הזה כשאני רואה אנשים יוצאים בשמחה לרחובות, יש סוג של קנאה. למה לא אנחנו? גם לנו יש חלק בזה. אני מרגישה שעדיף לי להיכנס לבית ולא לצאת ביום הזה החוצה, כי מבחינת היהודים, אנחנו מחוץ לתמונה".

שלושת המנהלים מודעים לתפקיד ההרסני שממלאת הדת במציאות הנוכחית של שנאה וטרור. מנאל אף סבורה כי יש מי שמעניק פירוש מוטעה לדת המוסלמית: "יש לנו באסלאם את חמשת היסודות", היא מסבירה, "ולצידם גם את עקרונות האמונה, שמכבדים את הדתות האחרות... הבנות שלי בג'בל מוכאבר שומעות זאת ממני. האסלאם לפיכך, הוא בהחלט כלי שיוכל לסייע לנו להגיע למקום של התקרבות, ודו קיום". 

מזרחי שואב עידוד ממפגשים בדרג הבכיר שהתקיימו בעבר בין הרבנים הראשיים, האפיפיור והמופתי, אבל  הוא מאוכזב מכך ש"ברגע שזה יורד לשטח והפוליטיקה נכנסת –הכל נהרס". בנוביץ מזכיר את הלימוד המשותף של מקורות יהודים ומוסלמים, דפי תנ"ך ודפי קוראן שמנהלים במכללת דוד ילין חוו במהלך ההכשרה האחרונה. "לימוד משותף שכזה", הוא אומר, "מנטרל והופך את העסק לקצת יותר נקי ופחות פוליטי. לא מתעסקים בזכויות קנין ובמי הגיע לכאן קודם".

אבל למרות החיפוש אחר מכנה משותף, בתקופה האחרונה חשה דראושה כי "הרחוב רוחש שנאה. רואים זאת בעיניים של האנשים, גם אם לא בבית הספר". אני מעיר כי הרחוב במזרח ירושלים חשוף לתשדירי ההסתה בטלוויזיה של הרשות הפלשתינית וחמאס, לתשדירים שמקדשים את המוות ואת "השאהידים", אך היא מגיבה בפסקנות: "זה לא נכנס אלינו לבית הספר!" בנוביץ, לעומתה, חש יותר בפחד ופחות בשנאה: "היו תקופות בקיץ האחרון שהיה מאוד מורכב במרכז העיר. הילדים חששו לצאת החוצה. הורים דיברו על כך. כולם שידרו לחץ גדול".

הזמנה לג'בל מוכאבר

בסוף המפגש דיברו מנאל, רונן ואיתי - שלושתם חברים לספסל הלימודים בדוד ילין - גם על הר הבית. מזרחי אינו מבקר שם, "מסיבות הלכתיות". דראושה מקיימת במקום סיורים עם תלמידותיה, במימון "עמותת אל־אקצא": "כל תלמידה עולה לשם פעם בשנה", היא אומרת. בנוביץ מסתפק בסיורים עם תלמידיו בעיר העתיקה, אף שלדבריו "הר הבית הוא המקום הכי מעניין ומסקרן בעולם". 

דראושה מביעה רצון שמערכת החינוך היהודית תנחיל, ברמת הידע, גם את הנרטיב הפלשתיני, ושלצד לימוד על יום העצמאות וגבורה יהודית, התלמידים בישראל ישמעו גם על הנכבה, "שבאיזשהו מקום בראש היהודי יירשם שהקוממיות היהודית הביאה על אנשים אחרים אסון". מזרחי מתנגד לכך. הוא מבקש לא 

להכניס את הילדים לסוגיה שגם המבוגרים אינם מתמודדים עימה. הוא גם מציין שסיפורי הנכבה לא מתחברים אצלו, ובטח לא אצל הילדים - ליום העצמאות, ועלולים לבלבל ולהחליש. כך לא מחנכים", הוא אומר. 

בנוביץ מספר על שיעור ביולוגיה שקיים באזור פתוח ליד שכונת מלחה, הסמוכה לבית ספרו. במלחה, שהפכה לשכונה יהודית, שכן בעבר כפר ערבי. "כאיש חינוך, הייתי חייב לספר לתלמידים על ההיסטוריה של המקום. לא להעלים. זו חובתי להקנות ידע. גם ידע כזה, שממנו עולה הנרטיב של האחר", הוא מבהיר.

מה הם מאחלים לעצמם? "עוד מנות של אומץ", מבקשת דראושה, כדי שתוכל להמשיך ולהתנהל בחוכמה במקום שבו בחרה לחנך ולנהל בית ספר. היא מציינת את התנאים הקשים שבהם לומדות 534 תלמידותיה - בארבעה בניינים הפזורים על פני קילומטר וחצי. מזרחי מדבר על הצורך ההדדי של אנשי החינוך בירושלים בהכרת מגדרים והפגשה ביניהם; מנאל מזמינה אותו לג'בל מוכאבר: "אנחנו, המנהלים, נהיה הראשונים לפני התלמידים". מזרחי נענה להזמנה, "בשמחה". 

המורשת של דוד ילין

דוד ילין, מייסד המכללה שבה התקיים מפגש המנהלים, הקים לפני 125 שנה - עם אליעזר בן־יהודה - את ועד הלשון העברית, אבל גם הזהיר "לבל יסגרו היהודים את עצמם בתוך גטו צר". ילין תבע מתלמידיו להיפתח גם לכיוון התרבות הערבית. נשיאת המכללה כיום, פרופ' זמירה מברך, אומרת כי דו־קיום דורש טיפוח תמידי וגם רצון משותף של שני הצדדים "לחיות בהרמוניה". היא מבטיחה שהמכללה תמשיך לפתח כלים כדי ליצור "מרחב תרבותי, שכולם יוכלו לחיות בו בכבוד". ירושלים, שבפועל מתפקדת היום כעיר דו־לאומית, זקוקה ללא ספק לכלים שכאלה. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו