רוחמה גמרמן פותחת חריץ בחלון הרחב שבסלון ביתה. האוויר הנקי של ירושלים נכנס לדירה הקטנה, ושתי החתולות, ניצה ונירית, מתרפקות על הספה, נהנות מקרני השמש העדינות.
על שולחן העבודה שלה ערימות של דפים. מחברות על גבי מחברות, חוברות עם הוראות: איך לנהוג, איך להתלבש, מה להגיד. חוברות שאותן שמרה מתקופה אחרת בחייה, ימים שבהם היתה כפופה למנהיג אחד, שהיה אחראי לכל דבר בחייה.
עשרות הציורים שעל הקירות, מעשה ידיה, מסמלים עבורה ניצחון. 12 שנים נאלצה להקפיא את הצד האמנותי שבה, ועכשיו, כשהיא יכולה לתת לו דרור, היא פשוט לא מפסיקה. ציורים על גבי ציורים, משיכות מכחול על קנבס גדול, ובהם פריחה בצבעים חמים, לצד קלסתרונים מדויקים של בעלה הנוכחי, אולג.
עד לפני 12 שנה היא לא היתה רשאית לצייר. גם לא לשיר או לכתוב. השירה שלה הוגדרה על ידי מנהיג הקהילה שבה היתה חברה כ"עבודת אלילים". את אחד משני הציורים שהורשתה לצייר במהלך התקופה ההיא שרפה בהוראת המנהיג.
אפילו השם רוחמה נקבע עבורה על ידי המנהיג. "קראו לי אביבה, אבל נשארתי עם השם רוחמה, כי הוא כבר הפך חלק ממני".
היא גם קיבלה הוראות מה ללבוש. מה להגיד. מתי לקיים יחסי אישות עם בעלה. השתתפה בטקסים דתיים. אפילו לקחה סמים, כשהמנהיג הורה לעשות זאת. עד שלפני 12 שנה החליטו היא ובעלה דאז לעזוב.
בשנה האחרונה, אחרי שכבר למדה איך להתמודד עם החיים שבחוץ, וכבר יש לה חברים ועבודה ובעל חדש שהיא מאוד אוהבת, החליטה רוחמה (45) לכתוב מחזה על התקופה החשוכה ההיא. דבר שמחייב אותה להסתכל על העבר בעיניים פקוחות ולהעביר את התחושות והרגשות דרך שחקנים אחרים. למרות כל מה שעברה, מבעד למשקפי הראייה העבים שהיא מרכיבה בגלל לקות הראייה שלה, עיניה מוארות.
היא מישירה מבט כל הזמן. מחפשת את ההבנה, את האישור שמבינים מה היא עברה. עד היום עדיין יש לה תופעות לוואי מהשימוש בסמים שנכפה עליה. "על פוסט־טראומה אין התיישנות. איך יכולה להיות על זה התיישנות? הרי כל השנים פחדתי לדבר, פחדתי פחד מוות".
בידיים רועדות היא פותחת את המחברות ששמרה מאז. אפילו שעבר זמן, אפילו שהיא כבר לא צריכה לציית, המילים עדיין מעבירות בה רעד. הנה דברים שכתבה כשהיתה תחת השפעת סמים בהוראת המנהיג, באותיות גדולות ולא ברורות. הנה הוראות לנעול את הנעליים הכחולות הסגורות. הוראה כמה לדבר עם הוריה. והכל תחת מערכת ענישה נוקשה, והסתרה, וסגידה לרעיונות הגדולים של המנהיג.
• •
היא היתה רק בת 21 כאשר הכל התחיל. צעירה חילונית שלמדה ספרות ומוסיקולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, נפש של אמנית שמחכה לפרוץ. אז גם הכירה את מי שיהיה בעלה, שבמחזה נקרא "יחזקאל", שהחל ללמוד איתה לאחר שסיים את המכינה לעולים באוניברסיטה העברית. הוא היה הראשון שנחשף לרעיונות של מנהיג הקהילה, כשנתקל באוניברסיטה במודעה על לימודי אסטרולוגיה.
"הוא התקשר למספר שהיה רשום במודעה", מספרת רוחמה, "אמר שזה מעניין אותו אבל שאין לו אמצעים לשלם, והמורה הזמין אותו ללמוד אצלו בחינם. במשך שנה הוא למד אצלו בחינם, בלי להבין שזו מלכודת. הוא גם לא ידע שיש תלמידים אחרים או התנהלות שלמה של קהילה מעבר לשיעורים. למד אסטרולוגיה וזהו", היא משפילה מבט.
"אני גרתי במעונות הסטודנטים בבר־אילן, יחזקאל גר בדירה שכורה ברמת גן. התארסנו ותיכננו להתחתן, לא ידענו איפה נתחיל את חיינו יחד. הייתי חילונית לגמרי, אבל יכול להיות שזה שלמדתי באוניברסיטה דתית עורר אצלי איזשהו חיפוש פנימי.
"התחלתי לשאול את עצמי כל מיני שאלות קיומיות. היו לי חלומות בלילה שהיו יוצאי דופן מבחינתי, כי היתה בהם המון משמעות, ולא היו לי כלים להבין אותם. כשדיברתי על זה עם יחזקאל, הוא הציע שנשאל את המורה שלו לאסטרולוגיה, יונתן (שם בדוי). המורה היה מאוד נחמד, אמר שישמח לדבר איתנו. אני זוכרת שבאנו אליו הביתה, והיה לו קול נעים, מסביר פנים. הוא דיבר בצרפתית, כי זו היתה שפת האם של יחזקאל. הוא תירגם לי את הדברים לעברית.
"ישבנו אצלו לבד, והיה מאוד מעניין. הוא דיבר על הספר שלו, שכתב באותם ימים. הסיפור של אלוהים, כפי שהוא רואה אותו".
רוחמה התרשמה מאוד מהפגישה והסתקרנה לשמוע עוד. היא ובן זוגה החלו להגיע לפגישות בתדירות גבוהה יותר ויותר. "היינו נוסעים במיוחד מרמת גן לירושלים כדי לפגוש אותו, עד שהחלטנו אחרי שנה לעבור לירושלים כדי להיות קרובים אליו. עברנו לדירה עם עוד שני גברים.
"רק כשנכנסנו לגור בקהילה בירושלים הבנו שיש עוד תלמידים כמונו, ואז גם התחיל פיקוח על מה שאנחנו קוראים, על מה שאנחנו עושים, על מה שאנחנו קונים. בכל פעם היו עוד ועוד שלבים של הוראות, בדרך כלל באנגלית, כי זו השפה שיונתן דיבר. עם השנים הוא השתפר בעברית, אבל את השיעורים שלו העביר בדרך כלל באנגלית.
"בהתחלה זה נראה לי מוזר, לקבל הוראות מדויקות מה ללבוש ומה לקנות, אבל איכשהו קיבלתי את זה. סמכתי על זה שיונתן הוא מורה לאסטרולוגיה, הוא נראה לי מאוד משכיל, היה תמיד מאוד מנומס, עשה רושם ראשוני מצוין. בדיעבד, זה אחד הדברים שמאפיינים מנהיגים של קהילות סגורות, הם נותנים הפגזה של אהבה. נותנים לך את התחושה שאת רצויה, מתייחסים אלייך יפה. זה עושה משהו לבן אדם".
"יונתן ראה בעצמו משיח בן אלוהים, ממשיך בשרשרת משיחית, שבה היו חברים, בין השאר, הארי קרישנה, משה וישו, והוא הבא בתור אחרי ישו", אומרת רוחמה. "חברי הקהילה גרו יחד בכל מיני דירות שכורות בשכונת גילה והיו משתמשים בחרוזי תפילה - מעין שרשרת של 60 חרוזים, ארוזה בשקית, כשעל השקית החיצונית יש חרוזים נוספים, שאמורים לסייע לספירת מספר הפעמים שבהן סובבו את מחרוזת התפילה.
"התפילות היו נערכות שלוש פעמים ביום, מול מזבח גדול שהאנשים הקימו בבתים. במהלך התפילות, החברים היו לובשים בגדי תפילה - בגדים לבנים שעליהם היה רקום, באזור הלב, סמל של צלב עם לפיד בתוכו. את בגדי התפילה לבשנו גם בשבת, לזמני השיעורים ובשירת שירי השבת, שהיו ארוכים יותר מאשר בימים הרגילים.
"כל תפילה נערכה ללא נעליים, כשאנחנו משתחווים לפני המזבח ולפני יונתן בכל פעם שהוא נכנס או יצא. מי שהיה בחוץ בשעות התפילה היה צריך לעצור לרגע את מעשיו באותו זמן, כדי להתפלל במחשבה.
"כללי הלבוש היו מאוד ברורים. הנשים הצטוו ללבוש חצאיות עד הרצפה, חולצות עם שרוולים ארוכים גם בקיץ, והנשואות חויבו במטפחת ראש. לגברים היה אסור ללבוש מכנסיים קצרים אפילו בבית, אבל הם יכלו ללכת בחולצות קצרות. ביומיום הם חבשו כיפה, חוץ מאשר בזמני ההטפה, שבהם חבשו כובע. אסור היה ללבוש בגדים זוהרים או בצבעי אדום או שחור. הבגדים היו צריכים להיות חלקים, מלבד דוגמאות של פרחים או צורות הנדסיות כמו פסים או משבצות.
"שמרנו על שבתות ועל חגים יהודיים, אבל חגגנו גם חגים נוצריים וחגים הודיים, כפי שחוגגים אותם בהארי קרישנה. היו גם חגים ייחודיים לקהילה, שהיו קשורים לאירועי חיים של יונתן, שהוא החשיב למשמעותיים. למדנו דברים שקשורים לאיסלאם ולבודהיזם, אבל אסור היה לקרוא את הקוראן, למשל. מבחינתו, הידע שהוא נתן היה האמת המוחלטת, וכל העולם שבחוץ הוא אשליה.
"חלק מהטקסים כללו שימוש בסמים כמו פטריות הזיה, מריחואנה ואל.אס.די. נותנים לך בול (נייר ספוג באל.אס.די שאותו בולעים; ב"א, י"מ) ומסתכלים שאת לוקחת. אחר כך היו שיעור שירה וארוחה משותפת, תוך כדי הסמים. זה מטורף, אי אפשר לחשוב נורמלי במצבים האלו.
"הפעם הראשונה שבה קיבלנו אל.אס.די היתה כל כך חזקה מבחינתי, שסיימתי את הלילה במיון אחרי התקף האסתמה הראשון שלי.
"הוא נתן לנו לצאת לעבודה, אבל המשכורות שלנו הגיעו אליו. הוא לכאורה לא החזיק אנשים בכוח, אבל הפחיד אותנו כל הזמן שאם נעזוב, החיים שלנו ייהרסו. נלך לגיהינום. כל הוראה שלו היתה חוק מחייב, ולא היה דבר כזה להתנגד. פעם הייתי צריכה כעונש לשבת שבוע שלם עם מחרוזת התפילה ולהתפלל. בסופו של דבר, הוא ריחם עלי וקיצר לי את העונש לכמה שעות, אבל עדיין זה היה הרבה".
כיום, בהסתכלות לאחור, היא מבינה שהנורות האדומות נדלקו לה מהרגע הראשון, היא אפילו שקלה לצאת מהקהילה אחרי שלושה חודשים, "אבל לא היה לי לאן ללכת. יונתן אילץ אותי לעזוב את הלימודים בבר־אילן, כי אמר שהם נחשבים לאשליה. גרתי עם יחזקאל, שלימים נהיה בעלי, והוא רצה להישאר שם. לא רציתי ללכת לרחוב, אז נשארתי.
"הפריע לי שלוקחים לי את העצמאות. שאין חופש גם ברמה הפיזית, כי על כל דבר צריך לבקש רשות. אפילו על השם של החתולות היה צריך לקבל אישור. היינו מנותקים מהסביבה החיצונית. הוא לא הירשה שיהיו לנו חברים, או שנצא מהבית, למעט עבודה או לימודים. הוא תידרך אותנו מה להגיד אם אנחנו פוגשים אנשים ולהסביר מה כוללת האמונה שלנו, אם רצינו למשוך עוד אנשים לקהילה.
"היו הגבלות ברורות על הקשר עם ההורים. פעם בכמה שבועות יכולנו לצאת להיפגש איתם, וגם זה רק באישור. גם קשר עם תלמידים אחרים היה מוגבל מבחינת התכנים שעליהם מותר לדבר. אפילו עם בעלי לא הייתי יכולה לדבר על כל דבר".
השכנים שלכם בבניין בגילה לא חשדו?
"לא חשדו בכלום. נראינו כמו יהודים דתיים רגילים. וזה בדיוק העניין, כי אנשים לא ידעו שמתחת לאף שלהם מתנהלת קהילה כזאת".
בשנה הראשונה, היא אומרת, כמעט לא יצאה מהבית, "פרט לרופא כשהיה צריך. עבדתי רק במטבח. אפילו כתבתי על זה שיר, 'אסירת מטבח'. בבוקר הייתי מבשלת, ואחר הצהריים שוטפת הרים של כלים של כל מי שגר בבית.
"גם לגבי האוכל היו הוראות מדויקות. התזונה היתה צמחונית לגמרי, גם בלי ביצים. בשלב מסוים התחלנו להכין את כל האוכל בבית, כמו לחם ויוגורט. אסור היה לאכול שוקולד או מסטיקים, ואסור היה לאכול חצילים בשעות הערב, כי הוא אמר שלאנשים רגישים לחצילים זה עושה מחשבות לא טובות בשעות הלילה. לכל דבר היה נימוק שהיה יכול להיתפס כהגיוני באותו זמן".
בימים ההם. "הוא אסר עלי לצייר ולכתוב שירים. זה היה סבל רוחני" // רפרודוקציה: נעם ריבקין פנטון
רוחמה ויחזקאל נישאו ב־1995. בשנים הראשונות לנישואיהם אסר עליהם יונתן לגעת זה בזה כי "לזוג שחי עם תלמידים אחרים אסור לקיים יחסים. יחזקאל השתגע מזה. הוא אהב אותי, אבל לא היה יכול אפילו לחבק אותי. מאוחר יותר, כשעברנו לגור לבד, זה קצת השתנה".
ב־1998, אחרי שבע שנים בקהילה, רוחמה הורשתה לצאת לעבוד. בגלל מגבלת הראייה שלה היא הצטוותה להוציא תעודת עיוור, כדי לקבל קיצבה מביטוח לאומי - שאותה העבירה לידי יונתן. "בביטוח לאומי אמרו שכדי לקבל את הקיצבה אני צריכה לעשות שיקום מקצועי, אז לא היתה לו ברירה אלא לתת לי ללמוד.
"הלכתי ללמוד רפואה משלימה במכללה דתית חרדית בירושלים, ובמקביל נתתי שיעורים פרטיים בעברית לעולים חדשים. אחרי שסיימתי את הלימודים במכללה עבדתי כמטפלת ברפואה משלימה לנשים ולילדים.
"אתם בטח שואלים למה לא לקחתי את הרגליים והלכתי. אבל לא היתה אופציה כזאת בכלל. הייתי צריכה להגיד כל הזמן מתי אני הולכת ומתי אני חוזרת. גם אם הייתי מחליטה לברוח, זה לא שהיה לי כסף משלי או משהו. לא היתה לי שום אלטרנטיבה. חשבתי שאצטרך להישאר שם כל החיים, ולכן הבנתי שעדיף שאתרגל לאורח החיים הזה ולכל מה שמחייבים אותי לעשות, ולא אעשה בעיות. בפועל הייתי התלמידה הכי בעייתית וכתבתי הכי הרבה בקשות סליחה. כל אחת מהן היתה צריכה להיעשות בנוסח קבוע שהוא הכתיב".
יונתן גם דיכא את היצירתיות שבה. "הוא אסר עלי לצייר ודרש ממני לשרוף ציורים שהיו לי מהעבר, ציורי נוף ודמויות וציורים מופשטים של תחושות ורגשות. הוא אמר שיש בציורים רוחות לא טובות ואני צריכה לעבור טיהור. הוא הבטיח שכשיעבור שלב הטיהור, אוכל לצייר. עם כל הכאב, באותה תקופה זה נשמע לי הגיוני".
כמעט שום ציור לא נשאר בידיה, פרט לשני ציורים ממוסגרים שציירה לפני שנכנסה לקהילה, ושחברה שמרה אצלה. "בפועל, במשך 12 שנה ציירתי רק פעמיים, הוא לא נתן לי לצייר יותר מזה. את אחד הציורים האלה הוא הורה לי לשרוף.
"הוא רצה לשבור את האגו של התלמידים שלו. הטענה שלו היתה שהאגו צריך להיות צלוב, שהמרכז של החיים הוא אלוהים, ואנחנו רק משרתים חסרי חשיבות. למעשה, הוא שבר את הבחירה החופשית של התלמידים, את הזכות לחשוב ולהביע דעה. אני הייתי מאוד יצירתית, כתבתי שירים, מוסיקה, רציתי לצייר, והוא אסר עלי לעשות הכל. זה היה סבל רוחני".
בתקופת השתייכותם לקהילה עברו רוחמה ויחזקאל דירה כמה פעמים. בדירות הגדולות, שחלקו עם עוד אנשים, הם התגוררו לעיתים בחדרים נפרדים. בדירות הקטנות הורשו לגור באותו חדר, הכל על פי החלטותיו של המנהיג.
ב־2002 עברו בני הזוג לדירה משלהם, שהוריה של רוחמה קנו להם בירושלים. "זה יצר ריחוק מסוים ואיפשר לנו להסתכל על החיים שלנו קצת מבחוץ", היא אומרת. "בעלי הבין שגם הוא לא יכול להיות שם יותר, ואני שמחתי. היה לנו פחד גדול, כי כשמישהו עוזב, הוא נזרק בלי כלום. אבל לנו היתה דירה, והיתה הקיצבה שקיבלתי מביטוח לאומי, וגם העבודה שלי ברפואה משלימה, וכל אלה נתנו לנו בסיס טוב. הבנו שאנחנו ממשיכים את החיים בלעדיו".
את היום שבו החליטו להודיע ליונתן שהם עוזבים את הקהילה היא לא תשכח לעולם. "זה היה יום חמישי, 3 ביולי 2003. אני לא הייתי בבית, ויחזקאל דיבר איתו, הודיע לו שאנחנו עוזבים. הוא לא היה מופתע, כנראה הרגיש מראש שאנחנו רוצים לעזוב, אבל ניסה לעשות כל מה שאפשר כדי שנישאר. אמר ליחזקאל שאם לא נישאר, נגיע לגיהינום. אבל היינו נחרצים, יחזקאל קבע עובדה".
התקופה הראשונה אחרי ההתנתקות מהקהילה היתה קשה עבורם. "מרוב הלם אפילו לא חגגנו את היציאה, היינו מאוד מבולבלים, אבל הרגשנו שחרור. אחרי 12 שנה את יוצאת מבועה וצריכה לבנות את הזהות שלך מחדש".
אחרי חודש רוחמה כבר הרשתה לעצמה לחזור לצייר. היא הצליחה להתחבר עם אנשים שהכירה בעבודה ובלימודים. "היו אנשים שמאוד שמחו שאני חופשייה, והיו כאלו שנרתעו, חשבו שאולי אני מנסה לגייס אותם לתוך הקהילה. אבל לאט לאט, עם הזמן, יצרתי לי כמה חברות טובות".
ליכטנשטיין. בעד חקיקה // באדיבות המרכז לנפגעי כתות
שנתיים לאחר שהחלו את חייהם החופשיים, רוחמה ויחזקאל התגרשו. "הבעיות התחילו עוד כשהיינו בקהילה", היא אומרת, "אבל יונתן אסר עלינו ללכת לטיפול זוגי. אחרי שהשתחררנו משם, זה רק הלך והידרדר".
רוחמה ניסתה להתמודד לבד עם כל מה שעברה. "שנים אחרי שעזבתי לא העזתי להתקרב לכל דבר רוחני או דתי, כדי לא להתמודד עם הבלבול ועם סימני השאלה שזה יצר אצלי. חשבתי לעצמי שחלק מהרעיונות שם היו טובים וחיוביים, לא הכל שחור ולבן. זה בדיוק מה שמבלבל ומביך, כי מה מזה נכון ומה ההמצאות של המנהיג? מה מכל מה שחוויתי ולמדתי בקהילה אני כן יכולה לקחת איתי לחיים?
"עד היום אני נלחמת בכל מיני רעיונות שהוא הכניס לנו לראש, כמו לבוש צנוע או התזונה הצמחונית. לאחרונה הפסקתי עם הצמחונות, כי אני כבר חלשה פיזית, אבל בהתחלה היו לי ייסורי מצפון מאוד גדולים. הרעיונות שאת חיה לפיהם הם מאוד דביקים, אי אפשר פשוט לזרוק אותם".
לפני כחמש שנים, בעת טיפול שעברה בבית חולים, פגשה את אולג (54), עורך דין. "הוא כותב שירה וסיפורים מצחיקים ברוסית ויש לו חוש הומור נהדר", היא מחייכת באושר. לפני ארבע שנים התחתנו, וכיום הם גרים באותה דירה בגילה שאותה חלקה עם בעלה הקודם.
היום היא מטפלת ברפואה משלימה, מציירת, כותבת ושרה, ומסיימת את לימודי התיאטרון שהחלה לפני עשר שנים באוניברסיטה העברית. מתפרנסת בעיקר מקיצבת הנכות שלה ומהטיפולים ברפואה משלימה.
אף שעזבה את הקהילה בגיל 33 ורצתה מאוד להיות אמא, רוחמה לא הצליחה להרות. "יונתן אמר לי כל הזמן שאני לא מתאימה להיות אמא, וזה נכנס לי לראש. כמה שנים אחרי שיצאתי היתה לי בעיה רפואית, והרופאים העלו את האפשרות של כריתת רחם. אפילו שכבר הייתי שנים אחרי היציאה מהקהילה, ולמרות שמאוד רציתי ילדים, כל הזמן היה לי בראש שאני בלאו הכי לא מתאימה להיות אמא, אז בשביל מה לנסות. הסכמתי לכריתת הרחם".
לפני כשנה וחצי, בעקבות שיחה עם חברה, הבינה רוחמה שהיא צריכה לפרוק את כל מה שעבר עליה. היא כתבה למרכז לנפגעי כתות, וגוללה את סיפור חייה. "הכל התפרץ במכתב הזה. הכעס, הפחד, הכאב. הם הפנו אותי לעובדת סוציאלית מטעמם, ובפגישות איתה השכבות התקלפו לאט לאט".
בליווי המרכז, היא פנתה למשטרה. "הייתי צריכה את הכוחות להתמודד עם חקירה במשטרה, כי זה דבר שדורש המון כוח נפשי. סיפרתי להם הכל. על הסמים, על הטקסים, על השליטה. פרצתי בבכי, הרי כל השנים פחדתי ממנו פחד מוות, וטרור פסיכולוגי לא נגמר ברגע".
בסוף דצמבר 2014 פשטו השוטרים על ביתו של יונתן ("זה היה בחנוכה, בדיוק בתאריך שבו קיבלנו אל.אס.די בפעם הראשונה"). הם מצאו שם שלל סמים מכל הסוגים, ועצרו אותו. בקומה העליונה גילו השוטרים מזבח, שסביבו פינות ישיבה וספרי קודש שהוא כתב - אולם אין בכך עבירה פלילית.
"אני מגלה הרבה אמפתיה לסיפור של רוחמה", אומרת רס"מ לילך רנן, חוקרת מפלג תשאול בימ"ר ירושלים. "אבל ברגע שהכל היה מבחירה חופשית, ומדובר בבגירים, אין כאן עבירה על החוק. לכן יכולנו לעצור את יונתן רק על השימוש בסמים". יונתן שוחרר בערבות, והפרקליטות עדיין לא החליטה אם להגיש נגדו כתב אישום.
יצירה של גמרמן. כעת היא מציירת ללא הפסקה
בימים אלה עובדת רוחמה על מחזה שמתאר את חייה באותה תקופה, "להחביא את החיים", שמו. הצורך לכתוב על התקופה ההיא היה קיים בה תמיד, אבל היא השתיקה אותו, עד שבקיץ שעבר ראתה את ההצגה "שייכת", שכתב וביים אלירן כספי בהשראת יומניה של יהודית הרמן, שחיה 13 שנה בכת של גואל רצון.
"ראיתי את ההצגה במקרה, באירוע של המרכז לנפגעי כתות. לא חשבתי שהיא תעשה כזו מהפכה בחיים שלי. היא היתה כל כך חזקה בשבילי, נשפכתי שם מבכי. אחרי ההצגה היה דיון פתוח, ואני סיפרתי, בלי יותר מדי פרטים, כמה זה כואב להיות בדבר כזה, ואיך את נשארת עם הטראומה גם שנים אחר כך.
"פתאום נבהלתי, איך אני מדברת על הדבר הזה. השתתקתי. אחרי שחזרתי הביתה, תפסתי את עצמי בידיים ואמרתי מה זה, עברו 11 שנים, ממה בדיוק יש לך לפחד? והבנתי שאני חייבת לפתוח את הסיפור שלי. חברים שלי, שהכירו את הסיפור, כל הזמן שאלו מתי אכתוב עליו משהו. זה התבשל אצלי, והלך והתגבר ככל שהמשפט של גואל רצון התקרב לקראת סיום.
"הבנתי שאני רוצה לכתוב מחזה, בכל זאת זה התחום שלי. התיישבתי ליד המחברות, ובתוך 20 יום היו לי 24 עמודים כתובים, טיוטה ראשונה. היה ברור לי איך אני רוצה שהדברים יהיו על הבמה. התאורה, התלבושות, הכל".
היא עוצרת את שטף הדיבור. לוקחת נשימה עמוקה. "קשה מאוד להכניס 12 שנה לתוך מחזה, לבחור מה כדאי להכניס, מה אפשר, מה אנשים יבינו ומה לא. פיצלתי את הדמות שלי לרוחמה של העבר ורוחמה של ההווה. זו היתה מעמסה רגשית נוראה, היו שלבים במהלך העבודה שממש התפרקתי".
במחזה, שנוצר במסגרת פרויקט של האוניברסיטה העברית ובליווי מקצועי של המרצים, משתתפים 11 שחקנים, כולל רוחמה. ארבעה מהם בעלי מוגבלויות, אחת בעלת מוגבלות ראייה, כמו רוחמה.
"עשיתי אודישנים פתוחים, והגיעו גם אנשים עם מוגבלויות. אני מאוד בעד לשלב שחקנים כאלה. זה אולי לא פשוט, בטח לא בהצגה שמדברת על רגש ונותנת מקום לרגש, אבל אנחנו עובדים טוב".
המחזה אמור לעלות באמצע יוני באוניברסיטה העברית, ואחר כך, היא מקווה, גם בפני הקהל הרחב ובפני קבוצות. את העלויות היא מממנת כרגע כמעט לחלוטין מכספה הפרטי, כשהשחקנים הסטודנטים עובדים בהתנדבות ומקבלים נקודת זכות לתואר. בימים אלה היא מנסה לגייס כספים להמשך הדרך, באמצעות אתר "הדסטארט" לגיוס המונים.
"בחודשים האחרונים אני חיה ונושמת את המחזה כל היום. אני לא רק מביימת, אלא גם מדגימה. מצאתי את עצמי מדגימה לשחקנית הראשית מה קרה כשקיבלתי אל.אס.די בפעם הראשונה, איך התמוטטתי על הרצפה, וזה לא היה פשוט, אבל התמודדתי עם זה.
"אני עוברת תהליך פסיכולוגי מדהים עם ההצגה הזו. נכנסת הרבה לפלשבקים ועוצרת את עצמי לא לפרוץ בבכי, שומרת הכל לבית, כי את לא יכולה לבכות באמצע העבודה. אבל אין לי ספק שההצגה הזו היא חלק בלתי נפרד מתהליך השיקום שלי".
.jpg)
"בגלל ההצגה יש לי פלשבקים, ואני עוצרת את עצמי שלא לפרוץ בבכי" // צילום: נעם ריבקין פנטון
היא אומרת שאילו רק מישהו היה שם לב, חייה היו יכולים להיראות אחרת לגמרי. לכן חשוב לה להסביר שאפשר לזהות סממנים לקהילות כאלו, כדי להציל את החברים בהן. "אי אפשר בהכרח לראות חיצונית על מישהו שנמצא בכת, אבל מי שמכיר אותו יכול להבחין בסימנים. לראות שהוא מסתגר, מתחמק מתשובות ברורות, אומר שהוא 'יחשוב על זה', כשבפועל הוא צריך לקבל הוראה מהמנהיג כדי לענות.
"הנורות האדומות צריכות להידלק גם אצל ההורים ובני המשפחה, אם הם רואים שהאדם שהם מכירים משתנה פתאום בצורה קיצונית, מבחינת האופי, אורח החיים, המצב הכלכלי. או אם הוא מתחמק מלענות כשהוא מתבקש להיפגש או להגיע לאירועים משפחתיים. שלא לדבר על ניתוק קשר פתאומי עם חברים או משפחה. אם הורים תופסים את זה בזמן, הם יכולים להציל ילד שחבר בכת, לפני שהמוח שלו שבוי.
"לא תמיד קל לזהות את זה, כי מנהיגי כתות הם חכמים, מניפולטיביים ויודעים איך להסוות דברים. תמיד יהיו הוראות מדויקות איך לנהוג עם הסביבה החיצונית, והחברים בכת פשוט מצייתים. אבל זיהוי הסימנים הוא מאוד חשוב. כשאני נכנסתי לזה הייתי בת 21, לא היה ברור לי מהם המאפיינים. היום אני יודעת".
• • •
"יש לחוקק בישראל חוק בנושא כתות"
"בישראל אין שום חוק בנושא כתות, שיכול למנוע את ההשלכות האיומות שלהן", אומרת רחל ליכטנשטיין, מנכ"לית המרכז לנפגעי כתות. "נכון, לא מדובר בעניין פשוט אלא בחקיקה מורכבת, אבל מבחינתנו זאת חקיקה מכוננת, שתשפיע לא רק על הכתות שפועלות בישראל ועל החברים בהן, אלא גם על בני המשפחות, שנותרים חסרי אונים מול חוסר היכולת החוקית להתמודד עם מנהיגי הכתות".
לדברי ליכטנשטיין, הרשויות יכולות לפעול נגד כתות רק במקרה של חשד למעשים פליליים, דוגמת עבירות מין, אלימות פיזית, שימוש בסמים וכיוצא באלה. "ברוב המקרים אנו יודעים על המעשים הללו רק כשמישהו יוצא מכת כזו ומספר, ואז זה כבר מאוחר מדי בשבילו.
"הסעיף היחיד שקיים בחוק ומאפשר להילחם בכתות הוא סעיף ג' ב'חוק האחזקה בתנאי עבדות'. זה סעיף חשוב מאוד, שמדבר על שליטה ברוחו של אחר. אבל לצערנו, גם בתיק גואל רצון, למרות המלצת הפרקליטות להאשים את גואל בעבירה על החוק הזה, בית המשפט זיכה אותו, מפני שהחוק לא נחקק במיוחד עבור נושא הכתות.
"אנחנו קוראים למדינה להבין שמדובר כאן בתופעה איומה, שרק התגייסות כוללת של משרדי הממשלה השונים תעזור לבלום אותה באמצעות חקיקה ובאמצעים נוספים, לפני שיצוץ כאן גואל רצון חדש".
ליכטנשטיין מלווה את רוחמה גמרמן באופן אישי. "זה סיפור קלאסי של נפגעי הכתות שמגיעים אלינו. אמנם אין שם כנראה ניצול מיני, שאנשים מצפים שיהיה בכת, אבל פגעו בה בצורה איומה. האישה הזו עברה 12 שנים של מלחמה על הנפש שלה. רק עכשיו היא מצליחה לספר באילו מצבים פסיכוטיים היא היתה ועם אילו מצבים בלתי אפשריים היא נאלצה להתמודד. רק אחרי עשר שנים של החלמה, היא הרגישה שהיא יכולה לטפל פסיכולוגית בפגיעות שעברה, ואז היא פנתה אלינו".
במשטרה מודעים למגבלות החוק. "פונים אלינו אנשים שאומרים שהיו בכת, ואני יושבת מולם ויודעת שזה היה הרסני מאוד, אבל אין לי איך לסייע להם", אומרת רס"מ לילך רנן מימ"ר ירושלים. "ועדיין חשוב מאוד לדווח על דברים כאלה ולהיעזר במרכז לנפגעי כתות.
"ברגע שיש לנו מידע על דברים שנראים חשודים, בין שאלו הורים שמדווחים על ילד שניתק קשר, או כשיש עבירה מובהקת על החוק, אנחנו יכולים להגיע למקומות האלה. הנתונים נשמרים אצלנו, ואם בעתיד יגיע מישהו מאותה קהילה, נדע במה מדובר. ברגע שתתגלה עבירה על החוק, נוכל להשתמש בכל העדויות. אם מנהיג הקהילה ייעצר על עבירה משמעותית, תובא בחשבון גם הפגיעה הנפשית".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
