הטוב, הרע והמפואר

זה היה חודש נובמבר של שנת 1951. קלינט איסטווד היה אז חייל צעיר בצי האמריקני, מדריך שחייה ומציל צבאי, שתפס טרמפ הביתה במטוס ישן של חיל האוויר האמריקני, שנקלע למצוקה בשמיים.

"ישבתי בחלק האחורי של מטוס ישן מדגם מפציץ טורפדו ממלחמת העולם השנייה. לאחר ההמראה הכל השתבש. הרדיו לא עבד, החמצן אזל, והטייס המשיך להטיס את המטוס ולשרוף דלק. הייתי בחרדה מוחלטת. אני זוכר שעברו לי בראש סיפורים על אנשים ששרדו חוויות כאלו, וקיוויתי שאולי גם לי יהיה מזל. עד שלבסוף הטייס ביצע נחיתת אונס באוקיינוס השקט, ליד חופי קליפורניה..."

"ואז פשוט שחינו לחוף", הוא מסכם בנונשלנטיות המפורסמת שלו. "למרות שהמים היו מאוד קרים בחודש נובמבר. אגב, אחרי שנים גיליתי שיש שם כרישים לבנים. אם הייתי יודע את זה אז, הייתי קופא במקום".

שישה עשורים אחר כך, החייל הג'ובניק ששחה כל הדרך הביתה הוא כבר מזמן מיתוס הוליוודי. אנחנו פוגשים אותו בלאס וגאס, לשם הוא בא כדי לקבל את פרס הסרט האהוב של השנה של בעלי בתי הקולנוע בארה"ב, על "צלף אמריקאי" שביים. בעוד שבועיים יחגוג הקלינט יום הולדת 85, אבל שום דבר לא עוצר אותו מלהמשיך לצלם עוד ועוד שוברי קופות. "צלף אמריקאי" אמנם לא זכה באוסקר (למעט בקטגוריית עריכת הסאונד), אבל הפך כבר לסרט המלחמה הרווחי ביותר בכל הזמנים, עם הכנסות של 550 מיליון דולר מתחילת השנה, והיד עוד נטויה. כך שאיסטווד הוא האחרון שייטור טינה לאנשים שלא העניקו לו את הפסלון השישי בקריירה. 

הסרט אמנם התקבל באמריקה כיצירה פטריוטית מאוד, אבל איסטווד אומר שביקש להעביר באמצעותו מסרים פציפיסטיים. "הסרט ממחיש מה מלחמה עושה לאלו שנותרו מאחור, למשפחות ולחיילים ששבים לחיים אזרחיים", הוא אומר בפאנל מיוחד עם חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע. "בניגוד למה שחושבים עלי, אני מתעב אלימות. אני עושה הרבה סרטי מלחמה, כי הם תמיד טעונים בדרמה ובקונפליקט. אבל לעיתים, פתיחה יהירה במלחמה נעשית ללא הבנה אמיתית של המשמעות ושל הסוף הטרגי עבור אנשים רבים. 

"התנגדתי למלחמה בעיראק כי הנחתי שבמובן מסוים אנחנו נהווה מכשול לעצמנו. הטלתי ספק גם במלחמה באפגניסטן. הגנה עצמית היא דבר חשוב עבור מדינה, אבל זה לא דבר שאני אישית אוהב לחזות בו.

"אני עצמי גדלתי במהלך מלחמת העולם השנייה, וכשהייתי בן 11 אירעה המתקפה על פרל הארבור. כל אירועי המלחמה ואלמנט הפטריוטיות ריתקו אותי כבר אז. כולם הניחו שזו תהיה המלחמה שתסיים את כל המלחמות. ואז, אחרי ארבע שנים, הייתי מיועד להילחם בקוריאה, אבל שמי לא עלה בהגרלה. ושנים אחר כך היתה מלחמת וייטנאם, וזה פשוט ממשיך כך לנצח.

"אני תוהה אם זה ייפסק מתישהו, והתשובה היא לא. לכן, לפני שאנחנו נכנסים למים ונקלעים לקונפליקטים הללו, אנחנו צריכים לחשוב ברצינות, גם כשנכנסים וגם כשיוצאים. זה מצריך מחשבה עמוקה יותר, לדעתי".

הבמאי מייקל מור לא אהב את הסרט האחרון של איסטווד. "דוד שלי נהרג על ידי צלף במלחמת העולם השנייה", הוא צייץ בחשבון הטוויטר שלו, "לימדו אותנו שצלפים הם פחדנים שיירו לך בגב. צלפים הם לא גיבורים". ההתבטאות הזאת גררה כמובן גל של תגובות, וגם התנצלות מתוקשרת של מור, אבל איסטווד דווקא היה מרוצה מיחסי הציבור.

"בסופו של דבר, מור רק הביע את דעתו. זה מה שאני אוהב במדינה שלי: שאתה רשאי לחשוב מה שאתה רוצה, ואף אחד לא חייב להסכים איתך. זה נושא טעון, שתמיד מעורר שאלות קיומיות. זו לא סוגיה אמריקנית, אלא סיפור שעובד עבור כל קהל בעולם".

אחר כך הוא מוסיף, משועשע: "אמרו שאיימתי להרוג את מייקל מור, אבל זה לא נכון... אם כי זה לא רעיון רע".

אוהב לחיות את הרגע

ממרום שנותיו, איסטווד לא אוהב להביט לאחור על הקריירה שלו. "אני לא טיפוס שמתרפק על העבר ומסכם את מה שעבר עליו", הוא אומר. "אני פועל מהבטן. אוהב לחיות את הרגע או לאלתר. הדברים קורים לי תוך כדי תנועה, אני לא עוצר להתעמק בהם יותר מדי. אולי יבוא יום וזה ישתנה. אולי בוקר אחד יתחשק לי לצפות במרתון בכל הסרטים שעשיתי, ואז בטח אנתח ואבחן הכל לפרטי פרטים. זה עדיין לא קרה".

הוא יודע שהשם שלו נדבק לדמות המאצ'ו שגילם במרבית סרטיו. "התדמית שנוצרה סביבי היא בגלל הדמויות הקשוחות שגילמתי, אבל זה לא אמיתי. אנשים בטוחים שאני נושא עלי כדורי מגנום 0.44, וזה ממש לא נכון. אני נהנה מירי במטווח, אבל לא מציד. אני מתנגד נחרצות להרג בעלי חיים.

"מרדפי היריות הם הסיבה שסרטי אקשן חביבים עלי במיוחד. אבל שיחקתי גם בסרטים אחרים, כמו 'הגשרים של מחוז מדיסון', שם עשיתי תפקיד רגיש ומתוק, והמצלמה היתה כלי הנשק היחיד שכוּון לעברי".

לא במקרה בוחר איסטווד לכנות את המצלמה "כלי נשק". בהתחלה, הוא אומר, היה לו ביטחון עצמי נמוך. "משחק זה דבר שהופך פחות קשה עם הזמן, וככל שהוא פחות קשה, כך למעשה אתה מביא את עצמך לדמות שנעשית טובה יותר. אתה גם לומד שיטות מגוונות להרגיע את עצמך, לכל אחד הדרך שלו.

"אני נהגתי פעם לגשת פיזית אל מול המצלמה ולדבר אליה. הייתי נעמד ומכנה אותה בשמות. כך הפגנתי את הדומיננטיות שלי עליה וידעתי שהיא לא תצליח להפחיד אותי. בתחילת דרכי היו מצלמות טכניקולור ענקיות, שפשוט הוצבו במקום אחד בלי שיזיזו אותן. ואז, כשאף אחד לא היה מסתכל, הייתי ניגש וקורא לה 'חתיכת בת זונה מלוכלכת', ומייד חוזר למקומי ומשחק אותה קוּל".

בתחילת הדרך. "הפעם הראשונה ששיחקתי היתה במחזה קצר שהעלינו בחטיבת הביניים" // צילום: GettyImages

לא מדובר רק בקוליות, אלא בעיקר בסתגלנות יוצאת דופן. איסטווד הוא בין הכוכבים הבודדים בהוליווד ששימרו את מעמדם בתעשייה במשך תקופה ארוכה כל כך בעולם שהשתנה כל כך, בין היתר בזכות יכולת מדהימה להשתנות עם הזמן - לעבור מתפקיד השחקן לכס הבמאי, לשתף פעולה עם כוכבים צעירים בהרבה ולדלג בין ז'אנרים.

הוא היה בריון גדול גוף כבר מרגע שנולד, ב־31 במאי 1930, במשקל 5.2 ק"ג. האחיות בבית החולים בסן פרנסיסקו קראו לו "שמשון", כשם הדמות התנ"כית האימתנית. אביו קלינטון היה פועל במפעל לייצור פלדה; אמו, מרגרט רות, עבדה בפס הייצור של קונצרן IBM. יש לו אחות בכורה, ג'ין, הגדולה ממנו בשש שנים. 

המשפחה נדדה לכל אורכה של קליפורניה בגלל עבודתו של האב, עד שהתיישבה בעיירה פידמונט. איסטווד היה אמור ללמוד בתיכון שבו למד אביו, אבל לאחר שרכב על אופניו במגרש הספורט של בית הספר הוא סולק מהלימודים והחל ללמוד מכונאות רכב בתיכון מקצועי באוקלנד. למורת רוחו, המורים עודדו אותו לקחת חלק בהצגות בית הספר. 

"הפעם הראשונה שבה שיחקתי היתה במחזה קצר שהעלינו בחטיבת הביניים", הוא נזכר. "מבחינתי היה מדובר בהצלחה, כי השורות שאמרתי על הבמה זכו לצחוק מהקהל. הבעיה היתה שהן לא היו אמורות להצחיק, כך שלא כולם היו מרוצים.

"בסוף ההצגה ניגשתי למורה שלי לדרמה, הודיתי לו על ההזדמנות, ואמרתי בנחרצות שאני למשחק כבר לא אשוב. ואכן עמדתי במילתי, לפחות עד שסיימתי את שירותי הצבאי".

בימיו בבית הספר הוא הוזמן להצטרף לקבוצת הכדורסל, לנוכח גובהו, 1.93 מ'. הוא עצמו העדיף ענפי ספורט אישיים כמו טניס וכמו גולף, תחביב שהוביל אותו ברבות השנים לקנות את מגרש הגולף טיהאמה שליד עיר מגוריו, כרמל.

לאחר שהחל את לימודיו באוניברסיטת סיאטל, הוא גויס ב־1951 לצבא ארה"ב והוצב למשך שנתיים בבסיס פורט אורד, קרוב לבית, יחסית. לימים נטען שזו היתה קומבינה שהוא סידר לאחר שחיזר אחר בתו של מפקד הבסיס.

במהלך השירות שוב התוודע איסטווד למשחק, דרך חבריו ליחידה. "הכרתי בין השאר שחקנים צעירים שגויסו, והם המליצו לי ללמוד משחק. לאחר השחרור נרשמתי לשיעורי משחק בקולג' המקומי בלוס אנג'לס. בתקופה ההיא לא היו בתי ספר מיוחדים למקצועות הקולנוע כמו היום, כולם הסתמכו על ספרים כמו 'To The Actor' של מייקל צ'כוב.

"עבורי העיקרון היה תמיד ללמוד מצפייה בשחקנים אחרים, ובכלל, מצפייה באנשים רגילים בשגרת חייהם, יושבים בדיינר ושותים קפה. מצאתי הנאה רבה במשחק, בעיקר בקולנוע. התהליך של עשיית סרטים משך אותי.

"באותה תקופה, לכל אולפן היתה אסופה של אנשים שעבדו עבורו כמו אזרחים סוג ב' - שחקנים צעירים או במאים - והיית צריך לקוות שתתאים בדיוק לאחד התפקידים, ואז היה לך פוטנציאל לעלות על הגל. לא שונה בהרבה מלשבת ולחכות להצעת עבודה בלשכת התעסוקה. הייתי אחד מבין 30-20 חבר'ה שהוחתמו כשחקנים עבור אולפני יוניברסל, ומדי פעם מצאו לנו תפקידים קטנים פה ושם. אלא שאחרי שנה זרקו אותי משם. כנראה לא התאמתי לשום תפקיד".

בתקופה ההיא הוא החל להופיע בסרטי סוג ב' ובסדרות במדיה החדשה שנולדה אז, הטלוויזיה. עד שב־1959 לוהק לתפקיד ראשי בסידרת המערבונים "Rawhide", ששודרה בהצלחה ברשת CBS במשך שמונה עונות. "היה נהדר לקבל משכורת על בסיס שבועי", הוא אומר, "אבל גם יצא לי לעבוד עם אנשים חדשים ובמאים רבים, שדרכם גיליתי ממה אני הכי נהנה במקצוע ומה אני רוצה לעשות בתחום. באותה תקופה הכרתי את הבמאי האיטלקי סרג'יו לאונה".

לאונה החל באותה עת לביים טרילוגיית מערבוני ספגטי שנקראה "האיש ללא שם". לאחר שהציע את התפקיד הראשי לכמה שחקנים, ובהם ג'יימס קובורן וצ'ארלס ברונסון, ונענה בשלילה - החליט ללהק את איסטווד, שנחשב לבחירה זולה ונועזת. שלושת הסרטים - "בעבור חופן דולרים", "הצלפים" ו"הטוב, הרע והמכוער" - יצאו שנה אחר שנה בין 1964 ל־1966 והעניקו לאיסטווד את תואר הקאובוי האמריקני האולטימטיבי, שדבק בו מאז. הם גם הפכו אותו לכוכב בינלאומי.  

"רציתי לגלם את התפקיד עם אוצר מילים מוגבל ולייצר הרגשה כוללת באמצעות תנועה וגישה", הסביר איסטווד לימים. "זו היתה בדיוק הדמות שדמיינתי לעצמי במשך זמן רב, כזו שנצמדת למסתורין ורק מרמזת להתרחשויות בעברה. זה קרה גם מתוקף האינטראקציה עם לאונה, כי הוא לא דיבר אנגלית, ואני לא דיברתי איטלקית. דיברנו באמצעות מחוות ידיים, וזה עבד יופי". 

מעמדו של איסטווד בהוליווד הלך והתחזק, עם סרטים דוגמת "מצוד", "הנשרים פשטו עם שחר" והמערבון־מחזמר "המכורים לזהב", שבו אף לקח חלק בפסקול. אז גם הכיר את הבמאי היהודי־אמריקני דון סיגל, שביים את איסטווד בחמישה סרטים, כולל אחד המכוננים בקריירה שלו: "הארי המזוהם". סיגל גם ליווה אותו בדרכו לעבודת הבימוי הראשונה שלו, הסרט "מיסטי" (1971).

"דון היה המנטור שלי", הוא נזכר. "כשקיבלתי את כרטיס החבר שלי באגודת הבמאים הוא ביקש לחתום לי עליו כמחווה של כבוד. אחרי שצפיתי בו ובבמאים אחרים בעבודה, גברה הסקרנות הטבעית שלי להתנסות בבימוי. תהליך קבלת ההחלטות, לטוב ולרע, למעשה מכתיב בסופו של דבר איזה סרט יהיה לך ביד.

"ידעתי שהבשלתי לכדי מעבר אל כס הבמאי, מתוך ידיעה שלא רחוק היום שבו אותו קלינט איסטווד שאראה על המסך הגדול יתבגר ולא יהיה זה שארצה לראות. אז לפחות יש בכוחי עוד לביים, לעמוד מאחורי המצלמה ללא צורך להראות את פניי. במקום זה, אני מנחה את השחקנים הצעירים. הבימוי הוא הדרך שלי ללוות את הסיפור מההתחלה ועד הסוף, לא רק מרכיב חולף בתמהיל. אני בשליטה מלאה, וזה משהו שמוצא חן בעיניי. זה לא רק להיות חלק מציור, אלא להחזיק את המכחול במו ידיך.

"לביים סרט זו הנאה, אבל כזו שמביאה איתה כאב ראש אדיר. אתה נדרש לפעמים לענות על 400 שאלות ביום. כששחקן מבקש הכוונה אתה צריך לקבל החלטה לכאן או לכאן, ולפעמים גם אותה שאלה חוזרת כמה פעמים, וזה מרגיז וזה קוטע את חוט המחשבה. מבין התחומים השונים שמרכיבים את תהליך עשיית הסרט, התקשורת עם השחקנים היא הדבר שעדיין בא לי הכי בטבעיות.

"שיחקתי בעצמי במשך כל כך הרבה שנים, ובתחילת הדרך משימת הבימוי היתה אדירה ומאיימת, אבל זה השתפר עם הזמן. אתה לומד לעמוד בלוחות זמנים ולתמרן במגבלות התקציב, ובסופו של דבר אתה פשוט הולך על כל הקופה ורץ קדימה. המפתח הוא להקיף את עצמך באנשים מוכשרים, לתת להם לעשות את המיטב שהם יודעים ולדאוג שהם יוציאו את הסרט הכי טוב שאפשר".

חובב נשים ידוע

מלבד התדמית הקולנועית הקשוחה והסופרלטיבים המקצועיים, איסטווד נודע כחובב נשים. הוא איבד את בתוליו בגיל 14, כמו שסיפר לביוגרף ריצ'ארד שניקל ב־1996, ומאז כבר לא הביט לאחור. הוא היה נשוי פעמיים וניהל מערכות יחסים רבות; בין היתר, יוחסו לו רומנים עם קתרין דנב, ג'ין סיברג, ברברה סטרייסנד ואחרות. בסך הכל יש לו שבעה ילדים מחמש נשים שונות.

נישואיו הראשונים היו בגיל 23, לדוגמנית מגי ג'ונסון, שאותה הכיר בבליינד דייט. לאחר עשור פצח במערכת יחסים מחוץ לנישואים עם הרקדנית רוקסן טוניס, שאותה הכיר על סט הצילומים של סידרת הטלוויזיה שלו. טוניס ילדה את בתו הבכורה קימבר (היום בת 50), ואיסטווד המשיך להיות איתה בקשר גם כשחזר הביתה לג'ונסון והביא איתה לעולם את קייל (47) ואליסון (43).

בשנות השבעים דעך הקשר עם טוניס, אף שהפציעה כניצבת בסרטו "מחפש צרות". באותו סרט שיחקה גם סונדרה לוֹק, שעימה היה איסטווד במערכת יחסים מאז 1975. מג'ונסון הוא התגרש רשמית רק ב־1984 ונאלץ לשלם לה 25 מיליון דולר. לוק עצמה היתה עדיין נשואה לפסל גורדון אנדרסון, הומוסקסואל שעבר לגור עם בן זוגו בבית שאיסטווד רכש עבורם.

במהלך השנים עברה לוק שתי הפלות יזומות. בשנותיהם האחרונות יחד ניהל איסטווד רומן עם דיילת אוויר בשם ג'קלין ריבס, שילדה לו שני ילדים: סקוט (29), שפרץ בשנה שעברה כדוגמן ושחקן עולה, וקתרין (27).  

לאחר תום הקשר עם לוק, היא הגישה נגדו תביעה משפטית בטענה כוזבת שהבטיח לה חוזה משחק ופיצויים, אבל בית המשפט פסל את התביעה. ב־1989 פגש איסטווד את השחקנית פרנסיס פישר על הסט של "קדילאק ורוד". איתה הוא הביא לעולם את פרנצ'סקה (22). ב־1993 התאהב בעיתונאית דינה רואיז, הצעירה ממנו ב־35 שנים, בעת שראיינה אותו על סרטו "בלתי נסלח".

הוא עזב את פישר לטובת רואיז, ועוד באותה שנה נשא אותה לאישה. כעבור חודשים אחדים נולדה בתם מורגן (18). בשנים האחרונות הוא נכנע ללחציה של רואיז והסכים שתככב עם שתי בנותיו הצעירות, מורגן ופרנצ'סקה, בריאליטי "בבית של איסטווד" בערוץ E!, תוכנית שבמסגרתה ניסתה רואיז לקדם מקהלת אקפלה מדרום אפריקה. התוכנית ירדה אחרי עונה אחת.

לאחר פרידה ממושכת השלימו איסטווד ורואיז את גירושיהם בדצמבר האחרון. היא ניסתה לעקוף את הסכם הממון שעליו החתים אותה לפני נישואיהם, בתקווה לקבל חלק מהונו של איסטווד, המוערך ב־400 מיליון דולר. אולם תקוותה נגוזה.

בשנה האחרונה הוא שוב מנהל מערכת יחסים עם אישה הצעירה ממנו כמעט ב־35 שנים - כריסטינה סאנדירה (51), מארחת לשעבר במסעדה באורחן הכפרי "Mission Ranch" שבבעלותו. השניים מתגוררים בחווה שלו בכרמל, שאותה בנה לפני שנתיים בעלות של 20 מיליון דולר. בשנות השמונים כיהן איסטווד כראש העיר למשך שנתיים.

עם בת הזוג כריסטינה סאנדירה. מארחת לשעבר במסעדה באורחן הכפרי שבבעלותו // צילום: אי.פי 

הוא לא רואה את עצמו מביים סרט עתיר תקציב, כמו סרטי גיבורי העל הפופולריים של השנים האחרונות. "בילדותי נהגתי לקרוא את חוברות הקומיקס האלו, אבל זה לא משהו שאני רואה את עצמי עושה. הייתי כבר חלק מסידרת סרטים עם 'הארי המזוהם', והספיק לי. השנה עברתי מפרויקט אחד לשני, כך שכבר הרבה זמן אין לי מתי לנוח. כשערכתי את 'נערי ג'רזי' כבר הייתי בתחילת ההפקה של 'צלף אמריקאי'. עכשיו אני נהנה מכמה חודשים של הפוגה, נח בבית, מבלה הרבה עם בני משפחתי ומשפר את ביצועיי על מגרש הגולף".

בשנים האחרונות נקשר שמו של איסטווד לרימייק של הסרט "כוכב נולד" שכבר יצא בעבר בשלוש גרסאות קולנועיות, האחרונה שבהן ב־1976, בכיכובם של ברברה סטרייסנד וכריס כריסטופרסון. "זה רעיון שעדיין לא ירד מהפרק", הוא אומר. "הבעיה היא שבאולפני האחים וורנר מוקסמים בעיקר מהליהוקים הפוטנציאליים. הם דיברו במשך זמן רב על ביונסה בתפקיד הראשי, אבל היא מאוד פופולרית ופעילה, ולכן קשה מאוד להתאים ללוח הזמנים שלה. קיבלנו רשימה של אילוצים שבהם היא חייבת לעמוד, וכך הסרט לא יצא אל הפועל. אני עדיין לא שולל את הרעיון על הסף, אבל יותר מתרכז ברעיון אחר שאני בוחן כעת ושאני לא יכול לפרט לגביו, אבל אני משתוקק לשוב ולביים מייד".

אתה רואה סרטים?

"לא מעט, כולל אלה שמגיעים אלי הביתה בעותקים פרטיים. הסרט האחרון שראיתי בקולנוע הסמוך לביתי היה 'מלון גרנד בודפשט' של ווס אנדרסון, שמאוד חיבבתי. זה נהדר לראות אנשים רוכשים כרטיסים כדי ליהנות מעשייה קולנועית, וזה נהדר לראות כיצד הם מגיבים לסרט וכמה הוא מבדר אותם. אני עדיין צריך ללכת לקולנוע כדי לצפות בסרט 'אהבה למרחקים ארוכים', שבו מככב בני סקוט. נראה אם הוא למד דבר או שניים מאביו. אבל אין לי כוונה לחוות את דעתי בפניו, ובכלל, אני לא מתערב יותר מדי, הוא מסתדר לא רע בעולם המשחק, גם בלעדיי. שלא לדבר על חיי האהבה שלו. פגשתי כמה בחורות שאיתן הוא יצא לדייטים, ואני יכול לומר בשקט שהוא מסתדר הרבה יותר טוב ממני".

איך אתה בוחר פרויקטים?

"קודם כל זה אינסטינקט. כשאני קורא תסריט או ספר, אני מנסה להשיב על סידרת שאלות: האם זה סרט שארצה לצפות בו? האם זה סיפור שהייתי מקווה שיעובד למסך הגדול? האם זה סרט שהייתי רוצה לשחק בו או לביים? לפעמים הרעיון מכה בי מייד, ואני משוכנע שאני רוצה לעשות את הסרט. לפעמים אני מהסס. יש גם מקרים שבהם, תוך כדי עבודה על סרט, התשוקה אליו אובדת, ואתה צריך לאסוף את עצמך ולהירתם מחדש לעבודה, אין דרך אחרת.

"ההצעה ל'צלף אמריקאי', למשל, הגיעה מהמנהלים של אולפני האחים וורנר בזמן שהייתי בעיצומה של קריאת האוטוביוגרפיה של כריס קייל שעליה מבוסס הסרט. בשיחת הטלפון אמרתי שאני בכלל שמעתי שסטיבן שפילברג כבר חתם על בימוי הסרט, אבל הם הסבירו לי שזה לא ייצא לפועל, ושהם ישמחו אם אני אקח את המושכות. לאחר שהסכמתי הרמתי טלפון לסטיבן ואמרתי לו שקיבלתי את השאריות שלו, וצחקנו. הוא מאוד תמך בי. אנחנו חברים כבר הרבה שנים". 

אתה חושב לפעמים מה היית עושה אחרת בסרטים שביימת בתחילת הדרך?

"המחשבה חולפת בראשי מדי פעם. בזמנו אפילו עלה רעיון לעשות מחדש את 'מיסטי'. זה היה יכול להיות כיף גדול, אבל בטח הייתי מחרב הכל. אז עדיף להניח לסרט המקורי, עם השיקולים האמנותיים שעמדו מאחוריו בשעתו".

מה הסרט שהכי אהבת בקריירה שלך?

"זה לא דבר שאני מתעכב עליו יותר מדי, אבל אני מניח שזה 'בלתי נסלח'".

יש לך מחשבות פרישה? 

"ממש לא. אני ממשיך לעשות קולנוע כי אני עדיין מאוד נהנה מהעשייה, ורוצה שהקהל ייהנה לא פחות ממני. אין לי שום כוונה לחדול בקרוב. ברגע שזה לא יהיה כיף יותר, אני פשוט אפסיק".

אגב, איפה אתה שומר את שלל הפרסים שאספת?

"על אצטבה מעל האח, אבל אני מוודא שהם לא יעלו באש".

dudic@israelhayom.co.il

הסרטים הבלתי נשכחים

"הטוב, הרע והמכוער" (1966) במאי: סרג'יו לאונה

שלושת מערבוני הספגטי הקלאסיים שאיסטווד עשה עם הגאון האיטלקי סרג'יו לאונה הפכו אותו לכוכב בינלאומי, אך "הטוב, הרע והמכוער" היה ונותר הגדול מכולם. בזמן מלחמת האזרחים בארה"ב שלושה פורעי חוק - המגולמים בידי איסטווד, לי ואן־קליף ואלי וולך - עושים את דרכם אל עבר מטמון שהוחבא בבית קברות נידח. הדמויות האייקוניות, הרפליקות הנצחיות, המוסיקה של אניו מוריקונה, הקלוז־אפים על העיניים. לאונה מגיש כאן מערבון אופראי רחב יריעה שעדיין קונה לו מעריצים חדשים, אף על פי שכמעט חמישים שנה חלפו מאז שהופק. ואיסטווד מעולם לא היה יותר קול.

"הארי המזוהם" (1971) במאי: דון סיגל

לצד סרג'יו לאונה, הבמאי שהכי השפיע על איסטווד הוא דון סיגל האמריקני, שעימו שיתף פעולה חמש פעמים. כל הסרטים שהשניים עשו יחד שווים צפייה, אך מותחן הפשע הריאקציונרי "הארי המזוהם", שהפך לאחד מסרטי האקשן המצוטטים והמוכרים בהיסטוריה, הוא שהותיר את החותם הכי עמוק על הקריירה של איסטווד. דמותו של הארי קלהאן - בלש לא ממושמע שמעניש את הרעים בעזרת אקדח המגנום הענקי שלו - הפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית, כיכבה באינספור סרטי המשך וסידרה את הכוכב מבחינה כלכלית. 

"בלתי נסלח" (1992) במאי: קלינט איסטווד

איסטווד הגיע אל המערבון "בלתי נסלח", ואל התפקיד של האקדוחן המזדקן וויליאם מאני, עם עשרים שנות ניסיון כבמאי, ולאחר שני סרטים - "בירד" ו"צייד לבן, לב שחור" - שהעידו על כיוון שאפתני יותר מזה שהינחה אותו לאורך מרבית שנות השמונים. התוצאה המלנכולית והמדממת, שהפכה מייד לקלאסיקה, סידרה לאיסטווד פרידה מפוארת מהז'אנר שהיקנה לו את תהילתו, היוותה הוכחה חד־משמעית לכישוריו מאחורי המצלמה והניבה לו שני פרסי אוסקר. 

"מיליון דולר בייבי" (2004) במאי: קלינט איסטווד

שני אוסקרים נוספים נפלו לחיקו של איסטווד עבור מלודרמת האיגרוף האמוציונלית והמפתיעה הזאת, שהגיעה מייד אחרי דרמת הפשע המצוינת "מיסטיק ריבר" ורגע לפני צמד סרטי המלחמה "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה". באחד מתפקידיו האחרונים כשחקן, איסטווד מגלם מאמן איגרוף נרגן שלוקח תחת חסותו מתאגרפת צעירה ושאפתנית (הילארי סוואנק). ואז, במקום סוף מרומם נפש בנוסח "קראטה קיד", הצופים מקבלים טוויסט טרגי ומועך לב שמצריך שתי קופסאות של טישו. יצירת מופת אולד־סקולית שכתובה ומבוצעת באופן מושלם.

"צלף אמריקאי" (2014) במאי: קלינט איסטווד

כמו וודי אלן, הצעיר ממנו בשש שנים, גם איסטווד מתעלם מכל הרעש וההמולה של עסקי הסרטים, ופשוט קם והולך לעבודה מדי בוקר. לפעמים הסרט שעליו הוא עובד מצליח. ולפעמים הוא נכשל. ב־2014 הוא חווה גם את זה, וגם את זה. המיוזיקל "ג'רזי בויז", שהתבסס על מחזמר מצליח, נקטל בטורי הביקורת והתרסק בקופות. סרט המלחמה "צלף אמריקאי", מנגד, הפך לאחד הסרטים המדוברים של השנה. בתור בונוס מדהים, הסרט גם עקף את הפרק האחרון בסידרת "משחקי הרעב" בדרכו אל צמרת טבלת שוברי הקופות השנתית של צפון אמריקה. דעת הקהל על הסרט אמנם חצויה (יש מי שראו בו מחווה מרגשת לגיבור אמריקני, יש מי שראו בו פרופגנדה פרו־מלחמתית), אבל על דבר אחד אין ויכוח: בגיל 85, קלינט איסטווד טרם אמר את המילה האחרונה. וכשהוא מדבר, כולם, כולל כולם, עדיין נמתחים להקשב.

ישי קיצ'לסטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו