אבק המדורות שקע. העשן נמוג, ורק כמה תפוחי אדמה בנייר כסף נותרו כדי לספר לעולם מה היה כאן.
בואו נדבר רגע בכנות על ל"ג בעומר, החג שכמו דברים אחרים שאהבנו מאוד כשהיינו ילדים, למשל קרוסלות ורכבות הרים, עושה היום כאב ראש נוראי לכל אדם שעבר את גיל 40.
האם זה חג דתי? אירוע לאומי? המצאה של ארגוני המורים כדי לקמבן עוד יום חופש? מה בדיוק חוגגים? לא התעצלתי ובדקתי את הנושא הלכתית. כמו בשאלת הכשרות של פריכיות אורז, הדעות חלוקות.
החג במתכונתו הנוכחית לא מוזכר בתורה, ולא היה עליו דיבור גם בדברי חכמים. הדלקת המדורות היא מנהג שהחל לצבור תאוצה במאה ה־13, כשכל מיני עניינים שהיו בסביבה נדחפו לתאריך הזה - למשל, חגיגות הנישואים שאסורות בימי ספירת העומר, המגיפה שפקדה את תלמידי רבי עקיבא ונגמרה סמוך לל"ג בעומר, וכמובן, הניצחון על הרומאים.
אנשים לא יודעים, אבל בתקופה ההיא הווטסאפ עדיין לא הומצא, וקבוצת "זימברנו את הרומאים" לא היתה קיימת. לכן החבר'ה של בר כוכבא הדליקו מדורות על ראשי ההרים כדי לבשר את דבר הניצחון לעם היושב בציון.
הצמחונים אומרים שהשנה אלוהים הוכיח שהוא קיים בזכות הגשם שהוריד במימונה וביום העצמאות. בזכות מזג האוויר הסגרירי ניצלו חייהם של אלפי עופות ובני בקר. ובכן, הנס נגמר אתמול. צודקים או לא - תכלס, עם יד על הדיקט, ל"ג בעומר הוא לא החג הכי סביבתי, חינוכי וחברתי שיכול להיות.
• • •
אצלנו בבית זה מתחיל חודשיים קודם, כשאשתי נתקפת חשק עז להיפטר מרהיטים שנס ליחם. איכשהו היא מסדרת ככה שהרהיטים החדשים יגיעו לקראת ל"ג בעומר, כשקבלני הביצוע שאחראים להעלמת הרהיטים הישנים הם הילדים בשכונה. מרפסות רבות בארץ הופכות למחסני עץ ונראות כמו סדנה לנגר החובב: הילדים מרכזים שם גזעים, רהיטים, טלוויזיות, ודלת שעד אתמול נתנה לך קצת פרטיות במקלחת.
אחרי שהמרפסת מתמלאת בקרשים עוברים לחדרים אחרים, ומי שלא ראה משטחי מלגזה בסלון, לא ראה שמחת ל"ג בעומר מימיו. אני זוכר שהבנות שאלו אותי פעם אם אפשר לקחת את שולחן העבודה שלי למדורה. הן הסבירו שאני לא באמת צריך אותו כי אני בקושי עובד (סליחה?!), וחוץ מזה נראה להן ש"זה יידלק סבבה".

בימים שלפני ערב הפירומניה הגדול אפשר לראות חבורות ילדים שמסתובבות ליד אתרי בנייה עם עגלות סופר. לא מדובר ביזמי נדל"ן חרוצים, כמובן, אלא בניסיון אמיץ להגדיל את מאגר העצים לשעת חירום, למקרה שיוחלט להאריך את ל"ג בעומר בעוד יומיים. אנחנו נותנים לילדים לעבור על החוק, ובחסות החג מלמדים אותם שלגנוב זה בסדר. ואני שואל, איך זה שעד היום לא יצא פסק הלכה בנושא? אולי גם הרבנים עסוקים בלאסוף קרשים.
כשהיינו ילדים, היה גם את מי לשנוא ולשרוף. היטלר וערפאת הועלו על המוקד שנה אחרי שנה. עם השנים צמחו לנו כל כך הרבה אויבים, שקשה להתמקד בנבל אחד מרכזי. את מי נשרוף קודם? את מוחמד דף? הנייה? חמינאי? נסראללה? מרוב בובות לא יראו את המדורה.
עוד בעיה היא איפה למקם את המדורה. פעם היו במדינה הרבה שטחים פתוחים, והיינו בונים מהעצים פירמידה ענקית שליחכה את השמיים. מישהו ראה בשנים האחרונות שטח פתוח שהוא לא בין ירוחם לאילת? השטחים הפתוחים היחידים שנשארו בארץ קולטים בדרך כלל רקטות וקסאמים מעזה. המדורות של ימינו נערכות בין בניינים רבי קומות, כשכולנו עם יד אחת על מטפי הכיבוי, מתפללים שלא נשרוף את חבלי הכביסה של הדירות הסמוכות ולא נבעיר את המכוניות שחונות ברחוב.
הגיבור האמיתי של החג הוא, ללא ספק, האבא עם הטנדר. אתה יכול להיות סמרטוט כל השנה, חדל אישים, בטלן ואבא גרוע, אבל אם יש לך טנדר שאפשר לזרוק עליו קרשים לפני ל"ג בעומר, אתה תותח־על לכמה ימים. מסתובב בשכונה כמו מלך, כולם עושים לך כבוד, החברים של הבן שלך מעריצים אותך והאימהות מביטות בך בעיניים בוערות ולוחשות "זה אבא של עומר, יש לו טנדר...". בערב תגיע בטנדר ותפרוק את הקרשים לקול צהלות הילדים. אתה הגיבור שלהם, ולכן מגיע לך לקבל את הנקניקייה הראשונה שיוצאת מהאש.
בתור אבא נטול טנדר, ההתעסקות הקבועה שלי בערב החג היתה הוויכוח עם הבנות מתי הן צריכות לחזור הביתה. את המנטרה "אני נשארת עד הבוקר" שמעתי מאז היו בנות 5, אבל רק כשהן הגיעו לתיכון, הסכמתי. עד אז הייתי קורבן של מניפולציות בנוסח "אבל א־בא! אפילו ההורים של הילה הסכימו, אז למה אתם לא? איזה הורים רעים!!!" (טריקת דלת).
מובן שבדקתי עם ההורים של הילה. הם אמרו: "אמרנו לילדה בסדר, כי היא אמרה שאתם גם מרשים לבת שלכם".
מרוב דאגות אני תמיד מתנדב להיות ההורה התורן שנשאר במדורה כל הלילה. אני הופך קבבים שרופים, מרים נקניקיות שנפלו לחול ועושה עליהן פו, ובעיקר מתרשם מסקרנותם של הילדים, שחייבים לבדוק איך נראה בקבוק קולה כשהוא מוכנס למדורה, איך מריחה פורמייקה שרופה או מה מרגישה עגלת סופר בתוך האש. בין לבין אני מוצא זמן להתפלל שהלילה לא ייגמר במיון עם ילד שחטף כווייה או מסמר חלוד ביד.
עכשיו, כשהעשן התפזר, אני זורק תפוח אדמה לוהט לממשלת ישראל החדשה ולשרי האוצר, הכלכלה, החינוך והגנת הסביבה. קבלו רעיון: מדורה אחת בכל עיר. אתר אחד שאליו יעלו לרגל כל המאמינים, משהו כמו במת הבידור המרכזית של יום העצמאות. פחות נזק לסביבה, פחות עומס בחדרי המיון, פחות נזקים לענף הבנייה. גם אפליקציית מדורה יכולה לבוא בחשבון. ממילא המסך של הנייד מהבהב קבוע והקרינה צולה לנו את המוח, אז למה לא לנצל את זה?
(איור: טל לזר)
לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו