הנה לכם שר ספורט שעובד. את מיגל קרדנל, שר המדינה לענייני ספורט של ספרד, לא תמצאו בגוגל מצטלם עם צ'אבי או רפאל נדאל או סרחיו גארסיה או פאו גאסול. הוא מקדיש את תפקידו לפתרון הבעיה המרכזית של הספורט בארצו: זכויות השידור של הכדורגל הספרדי. דווקא בעשור שבו הכדורגל הספרדי נסק, עם תארים בינלאומיים וכמות עצומה של כישרון, רוקנה הליגה בהרבה מערכה הספורטיבי אחרי שברצלונה וריאל מדריד פרשו מהסכם השידור הקולקטיבי ב־2005.
מה היה לפני המחטף הזה של בארסה וריאל? למשל אליפויות של לה קורוניה וגם של ולנסיה. לדוגמה, ריאל סוסיאדד וסביליה הגיעו למחזור האחרון עם סיכוי לזכות באליפות ואפילו ויאריאל הגיעה לחצי גמר האלופות. כל זה נעלם לטובת תרבות הקלאסיקו. כאילו הכדורגל הספרדי המפואר וההיסטורי מתמקד בשתי קבוצות.
כדי לסבר את האוזן, באנגליה הקבוצה שקיבלה הכי הרבה כסף מזכויות השידור בעונה שעברה היתה ליברפול עם 117 מיליון פאונד. וכך בפערים קטנים עד 74 מיליון לקרדיף במקום האחרון. בגרמניה באיירן קיבלה 36.9 מיליון יורו וההכנסות ירדו באופן מדורג עד בראונשווייג האחרונה עם 18 מיליון. באיטליה, שם החוזה הקולקטיבי מתחשב באהדה, יובנטוס מקבלת 94 מיליון, לעומת 80 לשנייה אינטר. האחרונה מקבלת 18 מיליון אבל 14 קבוצות עוברות את סף ה־30. וספרד? ריאל ובארסה קיבלו 140 מיליון יורו כל אחת. אתלטיקו עם 48 מיליון. מהמקום החמישי ועד האחרון הטווח הוא 30 עד 18 מיליון.
המצב הזה לא היה רע לכולם. הוא לא רע למשל ללאו מסי ולכריסטיאנו רונאלדו, שמאדירים את מעמדם ההיסטורי הראוי ממילא, בכמויות שערים שהיו בלתי אפשריות לשחקנים מדורות אחרים. הוא לא רע גם לגופי שידור מחוץ לספרד, כמו ערוץ הספורט בארץ הקודש, שקל לו לשווק את שתי הקבוצות הטובות בעולם. אבל למרבית הכדורגל הספרדי הוא אסון.
האם הצעד יחזיר את התחרותיות? קשה לדעת. בעשר השנים הללו הגדילו ריאל וברצלונה את הכנסותיהן האחרות לרמה שממילא פתחה פער עצום מהקבוצות האחרות. אבל לקבוצות האחרות היא יכולה להיות שינוי דרמטי, שעשוי להוביל להכפלת תקציבן. וכמובן ימנע את הבושות של השנים האחרונות כשכדורגלנים לא קיבלו את שכרם והליגה אפילו הושבתה.
איטליה עברה צעד דומה לפני שש שנים כשחזרה לחוזה שידור קולקטיבי. יובנטוס שמרה את כוחה כי היא נוהלה מצוין. אבל מילאן ואינטר, שאיבדו את היתרון המובנה שלהן, הידרדרו לבינוניות. אנחנו רואים את זה גם באנגליה שתמיד היה לה חוזה קיבוצי. כשמנצ'סטר יונייטד התנהלה כראוי היתרון הכספי שלה כמובן הועיל מאוד. אבל כשהיא במשבר קבוצות עם מחצית מתקציבה מקדימות אותה. וזו הבעיה: בספרד אין כמעט קבוצות אפילו עם חמישית מתקציב הגדולות. והבעיה היא שאפילו אין כאן מצב שקבוצות צמרת מקבלות יותר מקבוצות תחתית. הכסף היה פשוט של ריאל ובארסה וכפי שציין קרדנל: "גם אתלטיקו, בשנה שהיא אלופת ספרד, קיבלה פחות מקבוצת המקום האחרון באנגליה".
אגב, גם עד 2005 פעלו קבוצות כמו ולנסיה או לה קורוניה עם תקציבים קטנים ממחצית תקציב הגדולות. אבל עם הכישרון שיש בספרד ניסים הם בגדר האפשר. צריך שתתקיים הגינות מינימלית לאפשר את הנס.
העניין המעניין השני הוא שאחרי מאבק של שנים קרדנל הסדיר את העניין בהחלטת פרלמנט. ברחבי העולם התאחדויות כדורגל פונות לפיפ"א ומבקשות שתאיים בהרחקה אם הממשלה או הפרלמנט מתערבים בענייני כדורגל. אבל קרדנל לא מיצמץ. ונראה שריאל וברצלונה לא יעזו להשתמש בהשפעה חיצונית שכזו כשכמעט כל הקבוצות המקצועניות תומכות בחוק.
לטעמי, ארגוני הכדורגל הבינלאומיים לא צריכים להילחם בהחלטות פרלמנט כאלו אלא דווקא לייתר אותן. אופ"א יכולה להתנות השתתפות במפעלים האירופיים בכך שבמדינה יש חוזה שידור קיבוצי שוויוני. צעד כזה הרבה יותר חשוב מחקיקת ה"פייר פליי הפיננסי".
הבחירות בפיפ"א
הנסיך עלי בן חוסיין הירדני שוקל לפרוש מהמירוץ הדי צפוי לנשיאות פיפ"א. אגב, בן חוסיין נחשב לכוח ממתן מאחורי הקלעים שמנסה למנוע את הניסיון הפלשתיני להרחיק את ישראל. הבחירות כמובן לא יניבו שום תוצאה מלבד ניצחון צפוי לספ בלאטר, אבל בן חוסיין מנסה לארגן את האופוזיציה כולה להתאחד מאחורי מועמד אחד.
המועמד הזה לא יכול להיות לואיס פיגו. עצם הריצה שלו לנשיאות פיפ"א, ללא שום רקורד ציבורי, היא לא רצינית. שחקני עבר מינפו בעבר קריירה לעסקנות, אבל מישל פלטיני למשל היה נשיא הוועדה המארגנת של המונדיאל לפני שהתמודד על נשיאות אופ"א. נקווה שפיגו יקשיב לקול ההיגיון של בן חוסיין והשניים יתאחדו מאחורי מיכאל ואן פראח, יו"ר ההתאחדות ההולנדית. גם לו אין סיכוי לנצח את בלאטר, אבל זה ימנף אותו לקראת העתיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
