זה לא מקרה שז'אק ברל וסרז' גינסבורג, ליאו פרה וז'אן פול סארטר כתבו לה שירים (את אלה של סארטר היא, אגב, סירבה לקבל, והוא אפילו לא נעלב). זה משום שלז'ולייט גרקו יש דרך משלה לבצע אותם. היא מציבה את מילות השיר בשורה הראשונה, לצד, ולרוב לפני, המנגינה. היא מבצעת טקסטים מלווים במנגינות ולא מנגינות מלוות בטקסטים. תיאטרון של קולות, כשהיא משחקת את הטקסט, חיה אותו וצוללת לתוכו. היא מספרת סיפור לשומעיה, מעבירה את המסר באמצעות המילים - ועוטפת אותו במנגינה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אמש, בהיכל התרבות, הוכיחה ז'ולייט גרקו, כבר בת 88, מדוע היא אגדה בחייה. גרקו, אולי אחרונת השאנסונייריות הגדולות, הגישה את מיטב שיריה בדרכה שלה: כשהיא מעבדת את השיר ומשעבדת את המנגינה לביצועים ייחודיים, בלי להתפשר על המוסיקליות שלהם - אבל אחרת. גם כשהיא מבצעת שירים ידועים שתורגמו לעברית וזכו לביצועים מופלאים, כמו "אמסטרדם" בביצועו הבלתי נשכח של דני ליטני, או "אהבה בת 20" האלמותי של יוסי בנאי, היא נשמעת אחרת. הפרשנות שלה ל־Ne" me quitte pas", שירו קורע הלב של ז'אק ברל על האוהב המוכן להפוך לצל כלבה של אהובתו ובלבד שלא תעזוב אותו, היתה שונה לחלוטין מהדרך שבה ביצע ברל עצמו את השיר. מול הייאוש של ברל המתחנן ובוכה, הגישה גרקו ביצוע מתריס ורב עוצמה. היא לא התחננה בפני אהובה שלא יעזוב אותה - היא ציוותה עליו להישאר.
מלווה בבעלה, ז'ראר ז'נסט, על הפסנתר, ובאקורדיוניסט המחונן ז'אן לואי מטינייה, חרזה ז'ולייט גרקו מחרוזת של שירים נפלאים ובוגרים; בקולה העמוק והחם, החרוך מעט, העבירה את הקהל מסע מפוכח, שהתחיל בברל והסתיים בברל, מסע שלא חסך התייחסויות לזיקנה ולמוות (כמו "J’arrive" המטלטל) - אבל אף פעם לא נכנע, אף פעם לא מוותר. בדיוק כמוה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו