חגיגה של בשר

לא אוּבֶּר, גם לא גט טקסי, אף אחת מהאפליקציות לא סיפקה לנו מונית, גם החיוגים של הדסון, המאוכלסת בסועדים להתפקע, אל תחנות המוניות של תל אביב, הושבו ריקם. רחוב הברזל ברמת החייל נראה אומלל בלי עובדי המשרדים. עירום מלא, לא מחמיא לו. אפילו בחושך. בטח לא בעיניים של אנשים בלי אוטו. התאומים ואני עמדנו רועדים מקור הפתע שנחת בעיר, ובירכנו על השמחה שבבטן. על ארוחת בשרים לא זולה אבל מתגמלת להפליא שידענו.

מלצרית עם ניסיון שלחה אותנו לאסותא. "שם תמיד יש תנועה. בטח תגיע מונית". אבל בערב חמישי, שביעי של פסח, אפילו החולים נחים ושום רכב חילוץ לא האיר את דרכנו הביתה. חשיכה גם מול הכניסה למלון לאונרדו, ואנחנו התחממנו בהשוואה בין סינטה על העצם לבין האנטרקוט. 

תאילנד בצפון דיזינגוף: מאיה דרין בדקה את "נאם" ונשבעה לשוב בקרוב

מועדון ארוחת הבוקר: מנות מושקעות במיוחד לפתוח איתן את היום

לכבוד הקיץ הקרב הילה אלפרט מרעננת: 3 מתכונים עם בירה

גלידה הכי טובה: בבית עם מכונה וגאדג'טים או בגלידרייה מקצועית

חריכה שמחמיאה

כמה טוב האוכל שמגיש מתן אברהמס, הצנום באנשי האוכל, אבל עם יותר בשר מכולם. ירש את תפקידו מעמיר אילן, את הידע, את היכולת להתחקות אחר מגדלי העדרים.

"הולשטיין", עם גבינת פרמזן, שמן זית פיקואל ובלסמי בן חמש שנים, היתה המנה שאיתה פתחנו. בתרי בשר נא, מין טרטר גס המאפשר נגיסת שיניים, להרגיש את טעמי השייטל של ההולשטיין, זן הבקר הנפוץ בישראל. 

אחר כך הגיע סלט קיסר. לקלאסיקה הזו אין שום קשר לקיסרות. המציא אותו קרדיני, שף איטלקי ששמו הפרטי צ'זרי (סיזר, קיסר באנגלית), ומשם עלי החסה, טבולים בביצה ומתובלים בשמן זית, מיץ לימון ופרמז'ן, זכו לתואר אלוהות. לביצוע של הדסון מגיעה המלכות כולה. ראשי החסה החצויים נצרבו בחום הגריל. 

החריכה הזו מחמיאה להם שם כפי שהיא מחמיאה להם במסעדת "האחים", שם היא מתובלת בטחינה ובפיסטוקים. ממשחקי המר והמתוק של העלים יוצא המטבח של הדסון לתיבול מושכל בגבינת פרמזן ודגי אנשובי שמנמנים, ולרגע הפה מתפתה לבקש שיעצרו עכשיו, שיביאו עוד מנה כזו, כי יותר מזה אנחנו לא צריכים.

דבר אלי ברכות

עם הקיסר הגיע סלט עגבניות עם פלפלים חריפים שהיה החלק החלש של הארוחה. העגבניות היו קמחיות ועייפות, כאילו המטבח המפליא בבחירת כל היתר הוציא אותן רק בשביל להאיר מזון מן החי. לרמוז בנימוס שחבל לבזבז משאבי מקום או אנרגיה עבור הצומח.

ואז הם הגיעו. סינטה ואנטרקוט, כל אחד מלווה בעצם שלו. נצלו, הופרדו זה מזו, הבשר נפרס והעצם העירומה נחרכה בנפרד. עיסקה המציעה נוחות למשתמש אבל גורעת ממנו את תענוג קריעת הבשר הכוחני שנצמד לעצם.  

מסעדת הדסון. יקר, אבל תענוג. 

הסינטה היתה מלאת טעמים עמוקים של אגוז ויער. נתח מופלא שיושן ארוכות. ככל שמאריכים במלאכת היישון - הנתח מתמסר לנשיכה בקלות רבה יותר. גם פה העיסקה ברורה. רכות תמורת תענוג המאבק בשיניים, העסיס היורד לגרון וגוונים של טעמים האובדים ביישון ארוך. 

אני מתה על המלחמה בבשר. הישראלים, ככה מסבירים לי כולם, אוהבים את הבשר שלהם רך, "כמו חמאה", ולא משנה מה. כך או אחרת, זו היתה סינטה נפלאה.

האנטרקוט, זה השזור נימי שומן הנמסים בחום האש ודואגים שישמור על עסיסיות, היה מיושן קצת פחות. התאומים השתגעו אחריו. קבעו שהוא הטוב מבין השניים. וכשעמדנו בחוץ רועדים מקור, מחפשים חום בזיכרון האוכל, אני אמרתי שאני לא בטוחה. שלמרות הכל בסינטה הזו היו איכויות נדירות.

לקינוח הם לקחו עוגת גבינה ניו־יורקית. פעם, כשלא נמנעתי מסוכר ומפחמימות, ניסיתי אותה. כמו הבשר במקום, כך גם היא, מעזה להיות פשוטה, מדויקת וטעימה להפליא. 

השף מתן אברהמס

בהדסון לא תמצאו חלקי פנים או מנות אחרות שמאתגרות סועדים ישראלים. זו מסעדה המוותרת על קצוות תמורת איכות מופלאה של נתחים עם קהל מעריצים שיצדיק את הריצה אחר הטובים שבהם. 

עוד מעט יגיע הקיץ. יודע כל איש בשר שביולי־אוגוסט לא רק הפרות אוכלות קש, גם אלה המבקשים את בשרן. פחות שחיטות, פחות איכות ואחרי כל נתח ראוי משתרך שובל מעריצים שרוצה אותו לעצמו. יודע כל איש בשר שגם בשיאו של הקיץ המתקרב, הדסון תדע להביא אותו על סיפוקו.