אדן הזאר הבלגי קטף את התהילה האישית בזכייה הצפויה של צ'לסי באליפות אנגליה ככוכבה ההתקפי, אבל האליפות הזו היא באיזשהו מקום חותמת על מעמדו של ג'ון טרי כגדול בלמי המאה ה־21. כן - ג'ון טרי השנוא מאוד על ידי יריביו. ומהיכן ההצהרה הבומבסטית הזו? ובכן, כי אפשר לדון תמיד על תכונות ויכולות של בלמים דוגמת קרלס פויול, פאביו קנאברו או ריו פרדיננד, אבל כל אלו היו כוכבי הגנה בקבוצות שגדולתן היתה התקפית. טרי הוא שחקן ההגנה היחיד שהוביל קבוצה גדולה באירופה מאחור.
מצחיק אולי להשוות אותו לפרנץ בקנבאואר האלגנטי יותר כשחקן, אבל במנהיגות, ספק אם היה שחקן חשוב יותר למועדון בכיר כבר שנים ארוכות. טרי להזכירכם לא עשה זאת בברצלונה המתוכננת והשיטתית, שבה כל מסירה מתוכננת שנתיים מראש, גם לא במנצ'סטר יונייטד עם היציבות הקוסמית תחת אלכס פרגוסון. טרי הנהיג קבוצה בסיטואציה כאוטית של חילופי מאמנים. כעת הוא סוגר מעגל, כי הוא שחקן השדה היחיד שהיה שם גם באליפות של 2005 - הראשונה בעידן רומן אברמוביץ'.
נותר גם פטר צ'ך אבל היום הוא שוער הספסל. טרי הוא זה שסחב את צ'לסי בשנות המדבר אחרי פיטוריו המופרכים של ז'וזה מוריניו ב־2007, ובקדנציה של אברם גרנט, אחרי ההתמרמרות הראשונית, היה מי שרתם את שחקני צ'לסי למאבק הרואי באנגליה ובאירופה. בתוך רכבת של החלפות מנג'רים, טרי היה הכוח המייצב של הבלוז, כשאפילו בשנים הללו הוסיפו עוד אליפות ואליפות אירופה היסטורית.
גם אם בסופו של יום צ'לסי היתה בצילה של מנצ'סטר יונייטד - לטרי ארבע אליפויות אנגליה, גביע אלופות, גביע אופ"א ועוד גמר אירופי, והוא עדיין הדמות החשובה מכולם בצ'לסי. כשבכל העולם לכל שוער, טוב ככל שיהיה, יש תקופת הסתגלות לא קלה - זה לא קרה עם טיבו קורטואה, גם זאת בזכות טרי, שעומד בראש ההגנה של צ'לסי, שהכריעה את האליפות באנגליה כבר בינואר.
חילופי ההקנטות בין ארסנל ("צ'לסי המשעממת") לבין מוריניו ("עשר שנים בלי אליפות זה משעמם") תפסו את הכותרות השבוע, אבל השבועיים הללו - כשבמגננה חסונה צ'לסי שמרה על שער נקי מול יונייטד וארסנל - גילמו היטב את טרי. ומה לו היה לומר על הכל: "אנחנו חופרים עמוק יותר, ולכן אנחנו מקדימים את האחרים בהרבה".
כבש את לונדון
זו לא היתה הפעם הראשונה שאליאוד קיפצ'וגה הקנייתי התערב בעלילה וסיים כמנצח הקצת אלמוני בדו־קרב ענקים. באליפות העולם באתלטיקה בפאריס 2003 התייצבו שני אלופים אגדיים לעתיד לריצת ה־5,000: הישאם אל־גארוז' אלוף ה־1,500, וקנניסה בקלה אלוף ה־10,000, אבל היה זה קיפצ'וגה בן ה־18 שסיים מנצח, שגם לאחר מכן קריירת האיצטדיונים שלו לא היתה הצלחה קיצונית. הוא זכה "רק" במדליות כסף וארד אולימפיות.
ביום ראשון בלונדון הוא כאמור הפתיע את הפייבוריטים: שיאן העולם (מספטמבר בברלין) דניס קימטו ושיאן המסלול ווילסון קיפסאנג, שהוא גם האלוף המכהן של ניו יורק ולונדון. הציפיות לשיא עולם בלונדון - למרות שמונה רצים של 2:05 שעות ופחות - הן כנראה לא ריאליסטיות. יש סיבות אורבניות לכך שבברלין הושגו שש התוצאות המהירות בהיסטוריה. המרתון המודרני הוא מהיר כל כך שהוא עניין של ניואנסים - השדרות הרחבות והארוכות של הבירה הגרמנית נוחות לרצים. והסיבובים החדים יחסית בלונדון פוגעים במהירות. ולכן מכנים תוצאה של 2:04:42 שעות כריצה טקטית. לשמחתנו קיבלנו 800 מטרים אחרונים מרגשים. לרצים עוד היה לא מעט בנזין במיכל. אבל לאיש לא היה מספיק כדי להשיג את קיפצ'וגה. ברגע שזה הפך לעניין של מהירות, אז הרקע בריצות איצטדיון (3:33 דק' ל־1,500 למשל) כנראה נתן את לו - את העדיפות ואת הניצחון.
למי קראתם אנדרדוג? // צילום: Gettyimages
הרכיבה האחרונה
בריטניה חגגה את פרישתו של טוני מקוי, גדול רוכבי הסוסים במירוצי משוכות. ה־BBC ציין שהחזיק במקום הראשון 1,040 שבועות, בדיוק 20 שנה. טייגר וודס היה שם 545 בגולף ורוג'ר פדרר 302 בטניס. אבל אל תחשבו שזה שיא: יהודית פולגר, היהודייה־הונגרייה, איבדה השנה את המקום הראשון בשחמט לנשים - אחרי 26 שנים רצופות במקום הראשון.
הענף שבו הצטיין מקוי נחשב לבעייתי מבחינה אתית בעולם המודרני, בגלל התאונות המרובות שגורמות למותם של סוסים. אבל עבור בריטניה היא מסורתית ושמרנית יותר, חלק מהתרבות. עשרות אלפים הגיעו למירוץ האחרון של מקוי, שכמו ספורטאי בריטי אמיתי היה במשך שנים קצת לוזר במירוץ הגדול - "הגרנד נאשיונל" - מה שרק הגדיל את האהבה עליו. כשניצח סוף סוף ב־2010, סוכנויות ההימורים הפסידו יותר מ־50 מיליון פאונד על מירוץ בודד.
ההמונים אהבו את הרוכב הצפון־אירי לא רק בשל כך שהרוויח עבורם לא מעט כסף, אלא גם על אומץ הלב שלו. בצד 4,000 ניצחונות נפל יותר מ־1,000 פעמים מהסוס. 13 פעמים סיים עם עצמות שבורות.
גיבור אחר
ברוס ג'נר הוא לא הסלבריטאי הראשון לשנות את מינו, אבל היסטורית זה אולי אחד המקרים הסמליים ביותר, כי ספק אם יש סמל בולט יותר לגבריות הישנה מאשר התואר עצמו של "אלוף קרב העשרה האולימפי". ג'נר היה מהגדולים שבהם, כשבקיץ 1976 שבר את שיא העולם במבחנים האולימפיים האמריקניים ושוב במשחקים האולימפיים עצמם במונטריאול. מעבר לכך, באמריקה הלוחמנית של שנות ה־70 הוא היה גיבור־על שהחזיר את התואר מידיים סובייטיות לידי ארה"ב. הוא הפך לאחד הסלבריטאים האולימפיים המפורסמים ביותר במדינה, שעל כל גדולתה באתלטיקה, לרוב לא מתייחסת לענף מחוץ למשחקים האולימפיים.
ג'נר. גיבור ספורטיבי וחברתי // צילום: איי.פי
ג'נר הוא גם אביהן החורג של האחיות קרדשיאן המהוללות, והחשיבות שלו להכרה בלגיטימיות של טרנסג'נדרים היא לא רק בהיותו סמל גבריות אתלטית. הוא תומך מוחצן של המפלגה הרפובליקנית, השמרנית, אבל גם בוודאי מודה לאמריקה של ברק אובאמה, שהפכה לחלוטין פתוחה לחשיפה שכזו - וג'נר גלוי מאוד. למשל, הוא סיפר שעדיין לא ביצע את הניתוחים הקשורים בתהליך ושמעולם לא היה הומוסקסואל, והמשיכה המינית שלו היא עדיין לנשים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
