משחקים בשביל הסמל

הנבחרת של 1970. 

בונקר

מעולם לא היתה בהיסטוריה של ישראל - או של העולם כולו - נבחרת שכל כך שיקפה את האסטרטגיה של מדינתה על המגרש ברגע נתון. בעוד חייליה נטועים בבונקרים על גבול התעלה - מגוננים על שטח גדול פי שלושה מגודלה המקורי - הגיעו כדורגלני נבחרת ישראל לגביע העולמי ושם התבצרו והתחפרו. ההתבצרות הביאה לנבחרת הישגים הגדולים בכמה מידות על הכדורגל המקומי. 

מזל שזה לא קרה בזמננו, כשהתקשורת בוגדנית יותר. העיתונאים היו מצביעים, למשל, על כך שכמעט כל הסגל היה אשכנזי. שאת השחקן המרהיב האחד - רוני קלדרון - המאמן עמנואל שפר השאיר בבית כי הוא "בעייתי". וגם הסגנון על הדשא היה כאסחיסטי, ולא מצא חן בעיני הגויים. עיתונאי בינלאומי נודע, דווקא יהודי ואוהב ישראל, אמר לי פעם שהופעותיה של ישראל בטורניר במקסיקו היו "לא לכל טעם".

אבל ספורט הוא סלחני למנצחים. ובכל פעם שנבחרת ישראל מובסת על ידי אנגליה או קרואטיה - יזכירו לנו שגיבורי 1970 דווקא גברו על חובבני אוסטרליה ועלו למונדיאל.

 

אלון מזרחי.

שפה

ראיתי לא מזמן סרטון יו־טיוב שבו מרואיין עודד מכנס, סקורר לא פחות גדול מאלון מזרחי. בראיון נשאל מכנס, "מה צריך כדי להיות מלך השערים?" והשיב: "הוא צריך להבקיע שערים". סקוררים יורים מייד. הם לא חושבים מה יגידו, בועטים ומדברים בלי לחשוב. 

אלון מזרחי פרץ ברגע הנכון: עם השידורים הישירים, ריבוי הערוצים והצורך לכדורגל לא משבת לשבת אלא 24/7. 

לעיתים ציטוטיו של מזרחי הציפו בעיות מדעיות־גיאוגרפיות, כמו "אני רוצה לשחק באירופה או בספרד", או גיאומטריות ("עשינו היום שינוי של 360 מעלות"). לעיתים הגותו נעה על גבול הפילוסופי ("אנחנו צריכים לעשות את המקסימום המינימלי"); אבל במיטבו, מזרחי חידד את ההפרדה בין עיקר לטפל. כשנשאל פעם "מי כתב את רומיאו ויוליה", הוא ענה "אני יודע שזה היה סופר". או "השער הכי יפה הוא הכדור ברשת".

וזה סקורר. המפריד בין עיקר לטפל. 

אלון מזרחי // צילום: אלן שיבר

אולסי פרי. 

ארץ ההזדמנויות

קראתי לפני כמה שנים ספר בשם "משחק גדול, עולם קטן" של עיתונאי הספורט האמריקני אלכסנדר וולף. זהו אוסף סיפורי כדורסל מארצות שונות, ובישראל כותב וולף על אולסי פרי. הרושם שהספר הזה תיקן אצלי הוא הקלישאה "אולסי פרי התגייר גיור פיקטיבי כדי שמכבי תל אביב תוכל לרשום שחקן נוסף בליגה".

אולסי פרי התגייר מתוך השתייכות אמיתית וחי היום בישראל. בראיון לאהרל'ה ויסברג הוא סיפר שהקפיד על כשרות גם בכלא במינסוטה. שימו בצד את הישגיו בכדורסל (אולי לא היה טוב מספיק בקונטקסט האמריקני) והתמקדו בעניין יומיומי יותר: מערכת היחסים של פרי עם תמי בן עמי ז"ל - מהדוגמניות ונערות הזוהר המפורסמות של התקופה. בישראל העניין נתפס כטבעי; באמריקה של תקופתו - יחסים בין ספורטאי שחור לדוגמנית לבנה היו עניין בעייתי הרבה יותר. 

ישראל הייתה עבור אולסי פרי ארץ של הזדמנויות ושוויון. 

אולסי פרי // צילום: ג'י.פי.או

 

בועז ינאי. 

התיישבות

בועז ינאי היה קינקינטוס בנעלי כדורסל: המצביא הרומאי שנטש את מחרשתו כשהמולדת קראה לו. הזדמנויות לא באו לפתחו במידה המתבקשת מכישרונו. 

ינאי היה גבוה עם קליעה ומסירה ונטייה טבעית למשחק הקבוצתי, ובכל זאת לא חשב מעולם להגשים את עצמו במכבי תל אביב. הוא היה מושבניק מנהלל, ולכן מלבד שנת חופשה בהפועל תל אביב ייצג את קבוצת העמק - גבת/יגור. זו היתה קבוצת קיבוצניקים בלי שחקנים זרים, שינאי הפך לקבוצה השנייה בטיבה בישראל. לא בפרה־היסטוריה, אלא בעידן שבו מכבי והפועל תל אביב כבר היו עמוסות כוכבים אמריקנים. 

ובנבחרת ישראל - ששחקני החוץ שלה היו מהעילית האירופית כמו ברקוביץ' ולייבוביץ' - במקום להיות סמול פורוורד אירופאי מהטובים, הוא נשלח עם 1.99 מ' להילחם את מלחמת הגבוהים. בתפקיד הלא טבעי לו, היה ינאי מי שעשה את הניסים האמיתיים ב־1979, כשסיימנו במקום השני באירופה. כל זאת, מול הענקים של יוגוסלביה וצ'כיה וספרד שהיו גבוהים ממנו בחצי ראש, ואפילו מול הרוסים בגמר. הוא סמל להתיישבות העובדת בתקופה שבה לזו היה משקל גדול יותר בחיי המדינה. 

כשפרש, בועז ינאי לא הפך לפרשן, למאמן או לעסקן. הוא פשוט חזר אל הרפת. 

בועז ינאי  

 

בוריס גלפנד. 

שקופים

שלושה שבועות נלחם בוריס גלפנד במוסקבה כדי לנסות להשיג את התואר העולמי בשחמט מול שחקן עדיף עליו - וישוואנתן אנאנד ההודי. הוא גרר אותו אל יום הארכה בדו־קרב, ורק שם נכנע. מעולם לא ראיתי ספורטאי ישראלי עושה כל כך הרבה כדי לנצח. הכוונה לא לרוח לחימה; גלפנד החליף את כל רפרטואר הפתיחות שלו - מהלך קשה מאין כמותו - כדי להפתיע את היריב האגדי. "זה סיכון לא לקחת סיכונים", אמר אחרי הדו־קרב.

ביום ההארכה הופיעו משום מקום נציגי התקשורת הישראלית האלקטרונית ושאלו כמה שאלות בנאליות. מדינת היי־טק? מוח יהודי? הצחקתם. גלפנד ממשיך להיות קרוב לאלמוני בארצו. הוא אינו יכול לחלום על המעמד הציבורי שלו זוכים מגנוס קרלסן בנורבגיה, ארוניאן בארמניה, טופלוב בבולגריה ובוודאי אנאנד בהודו. 

למה? נחסוך פה באלפי מילים. עבור המיינסטרים גלפנד הוא רוסי. 

בוריס גלפנד // צילום: איי.אף.פי

 

אורי מלמיליאן. 

המהפך

בשנת 1977 זכתה בית"ר ירושלים לראשונה בתולדותיה בגביע המדינה לאחר ניצחון על מכבי תל אביב. אורי מלמיליאן בן ה־19 החטיא פנדל, אבל אחר כך כבש את שער הניצחון בבעיטה מ־35 מטרים. הוא נבחר לשחקן השנה בישראל. שנה אחר כך עלה הליכוד לשלטון.

מלמיליאן הביא עימו עולם מושגים חדש. במושג "כל אבטיח מלמיליאן" - היה משהו מרענן. ברמה הרצינית יותר, היה זה קולו של שוק מחנה יהודה, שהפך רלוונטי יותר כמכתיר מלכים בישראל מאשר רחובות תל אביב. 

כל המשמעות המהפכנית הזו נפלה דווקא על כדורגלן שהיה באופיו כמעט ספורטאי בריטי מהדור הישן. הוא לעולם לא צעק את גדולתו. מלמיליאן היה אחד השחקנים ההגונים ביותר שנראו על מגרש הכדורגל הישראלי, ובוודאי הצנוע מכל גדולי הכדורגל שלנו. 

אורי מלמיליאן // צילום: משה שי

 

שחר פאר. 

הורים־ילדים

פאר היא סמל לתופעה בחברה הישראלית שהיא בעצם די ההפך ממנה. שוחחתי פעם במקרה עם אביה של שחר, דוביק, והוא היה פסקני, כמעט קר, כשקבע: "לשחר אין כישרון מיוחד". הוא היה מפוכח, וכמובן לא התכוון יחסית לאדם ברחוב, אלא יחסית לתחרות העולמית. אביה הבין שרק היכולת להתאמן פי ארבעה ממתחרותיה ולשחק כל נקודה, כאילו אין דבר כזה הסתברות - תפתח לשחר אפשרויות בצמרת. 

אבל דוביק פאר השקיע הרבה בנכונות הזו של ילדתו, שהפכה סמל לדור של הורים - בטניס, בכדורגל, בכדורסל, בשחייה ומה לא - שבטוחים שהילד שלהם הוא כישרון בינלאומי שאסור לפספס (ואסור לפספס את הכסף שהוא עשוי לעשות). ההורים הללו משוכנעים שמה שהם ראו במגרש המשחקים בגדרה, רלוונטי נגד הילדים שמתאמנים כרגע בברצלונה או בפלורידה. שמאמנים ותקשורת פשוט לא מבינים איזה עילוי הילד שלהם. 

ההורים הללו בטוחים, כמובן, שהם הורים נפלאים שעושים הכל להגשמת חלומו של הילד. אבל לא כולם צודקים כמו דב ושחר פאר. 

שחר פאר // צילום: אי.פי.איי

 

אירה ויגדורצ'יק. 

אנטי־פמיניזם

אירה ויגדורצ'יק היא סיפור הספורט שאולי אתם לא שומעים עליו מספיק. בתוך החלטורה והבטלנות והים־תיכוניות העליזה, היא לא העמידה ספורטאי - אלא ענף שלם. עם כמה אלפי בנות שמתאמנות בישראל, היא היום כוח שיש להתחשב בו בענף ההתעמלות האמנותית. 

מראיין הספורט התמים חושב שישמע ממנה דברים נשגבים על פמיניזם או על רוח הספורט - ואז הוא מקבל הוריקן מרענן לפרצוף. פמיניזם? "תפקידו של הגבר לפרנס". רוח הספורט? "שנאה ליהודים זה בגנים של הגויים". אבל יש בוויגדורצ'יק רוח תחרות ללא תחרות.

מהי "רוח תחרות" אצל מאמנת ועסקנית? אובססיביות לפרטים הקטנים. היא מי שיודעת שכל שעת שינה, כל דקת אימון, כל מינוי של שופטת, כל פיסקה בעיתון, כל שקל שנלחמים עליו במוסדות הספורט - יכולים להיות עשירית הנקודה שתביא את המדליה הבאה. 

אירה ויגדורצ'יק

 

אברהם גרנט. 

ניצול הזדמנויות

גרנט הוא גיבור עבור מי שאתם רואים בכיסאות מחלקת העסקים כשאתם נשרכים עמוסי שקיות לכיסא הצפוף שלכם במטוס. שהרי הוא אופורטוניסט־על; מאמן שמאמין בתמרון המהיר: לקחת קבוצה במקום הראשון בסרביה; להתמנות למאמן מעצמה אפריקנית שלושה שבועות לפני אליפות היבשת; לזהות מתיחות בין מאמן קבוצה גדולה לבעל הבית. ופתאום הוא מייעץ לאלופת טניס דנית. 

גרנט תמיד היה המפלג הגדול של הכדורגל הישראלי. בעולם הקומבינות והקשרים הוא מואשם שהישגיו ותפקידיו הושגו לא פעם בזכות קומבינות וקשרים. אז הוא יצא לאנגליה ובתוך כשנה גרם לקבוצה העשירה באנגליה לפטר את המאמן המצליח באנגליה. ובתוך כמה חודשים הוא עמד במרחק פנדל ביש־גד מלהיות מאמן שזכה בליגת האלופות. כל זאת, בזכות תכונה משלימה לאופורטוניזם: כשהוא מקבל ליד עסק מצליח הוא לא מתקן אותו. 

מי שמסוגלים לנשום עמוק מבינים שמדובר בגאון חד־פעמי. 

אברהם גרנט // צילום: איי.פי

 

היילה סטאין. 

עושר ועוני

פעם בתקופה מופיעה במדורי הספורט, או במקומות אחרים בתקשורת, ידיעה ולפיה היילה סטאין מחפש עבודה, או שהוא עובד כמאבטח או שומר בסופרמרקט. זהו מין עיסוק קצת פורנוגרפי במצבו הכלכלי הקשה של אדם. זה לא שסטאין נפל למצב הזה מתהילת עולם: גם כשסיים בגיל 42 במקום ה־20 במרתון האולימפי, שכחו לשדר את ההישג. 

זה קצת מציק לעין, כי ריצה הפכה בישראל לעניין למי שידו משגת. זו כבר לא ריצה בשדות; בבתי הקפה של רמת החייל יתלבטו אם מרתון וינה או אולי ונקובר הוא כיפי יותר כמרתון האביב, למרות שאפשר גם לשלם לנייקי 150 שקלים כדי לרוץ בתל אביב. ערכות טריגר, נעלי ריצה יקרות, ספרים של מורקמי, שלא לדבר על מדי דופק וצעדים אלקטרוניים - איך לעזאזל הדיחה הריצה את הסקי מענף הספורט של הבועה?

ואיך להיילה סטאין יש בכלל כסף לרוץ? 

היילה סטאין // צילום: עודד קרני

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו