כשהאדום הפך לשחור

התמונה האחרונה של ליאל

"תמיד תחייכו! תחייכו לי בשלשות, תחייכו לאורך כל המסלול! אני לא 'אקדר' אתכם אם תחייכו, כי חיוך זה שמחה, ושמחה זה הכוח להמשיך הלאה" - סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל

החיוך. זה הדבר העיקרי שכל מי שאי פעם פגש בסמ"ר ליאל גדעוני ז"ל, זוכר ממנו. חיוך ענק, מלא באושר, בשמחת חיים, באהבה. חיוך מדבק, שגורם לך לחייך כמוהו, בלי שום סיבה, גם אם עובר עליך יום מבאס. חיוך אחד כזה - והיום הופך להיות יום "ליגה", מונח שליאל הטמיע עמוק בקרב חבריו. אבל ב-1 באוגוסט 2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן, החיוך של ליאל, בסך הכל בן 20 במותו, נקטע. 

זה היה אחד הקרבות הידועים ביותר במלחמה ההיא, אירוע החטיפה של סגן הדר גולדין ז"ל. גדוד הסיור של חטיבת גבעתי קיבל מידע מודיעיני על מנהרה התקפית ברפיח שבדרום רצועת עזה. מפקד הגדוד סא"ל אלי ג'ינו הציב את פלוגת הסיור (פלס"ר) גבעתי בפיקודו של רס"ן בניה שראל ז"ל.

בבוקר אותו יום שישי הארור, התבשר שראל על הפסקת אש שהושגה בין ישראל לחמאס, אך תצפית של אופנוען שהשקיף על הכוח מרחוק עוררה את חשדו. שראל חילק את אנשיו לשלושה צוותים, כאשר הוא, הקשר שלו ליאל, וסגן גולדין מתצפתים עם אחד הצוותים. תוך זמן קצר הם זיהו תצפיתן של חמאס, במה שנראה כמו פעולה שנועדה לאסוף מידע לפני מהלך לחטיפת חייל, למרות ההסכם על הפסקת האש.

שראל החליט להתקדם לכיוון התצפיתן החשוד ויחד עם ליאל וגולדין כיתר את המבנה. שבו שהה התצפיתן. ההנחיה של בניה היתה "לקטוף" את החשוד. אבל איש לא ציפה למה שקרה אחר כך: מכת אש אדירה נפתחה לעבר השלושה, ולאחר מכן נשמע פיצוץ. השלושה נהרגו, וגופתו של גולדין נגררה על ידי המחבלים למנהרה הסמוכה.

סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל

חיוך לכל מצב רוח

ליאל היה בן הזקונים של מזל ואלי גדעוני. ליאל ושלושת אחיו, ציון, ניר ואור, הם אוהדים מושבעים של הפועל ירושלים. כדורסל, כדורגל, דוק – כולם ידעו שהגדעונים אדומים בנשמה. 

"החיוך של ליאל סימל את האהבה שלו לחיים", מספר אחיו הבכור ציון, "חבר למחלקה שלו סיפר לנו שלליאל היה חיוך לכל מצב רוח. חיוך שמח, חיוך כועס, חיוך עצוב, חיוך מבואס. הוא אהב את החיים. הוא אהב את הים, אהב להצחיק בכל רגע נתון, אבל גם אהב לעזור לכל מי שסביבו. יש לנו שכנה מבוגרת, מסעודה, וליאל בדרך קבע היה עוזר לה להעלות את הסלים הביתה. בשבעה היא בכתה ואמרה שהיא איבדה נכד".

ליאל יצא עם בית הספר שבו למד, גבעת גונן, למשלחת בפולין. אחת המורות ביקשה עזרה עם תיק העזרה הראשונה. "אחד התלמידים השליך את התיק ואמר שהוא לא רוצה לסחוב אותו. כמובן שליאל לקח את זה על עצמו, ובערב המורה ראתה אותו לוקח את התלמיד ההוא לצד ומרביץ בו תורה, מבהיר לו שככה לא מתנהגים. זה היה ליאל".

ליאל ציפה בכיליון עיניים לבנייתה של הארנה. "היינו מתפלחים כל הזמן למקום עוד כשהוא היה בבנייה, למרות שהיה אסור", מספר ציון, "היינו מדמיינים איפה נשב, ואיפה המקומות הכי טובים, ואיפה יהיה הספסל של הפועל, ואיפה יעמדו האוהדים השרופים. כל כך כואב שהוא לא זכה לראות את זה קורה".

אוהדי הפועל ירושלים בטקס לזכרו ליאל גדעוני במשחק פתיחת הארנה

עם היוודע הבשורה הרעה מכל, בקבוצה עמדו מייד לימינה של משפחת גדעוני. אנשי הקבוצה, ובהם יותם הלפרין, ליאור אליהו ויניב גרין הגיעו לביקור ממושך בבית המשפחה בזמן השבעה. ציון, ניר ואור קרנו מאושר כשדיברו עם השחקנים שאותם היו רגילים לראות מרחוק, במדים האדומים ועל הפרקט, ולא על הסלון בבית המשפחה בשכונת קטמון.

באותו מפגש סיפר ציון ליותם: "היינו משחקים ארבעתנו כדורסל במגרש הישן של בית הספר. אבל עכשיו, בלי ליאל, חסר לנו שחקן". הלפרין חייך וענה: "אז כשתרצו לשחק, תתקשרו אלי ואני אבוא. לא יהיה לכם שחקן חסר". הלפרין גם קיים, וביום הולדתו של ליאל הגיעה כל הקבוצה לאירוע מיוחד שנערך בבית ספרו של ליאל לטורניר סטריטבול לזכרו.

הפועל "ליאל" ירושלים

הקפטן האדום התחבר במהרה לאחיו של ליאל. אחרי שהקבוצה זכתה בגביע ווינר בתחילת העונה, עלה הלפרין ליציע ולקח איתו את ציון ואת אור כדי להניף את הגביע. זו היתה תמונה בלתי נשכחת, עם דמעות של אושר מהולות בכאב. כאב על כך שליאל לא נמצא שם ברגע המאושר הזה.

"לא הכרתי את המשפחה לפני האירוע הנורא הזה, אבל ברגע הראשון שנכנסתי לבית שלהם בשבעה, הרגשתי חיבור מאוד חזק", מספר הלפרין, "תמיד דובר על האהבה של האוהדים להפועל, אבל הפעם הראשונה שהרגשתי את זה באמת היתה בשבעה הזאת. כל האחים כל כך נפתחו, דיברו איתנו על הקבוצה, על שחקני עבר, והתחברנו מאוד מהר".

הלפרין מספר שכבר באותו הביקור הוא נשבע שאת התואר הבא של הקבוצה הוא יניף יחד עם האחים. "לפני גמר גביע ווינר ניגשתי למנכ"ל גיא הראל, ובדמעה ביקשתי ממנו שאם אנחנו מנצחים את מכבי, אני רוצה את האחים לצידי בהנפה. גיא, שנמצא בקשר יומיומי עם המשפחה ענה שאין שאלה בכלל, ואני מאוד שמח שעשינו את זה, כי בסופו של דבר זה רגע שנצרב בזיכרון וזה מראה שהקבוצה והמשפחה הולכים יד ביד".

ליאל (שני מימין) עם אביו אלי והאחים ציון ואור, במשחק של הפועל קטמון באצטדיון טדי

הראל מוסיף: "נוצר כאן משהו שהתחיל כניסיון לתמוך במשפחה, אבל הם הפכו מהר מאוד לחלק מהמשפחה שלנו. גילינו אנשים מדהימים, ערכיים וכל הפעולות שמתבצעות נעשות מתוך המון אהבה והערכה. ידענו שזו משפחה שהיא חריגה אפילו בנוף של אוהדי הפועל ברמת האהבה לקבוצה. האחים קנו מנויים לכל המשפחה בארנה כבר ב-29 במאי בשנה שעברה, עוד לפני שהיה בטון במקומות הישיבה שלהם, והם קנו גם לליאל". 

כחלק מפעולות ההנצחה, החליטו בקבוצה לקרוא את קבוצת הנערים על שמו של ליאל, ובמשחק הליגה הראשון בארנה נגד הפועל תל אביב הקרינו סרטון לזכרו. גם האוהדים הפגינו את תמיכתם במשפחת גדעוני והניפו שלטי ענק לזכרו של ליאל. 

ציון מסכם: "הרגעים הכי קשים הם הרגעים שאנחנו, שלושת האחים, נמצאים ביחד, בלעדיו. אתה מרגיש שזה לא שלם, שמשהו ממך נלקח. אבל אז אנחנו נזכרים בחיוך שלו, באיך הוא היה מצטט מערכונים מצחיקים, באיך שהוא אהב להתכרבל איתנו מתחת לפוך, והחיוך חוזר לפנים. החיוך של ליאל".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו