לצעוק, כדי שהעולם יבין

רמי קמחי נהרג בפיגוע במועדון בראשל"צ, במאי 2002 • בנו קובי החליט כי משימת חייו היא לסייע לאנשים שחוו טראומה דומה ולהסביר לעולם מה המשמעות של התמודדות עם טרור • ארגון "לב אחד", שאותו הקים, מסייע למשפחות שכולות, מארגן מפגשי תמיכה ומממן ניתוחים לנפגעים

קובי ורמי. "הייתי מחובר אליו בנשמה" // קובי ורמי. "הייתי מחובר אליו בנשמה" ,
קובי ורמי. "הייתי מחובר אליו בנשמה" // קובי ורמי. "הייתי מחובר אליו בנשמה"

ב־7 במאי 2002, בשיא תקופת הפיגועים הקשים של אינתיפאדת אל־אקצא, התפוצץ מחבל מתאבד במועדון "שפילד" בראשון לציון. קובי קמחי, אז בן 24, מיהר למקום כדי להציע עזרה, לא מסיבה מסוימת אלא מתוך "קוד ישראלי" שכיוון אותו לעשות כך. בדרך ניסה להתקשר לאביו, רמי, אך הטלפון היה מנותק. "זה החזיר אותי לחלום שהיה לי חמישה ימים קודם, שבו נכחתי בלוויה שלו. ההרגשה שבאמת משהו קרה לו החלה להתגבר", הוא נזכר באותם רגעים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"כשהגעתי זיהיתי מרחוק את הרכב של אבא ואת מספר לוחית הרישוי. צילצלתי לאמא שלי ותוך שאני מקריא לה את המספרים שאני רואה מולי, אני מבין מה קורה ואומר לה שהיה פיגוע ואבא פה, שתתקשר למשפחה בלוס אנג'לס ותודיע להם שתהיה לנו לוויה". רמי קמחי ז"ל היה אחד מ־15 הנרצחים בפיגוע במועדון.

"נסענו אחרי שיירה של אמבולנסים לאבו כביר", ממשיך קובי. "בחמש וחצי בבוקר פרופ' היס קרא למשפחה. דוד שלי ואחי נכנסו ראשונים ואני בכיתי בחצר. ידעתי שאני עומד לקבל את הבשורה הזו וכל כך פחדתי לשמוע שאיבדתי את אבא שלי. אחי היה בשוק, לבן כמו רוח רפאים, וקרא 'אין לנו אבא!' חזרתי וביקשתי מהיס לראות את אבא שלי, אמרתי שאני ילד גדול ושאני רק רוצה לראות את העיניים של אבא, משהו, כדי להיפרד ממנו, אבל הוא אמר שאין מה לראות ושנותרו רק חלקים. אצלי נשאר זיכרון של אדם צנוע, חביב, חייכן תמידי. הייתי מחובר אליו בנשמה. כשאני הולך לקולנוע לצפות בסרטים הוא תמיד נמצא איתי, אני לוקח סיטואציות ומדמה אותן על המשפחה שלי, כי בהרבה מאוד סרטים יש קשר בין אבא לילד או פרידה כלשהי".

קובי קמחי. זיהה את האוטו של אביו במקום הפיגוע

אובדן האב הוביל את קובי לבחור במסלול חיים שבו מלווה אותו אביו: שלוש שנים מאוחר יותר, בהחלטה של רגע, הגיע לארה"ב מלא תעוזה ורצון לשנות. הוא הקים את "לב אחד", ארגון שיוזם מעגלי חברים המפגישים קרובי משפחה ששכלו את יקיריהם בפעולות טרור, מסבסד מפגשים עם פסיכולוגים לנפגעים מיעוטי יכולת כלכלית, ומממן ניתוחים פלסטיים אסתטיים לאלו ששרדו עם פגיעות פיזיות. "הארגון הפך לחלק עוצמתי בתקשורת שבין נפגעי טרור ברחבי העולם", הוא מסביר, "הכרתי ראשי ארגונים מקנדה, מאירופה, מדרום אמריקה ומאפריקה, התחלתי להיות מוזמן לדיונים באו"ם, כמו בפרלמנט הבריטי, בנושא עזרה לנפגעי טרור, שם הסברתי מדוע חשוב שתמשיך להיות דלת פתוחה בדמות סיוע כדי לעזור, ובחינם. הגעתי גם לכנסים בנושא כשאני מייצג את ישראל מתוקף ארגון שיושב בניו יורק, כי בכל כנס שכזה אין ישראלים - ואיך זה יכול להיות? מה, אין טרור בישראל? חשוב שאנשים יבינו שהנפגעים הם לא בהכרח חיילים, אלא אנשים שיוצאים לבלות, או נמצאים בבית כנסת או במלון. משם גם הדברים מחלחלים לאמצעי התקשורת, כי כיום התמיכה בנו יורדת. הדור הצעיר מתחנך באוניברסיטאות המפוצצות בתעמולה אנטי־ישראלית מאוד קשה, ואפילו ברחובות ניו יורק בהפגנות ספונטניות של אנשים הנושאים כרזות 'ישראל היא השטן'. וככל שאנשים רואים את זה יותר ויותר, הם מתחילים להאמין".

קובי נזכר ברגע שבו החליט להקדיש את כל כולו להסברה ולסיוע לנפגעי טרור: "זו היתה החלטה מטורפת, טהורה ונאיבית שאני יכול לשנות. לא חשבתי על הקשיים ולא ראיתי דבר מלבד החזון שלי. אמי, שרה, היתה הראשונה במשפחתנו לפנות לארגון לנפגעי טרור והייתי מלווה אותה. בארגון פגשתי נפגעים שהמחישו לי את הפחד שמתוך מקום אפל וכואב לא אראה את הדרך האחרת. הוצעה לי עזרה סוציאלית ופסיכולוגית, ובאמת הלכתי לפגישה עם פסיכולוג כדי שיטפל בסיוטים שחוויתי, אבל לא רציתי שהוא יעצור אותם, כי בחלומות אני ממשיך לפגוש את אבא שלי. אני לא מוכן שמישהו ירפא לי את זה. "בנוסף", הוא אומר, "הוענקה לי אז מלגת לימודים מטעם עמותת 'משפחה אחת' ובמפגש עם מייסדת העמותה, שנטל בלזברג, היא ביקשה שאייצג אותם בחוף המזרחי של ארה"ב למשך שלושה שבועות ומייד הסכמתי. מצאתי עצמי בניו יורק כחלק מקבוצה של כ־15 נפגעי טרור וזה היה מטורף לראות את הפרצופים של קרוביהם של נרצחים באינתיפאדה השנייה. אתה חלק מקבוצה שאף אחד לא רוצה להשתייך אליה. עברנו בין קהילות ודיברנו על המשמעות של טרור בישראל, ומה זה אומר לאבד בן משפחה בטראומה כזו. הפעם הראשונה שדיברתי היתה מול 800 אנשים בבית כנסת. מצד אחד מאוד פחדתי, אבל מצד שני זו היתה הרגשה מאוד גדולה של שליחות ואחריות".

קובי נואם ברחוב בניו יורק, עם תמונת אביו רמי. "אדם צנוע וחביב, חייכן תמידי"

"הטרור לא מבחין בינינו"

כחלק מאותו ביקור נפגש קמחי גם עם ראשי העיר ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני ומייקל בלומברג. "בדיעבד הבנתי שהפגישה איתם, לרבות ג'וליאני, שינתה משהו אצלי", הוא מספר על ראש העיר, שכיהן בזמן פיגוע הטרור ב־11 בספטמבר 2001. "כשהתאומים נפלו וג'וליאני דיבר בטלוויזיה על החברים שאיבד וכיצד האומה תבנה עצמה מחדש, אבא שלי צפה בתעצומות הנפש שלו והתחזק מזה. אמרתי לג'וליאני שאנחנו משפחה אחת, שלצערנו רק גדלה, וסיפרתי לו כמה הישראלים היו בשוק וכאבו עם האמריקנים. היה לי חשוב שיבין את האהדה. כשחזרתי לארץ היה לי ברור שאני אקים את ארגון 'לב אחד' כדי להפיל כל חומה בין דת, אמונה או צבע, כי זה לא משנה. הטרור לא מבחין בינינו, הוא פשוט פוגע. מעבר לעזרה העצמית, הדבר השני ששמתי לפני הוא ההסברה כדי לתת קול חשוב לישראל בכל פעם שמדברים על טרור בינלאומי. זה לא רק נפגעי הפיגועים מלונדון או ממדריד".

מאז מתגורר קמחי, היום כבר בן 37, בארה"ב. במסגרת פעילותו הוא נפגש בין השאר עם מלך ספרד פיליפה, מושל ניו יורק לשעבר דיוויד פטרסון, מושל טקסס לשעבר ריק פרי, המפיק ההוליוודי ג'רי ווינטראוב ("אושן 11", "קראטה קיד"), שרים בפרלמנט הבריטי וחברי הקונגרס והסנאט האמריקנים.

קובי במפגש עם פליפה, מלך ספרד. "טרור בינלאומי זה גם ישראל"

את סיפורו האישי העלה קמחי על הכתב בספרו "A New Sunrise", שרואה כעת אור באנגלית בארה"ב. "מה שהביא אותי לפה זה החלטה לנסות לשנות את העולם עד כמה שאני יכול, לעזור לאנשים ובעיקר לנפגעי טרור", הוא מסביר. "המטרה היא גם לצעוק ולספר לעולם מי היה אבא שלי ושהוא נרצח חף מפשע ולא באיזו פעילות מבצעית. טראומה זה לא יד שנגדעה, לא רגל שנקטעת ולא כיתוב 'אני נפגע טרור' שמתנוסס על המצח. טראומה זו צלקת ענקית שנמצאת עמוק בחדרי הלב, וקשה מאוד להבין מהי המשמעות. לא חייבים להיות בתוך האירוע כדי לחוות טראומה, היא יכולה להגיע אפילו דרך סיפור, דרך החדשות בטלוויזיה או מה שקוראים באינטרנט. אני עוסק גם בקואצ'ינג וזה מדהים לראות כמה אנשים מחפשים את מקום המפלט שבו הם יכולים להיפתח ולשתף, כל אחד עם המשהו המסוים אצלו בחיים שמחפש את הזריחה שלו עצמו".

"למדתי מאבא לאהוב את הזולת מגיל מאוד צעיר, ואני יכול רק לשאוף להיות כמוהו. זה נותן לי כוח לדבר וגם לאחרים לקבל דוגמה בהשראה של סיפור אחד, כי זה תהליך שלא נגמר אלא רצף של נקודות שמתחברות. אני מקווה שזה יגיע לכמה שיותר אנשים וייתן תמונה ורודה יותר של לאן כולנו יכולים להגיע. וזוהי רק ההתחלה".

צילום: יניב רפאל־ברטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר