ליובל הימן ז"ל ולזוגתו רוויה שרלו היה מנהג. בכל ביקור משותף בירושלים היו עולים למקום המיוחד שלהם בחומות, מול העיר העתיקה, יושבים שם חבוקים וחושבים על ההיסטוריה הענפה והעתיקה של העיר. שם, במקום הבטוח שלהם, היו גם רוקמים את ההיסטוריה הפרטית שלהם. הם היו הזוג המושלם, הכירו בתנועת הנוער בני עקיבא כנער ונערה בני היישוב אפרת שבגוש עציון, ואהבתם היתה עצומה. זה פשוט נועד לקרות, כמאמר הקלישאה. הכוכבים הסתדרו עבור הזוג הצעיר, עד אותו יום נורא במבצע צוק איתן שבו יובל נהרג, והוא רק בן 21.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
יובל ורוויה נפגשו כשהיא היתה בת 15 והוא בן 16. רוויה התקשתה במתמטיקה, שהיתה הצד החזק של יובל, והוא הסכים לעזור לה. "מהר מאוד הפגישות שלנו הפכו להיות פחות קשורות למתמטיקה ויותר קשורות לשיחות נפש שניהלנו", היא מספרת. "היינו חברים טובים ובלתי נפרדים עד גיל 18, ואז הבנו שיש פה משהו הרבה מעבר לחברות טובה. אז הפכנו לזוג ממש. זה היה קשר מאוד מיוחד עם חיבור מדהים, אהבה משותפת לטבע ותקשורת טובה. היינו החברים הכי טובים אחד של השני. חיינו בהרבה מקומות ביחד. יובל מאוד אהב את הארץ ואני, בתור מדריכת טיולים, מאוד נהניתי להראות לו אותה. התכתבנו הרבה אחד עם השנייה, למרות שיש ווטסאפ ומיילים וכו', כתבנו אחד לשנייה מכתבים כל הזמן, שאותם היינו מוסרים כשהיינו נפגשים. היום, המכתבים שלו הם אחד הדברים הבודדים שנשארו לי מהמילים שלו".
יובל ורווייה. "היינו כותבים אחד לשני מכתבים, ומחליפים אותם בפגישות בינינו"
אש תופת אל עבר הכוח
יובל התגייס לפלס"ר צנחנים באוגוסט 2012, יצא לקורס מ"כים ואז לקורס קצינים. בתור חייל וקצין הוא הצטיין בכל שלב ושלב בדרכו והתייחס לכל הצלחה כזו בצניעות ובענווה. "מדי פעם הוא היה אומר לי כבדרך אגב, 'אה, קיבלתי מצטיין קורס כזה וכזה'", נזכרת רוויה, "הוא היה אחד האנשים האלה שחשוב להם להצליח בכל מה שהם עושים, אבל התייחס להשגת המטרות שלו בענווה גדולה. בהיותו בצבא חששתי לו כל הזמן. ואכן ב־21.7, היום שהוא נהרג, התעוררתי בשש וחצי בבוקר בלי לדעת מדוע, ואחר כך נודע לי שזו היתה השעה שבה נורה".
הימן היה בעיצומו של קורס השלמה לקורס קצינים במסגרת גדוד גפן בה"ד 1 כשפרץ המבצע. הגדוד שאליו הגיע לאוגדת עזה במטרה להתאמן לקראת כניסה קרקעית אפשרית לרצועה, ומהר מאוד הגיע היום הזה. כעשרה מחבלים נצפו יוצאים מפיר מנהרה בין היישוב ניר עם לבין שדרות, לבושים כחיילי צה"ל וחמושים בנשקים. יובל נבחר לשמש קשר הצוות שהוזנק לאזור, ושני ג'יפים הוקפצו מייד. באחד מהם ישבו אלוף דולב קידר, מפקד הפלוגה, הימן הקשר, סמל נדב גולמכר ורב סמל בכיר בייניסיאן (בני) קסהון. זוהרה הימן, אמו של יובל: "ברגע שהג'יפ הגיע למקום החדירה, נורה עליהם טיל שפגע ישירות בדולב, שישב במושב הנהג. הוא נהרג במקום. הג'יפ הפסיק את נסיעתו, ויובל ושני החיילים הנוספים זינקו למקום מסתור, משם הם המשיכו לירות. המחבלים התקדמו ונורתה עליהם אש כבדה. יובל נמצא שכוב מתחת לעץ, לאחר שרוקן שתי מחסניות ועוד חצי, גופו מנוקב מכדורים רבים".
באותו יום חזרה רוויה מטיול שהדריכה בצפון וחיכתה לטרמפ לתל אביב, כאשר אחותו הקטנה של יובל התקשרה אליה, בוכה, ואמרה לה שיובל לא עונה לה לטלפון וכי יש שלושה חיילים שדופקים על הדלת, והיא לבד. רוויה ניסתה להרגיע אותה, והורתה לה לא לפתוח את הדלת ולחכות שהוריה יחזרו. בינתיים הגיע הטרמפ. "הם אמרו לי שהייתי לבנה כסיד", היא נזכרת, "הם שאלו אותי מה קרה, ולמרות שאני לא ממש זוכרת כנראה עניתי להם שחבר שלי נהרג. הם היו סופר נחמדים, ניסו לעזור ולהרגיע, אבל במשך כמעט שעתיים, לאורך כל הנסיעה, ישבתי שם ולא ידעתי מה קורה. אף אחד לא התקשר להגיד לי משהו, אף אחד לא ענה לי ולנייד שלי כמעט לא נשארה סוללה. ביקשתי מהם שיורידו אותי בנתניה, בביתו של אחי, שחיכה לי להסיע אותי לתל אביב. חשבתי שיובל נפצע ויהיה עלי להגיע לבית חולים כלשהו. לבסוף התקשר אל אחי ראש המועצה שלנו ונתן לי לדבר עם אמו של יובל. אז כבר התפרקתי והתחננתי לפניה שתגיד לי מה קורה. ואז היא אמרה את המילים הכי נוראות: 'יובל נהרג'".
"קיבלנו את הבשורה הנוראה רק בארבע וחצי", משחזרת האם זוהרה, "משה בעלי ואני עזבנו את עבודותינו ורצנו הביתה. בבית כבר חיכו לנו קצין העיר וקצינים נוספים. ידעתי שיובל נמצא בקורס קצינים, ידעתי שהוא ליד עזה בתרגילים, אבל הוא לא סיפר לי שהוא נכנס. ערב לפני עוד דיברנו, והוא לא אמר דבר. לדעתי הוא לא ידע בעצמו שהוא ייכנס, אחרת הוא היה מספר".
לדבריה, "היום אנחנו מנסים להתמודד. הרגש הכי עוצמתי עבורי הוא הגעגוע העצום אליו והעצב הנורא שהוא כבר לא עימנו. יש ניסיון להיאחז בכל שביב של זיכרון, סיפור או חוויה ממנו - בגלל זה המכתבים שהוא כתב לרוויה הם נכס עצום עבורנו. התיעוד הזה של מחשבותיו ועולמו הפנימי הם יקרים מפז. יובל היה בן אדם שהצטיין בכל מה שעשה, גם בתור ילד, אבל תמיד בצניעות. אין לנו תהיות או שאלות על מה שקרה, כי יובל היה חייל בקרב, לזה הוא חונך ואומן והוא נשבע להגן, עשה זאת ושילם על כך בחייו. במלחמה, המוות לצערי הוא תוצר לוואי. יש כאלה שמגינים וזוכים להישאר בחיים, ויש כאלה שלא. בהכירי את יובל, הוא לא היה יכול לעשות דברים אחרת".
עד שיובל קם - ונעלם
באותו יום שחור, המשפחה חיכתה לבואה של רוויה אליהם הביתה ליישוב אפרת לפני שנתנה את הסכמתה לפרסם את שמו באמצעי התקשורת. "הגעתי אליהם בתשע בערב. כולם כבר היו שם. מאז התחיל הסיוט הגדול. הבדידות, להתרגל למצב חדש. אני מתנחמת בכך שיובל היה גאה בי על הכוחות שאני מוצאת להתמודד, על החוזק שלי, על כך שאני לא שוכחת את הדברים שאמר לי: שכל מכשול יהפוך לאתגר וכל קושי להצלחה, ועל כך שלמרות שקשה, עושים את הכל עם חיוך. כמו שהטבע סופג מהלומות כמו שיטפונות ושריפות ויודע להתחדש ולצמוח, כך גם האדם גדל ומתחזק אחרי כל שיברון. לא בכדי נקבר האדם בעפר כשהוא מת, הרי משם הוא הגיע וממנו הוא יצמח".
רוויה. "הרגש הכי עוצמתי הוא הגעגוע העצום והעצב הנורא שהוא כבר לא כאן"
כמעט שנה עברה ורוויה מנסה לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה. ההסתגלות לחיים חדשים של לבד אחרי שנים של ביחד, הצורך לעצור הכל ולהתארגן מחדש על החלומות, ההבנה שהמטרות המשותפות כבר לא יושגו, כל אלה היו כמעט קשים מנשוא. זמן קצר לאחר האסון נתקלה אחותה של רוויה באתר האינטרנט של בית אבי חי בפרויקט "פנים.יום.זיכרון", המחבר בין אנימטורים לבין סיפורי זיכרון אישיים על חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. השתיים החליטו כי סיפורה שלה ושל יובל מתאים לפרויקט.
"במשך כמה חודשים סיפרתי את סיפורו של יובל ואת סיפור הזוגיות שלנו, החוויות המשותפות, החלומות והמטרות למאיירות שהצמידו לי, והן לקחו את זה משם", משחזרת רוויה. התוצאה היא סרטון מקסים פרי ידיהן של האנימטוריות רעות אלעד ורותם יארצקי, המתאר פגישה בין יובל לרוויה. היא שוטפת כלים בביתה, הוא קורא לה מלמטה. הם נפגשים, מתרפקים אחד על השנייה ופונים לעלות על חומות העיר ששניהם כל כך אוהבים. בעודם צופים על הנוף העתיק שנפרש מולם, חולפות מאחוריהם דמויות רפאים המסמלות את ההיסטוריה של ירושלים. השניים יושבים באידיליה זוגית נעימה, עד שיובל קם, מוציא את ידו מידה של רוויה, מתרחק ממנה ונעלם.
"כששלחו לי את הסרטון, לא יכולתי להפסיק לצפות בו", מספרת רוויה, "זו מזכרת מדהימה מיובל שהיתה לי כמו תרפיה בחצי השנה הראשונה והקשה ביותר לאחר מותו. הרגשתי כאילו לראשונה אני צופה מהצד על הזוגיות שלנו, כפי שהיא נראתה דרך עיניים זרות, וזה נראה נפלא. האנימטוריות מאוד דייקו, מבחינת הרגש, הניואנסים הקטנים שהרכיבו את הזוגיות שלנו, שרק אני יכולתי לזהות. סרטון של שתי דקות שמכיל תקופה מאוד משמעותית בחיי".
הערב בשעה 21:30 ייערך אירוע "צופים וזוכרים" בחצר בית אבי חי, רחוב קינג ג'ורג' 44, ירושלים. האירוע ישלב הקרנה מיוחדת של הסרטים מתוך הפרויקט, בליווי מוסיקלי וסיפורים אישיים, בהשתתפות דנה עדיני, דניאל סלומון, שי צברי ואסף תלמודי
צילום: לירון אלמוגטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
