בדמות החדשה. "מה, אתה לא זוכר אותי?"
יום שישי שעבר, 11 בבוקר, רחוב שינקין בתל אביב. אני פוסע לי מהורהר בדרכי לסידורים, כשאדם קשיש ניגש אלי במפתיע, מושיט לעברי את מקל ההליכה שלו, כמעט פוגע בי, וצועק לעברי בקול גבוה ואיטי, "ערן, מה שלומך?"
"אני בסדר, תודה", אני משיב באוטומטיות ומביט באיש. שפם לבן עבות מעטר את פניו, לעיניו משקפי ראייה, לראשו כובע מצחייה, הוא לובש מכנסיים מחויטים ואפודה בצבע בז' ועורו מקומט. ברור לי שאנחנו לא מכירים.
אני מתכונן להמשיך הלאה, והאיש שוב עוצר אותי. "אני אוהב את הכתבות שלך!" הוא אומר לי בקולו האיטי, ואני שוב מנסה להיזכר מתי נפגשנו. בוחן אותו מלמטה למעלה, אבל כלום. "איך הכתבה שאתה עושה עכשיו?" הוא לא מרפה. "יוצאת טוב?" אין לי מושג לאיזו כתבה הוא מתכוון, אבל אני משיב בחיוב ומנסה להמשיך בדרך. ואז מנחית עלי האיש את המהלומה הסופית: "מה, אתה לא זוכר אותי? נפגשנו רק אתמול בבוקר לראיון".
אני משחזר בראשי בזריזות את 24 השעות האחרונות בחיי, ואז נופל לי האסימון. סמו עשה את זה שוב.
מבט מהיר מסביב חושף את צוות הצילום ואת אנשי ההפקה, שמסתתרים בצדדים. הקשיש החביב הוא הדמות החדשה של סמו ב"ארץ נהדרת", שעליה סיפר לי אך אתמול: יצחק קרסטני, לוחם מחתרות, שהממסד התעלם ממנו והוא זועם על שלא זכה להדליק משואה ומאוכזב ממצב המדינה ומהדור הצעיר. ההפתעה - שלא לומר הלם, שלא לומר מבוכה - היתה מוחלטת.
סמו (42) הוא ללא ספק האיש הכי מצחיק בישראל כיום. קשה למצוא את המילים שיתארו את הכישרון הבלתי נגמר הזה. דייקן, אינטליגנטי, ורסטילי, מקצוען. אם יש תכונה שלא הזכרתי, זה רק מפני שאני עדיין מתאושש מהמפגש איתו בבוקר. יגאל שילון היה גאה.
השנה האחרונה הקפיצה את המניות של סמו לשיאים חדשים, בזכות כמה חיקויים בלתי נשכחים (כמו זה של מירי רגב), ובעיקר בזכות נהג המונית אשר בן חורין, שמשוחח עם הנוסעים על ענייני היום תוך מענה לטלפונים המנדנדים של רעייתו חני (בקולה של ליאת הר לב) ושל חמותו חדווה (גם היא ליאת הר לב, ככל שקשה להאמין), שמתגוררת איתם בבית.
"זאת היתה שנה מעולה, אבל לא יודע אם הכי מוצלחת", הוא אומר. "כל פעם יש פיקים חדשים. אשר זה פיק מגניב, אבל לא יודע אם הכי. אני שמח שהדמות הזאת קיבלה עכשיו את האהבה שלה, יותר מהשנה שעברה. אין לי הסבר למה. זה גם היופי בדמויות של 'ארץ נהדרת' - שהכל מתחבר פתאום, וזה קורה. כמו סוג של קסם".
איך נולדה הדמות הזאת?
"שילוב של הרבה דברים. תמיד היה לי רעיון לעשות נהג מונית, ואני זוכר שמולי (שגב, העורך והבמאי; ע"ס) הביא את הרעיון הזה של האישה שלו שמתקשרת אליו, שזאת הגנבה שמביאה לך איזה טוויסט בעלילה. ואז אמרנו בוא נביא עוד גימיקים. נגיד, לדבר עם ביטוח לאומי, עם הבנק, וכדומה, ועל הדרך נכניס להם קצת".
מה יש באשר שעובד טוב כל כך, יותר מדמויות אחרות?
"וואי, אם הייתי יודע לענות על השאלה הזאת הייתי עושה רק דמויות כאלה. אין לי מושג. אולי נתחיל בזה שנסיעה במונית זה משהו שמדבר לכולם, כולם חוו אותו. כולנו נוסעים במוניות, כולנו שומעים לפעמים שיחות שלא בא לנו לשמוע מנהגי מוניות. מצד שני, גם לאדם הדעתן, שתמיד אומר לך מה הוא חושב, יש משפחה בדיוק כמו לאשר. וכמובן, הטקסט שאסף גפן כותב. אני כותב איתו, אבל הוא המוח ואני הכוח".
אתה לא מאלתר?
"את הרוב אנחנו כותבים מראש. כשמכינים יום צילום, אתה כותב על הנושא הספציפי שאנחנו רוצים לעסוק בו. ברור שאני חייב גם לאלתר, כי אם הנוסע מדבר איתי על מכונות כביסה אני צריך לענות לו על מכונות כביסה ולא על נתב"ג. כשאנשים פתאום זורקים לך איזו שטות, אז אתה מגיב לשטות, ובסופו של דבר זה יוצא ערבוב של כל הדברים - המתוכננים והלא מתוכננים. וזה היופי לדעתי.
"תמיד יש גם איזושהי אמירה. למולי מאוד חשוב שנעביר כל פעם אמירה בנושא הספציפי שאנחנו עוסקים בו, ויחד עם הפשטות היומיומית של השיחות יוצא שילוב מוצלח. זה משהו דומה למה שעשינו בזמנו עם הישראלי היפה".
שגם הוא דמות מאותם העולמות.
"נכון, רק שההתמחות של הישראלי היתה בלא לעבוד. הוא הביא לארץ את תחום העצלנות, בזמן שאשר הוא אדם עובד, כמו רוב האנשים שעובדים ולא גומרים את החודש ונאבקים להסתדר במדינה היקרה הזאת וגם להסתדר עם המשפחה המטורפת בבית. מביאים את החמות הביתה 'רק לכמה חודשים' והיא נשארת כמה שנים, כי היא כבר כאן, ויש להם ילד קטן ורכרוכי שמנסה להסתדר בחברה, והם היו שמחים לשלוח אותו לפנימייה צבאית אבל אין בגיל 6.
"אז כל הבעיות הקיומיות של משפחה ישראלית באות לידי ביטוי. בשלב מסוים שקלנו אפילו שאני אעבור לגור במונית מרוב שהדיור כל כך יקר. זה לא קרה בסוף, כי היו לנו דברים אחרים. לפעמים המציאות לוקחת אותך למקומות אחרים".
בסידרה "הפרלמנט" של קשת. "החיים מגלגלים אותי, ואני זורם איתם" // צילום: רונן אקרמן
גם לך חשובה האמירה?
"ברור. וזה עוד משהו שלמדתי ב'ארץ נהדרת'. אני בא מהקומדיה, וכקומיקאי יש לי קודם כל רצון להצחיק, לשם כך נשלחנו ונועדנו, אבל כאן פתאום יש לך עוד משהו להגיד. זאת הגדולה של התוכנית: שמעבר להצחקה, היא גורמת לך לחשוב על כל מיני נושאים ופותחת לך את הראש. זה מה שמפריד בין קומדיה לסאטירה. יש הרבה דוגמאות למערכונים שכשאתה צופה בהם אתה אומר, וואלה, זה נכון, לא חשבתי על זה".
אילו תגובות אתה מקבל מנהגי מוניות?
"בהתחלה היו אומרים לי, 'מה אתה עושה לנו? איזה שם אתה מוציא לנו?' אבל אחר כך התרגלו. בסך הכל כולם אוהבים את זה וצוחקים מזה".
איך הם מגיבים כשאתה בעצמך עולה למונית שלהם?
"כשאני נוסע אני בעיקר אוגר משפטים ולוקח אותם איתי. אתמול עליתי למונית, ואיך שהתיישבתי הנהג אומר לי, 'המצות האלה עשו לי לא טוב. יש לי קיבה רגישה'. זה מייד משהו שנכנס לי".
לפני הבחירות נפגשת עם כל ראשי המפלגות בכנסת, הקליפ הזה הפך ויראלי.
"בעיניי זה היה שיא השיאים. פתאום אתה בא ואומר לפוליטיקאים בפרצוף מה שרוב הציבור רוצה להגיד להם, וזה אפשרי כי אתה בדמות, גם אם אתה אומר דברים לא נעימים. ישבנו ימים ולילות וכתבנו את הטקסטים האלה, אבל חלק מהתשובות שלי היו אלתורים. הקצו לנו רק כמה דקות לדבר עם הפוליטיקאים, אז אמרתי: 'נתנו לי שתי דקות אבל אני אדבר חמש', וזה באמת מה שעשיתי. כשבוז'י התחיל לצעוק באמצע הטקסט שלי 'אשררר', התאפקתי לא לצחוק. זה היה מקסים".
בדמות של מירי רגב. "מוצא ניואנס, או אמירה של הדמות, ויוצא לדרך" // צילום: פיני סילוק
הוא נולד בקריית אליעזר בחיפה. אמא שלו היתה מזכירה בבית ספר, אביו מורה נהיגה. הוא שירת בחיל החימוש, ולאחר השירות הצבאי נסע לחפש את עצמו בגואה ובארה"ב. כשחזר ניסה את מזלו באודישנים לבית צבי, שנחשב אז לבית הספר הטוב ביותר למשחק, אך התקבל רק לשלב המכינה, ורק אחר כך החל את הלימודים - באותה כיתה עם עדי אשכנזי. בין לבין עבד לפרנסתו כמעט בכל תחום אפשרי - החל מחברת קוסמטיקה, דרך מלצרות וניקיון.
בתחילת שנות האלפיים התחיל להופיע במסגרת "שלישיית פרוזק" עם שלומי קוריאט ואופיר לובל. ההרכב התפרק כעבור שבע שנים.
"לפני שפרצנו רצינו מאוד להצליח, היינו טובים, אבל לא הצלחנו לפרוץ", הוא נזכר, "וזה מטריף אותך. אתה מופיע שנים בצוותא, בחינם, רק שמישהו יבוא. אמרתי ליואב (גרוס, הסוכן שלו; ע"ס), 'תמצא לי איזה משהו, בוא נמצא איזה גימיק שיגרום לדבר הזה לקרות'. והוא אומר לי, 'מה פתאום? זה לא אתה. כאילו, למה אתה צריך לעשות משהו, לייצר איזו שטות כדי שיבואו לראות אותך? תהיה סבלני וזה יקרה'. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי שרציתי לעשות משהו שהוא לא אני. בסוף זה קרה מעצמו, כי כנראה כל אחד צריך את הזמן שלו.
"תשמע, באמת זה מקצוע שכל כך יקר לי, שתכף אני בוכה. כל כך חשוב לי וכל כך יקר לי ואני כל כך אוהב את זה, שבי נשבעתי, מהיום הראשון, שיכירו אותי בזכות העבודה שלי. לשמחתי זה קורה. הנה, אתה מכיר אותי בזכות העבודה שלי, ואתה יושב ומראיין אותי עכשיו בזכות זה ולא בזכות שום דבר אחר. אני רוצה שזה יהיה ככה תמיד".
היה שלב בתקופת "פרוזק" שחשבת שאולי זה לא יקרה?
"היינו בטירוף לפרוץ, אבל ידעתי שזה יקרה. בלי להישמע שחצן, יש משהו שהוא חזק ממך. כאילו אתה יודע שזה צריך לקרות, ואין לזה הסבר".
וב־2003 הייתם אנשי השנה בבידור.
"כן, אבל זה לא הגיע בקלות. היה מאבק מטורף, וזה גם הקסם. אני לא אשכח את היום שהקסם הזה קרה. פתאום אתה אומר, מה זה? איך זה קרה? זה עושה לך צמרמורת. אני זוכר את הרגע באולפן של אדיר מילר, כשאתה לא מדמיין בכלל, ופתאום גלי צחוק של 400 איש שיושבים בקהל. אני מסתכל על אופיר, שהיום הוא במאי ב'ארץ נהדרת', ועל שלומי, שהוא שחקן עסוק ומוכשר - ואנחנו יודעים שחיינו השתנו באותו רגע. זה מטורף".
באותם ימים "ארץ נהדרת" היתה סוג של פנטזיה?
"כן, היתה לי פנטזיה להגיע לשם. הרי הייתי ב'רצועה' של ערוץ ביפ, ובאותם הימים 'ארץ' כבר היתה מצליחה, ואתה אומר לעצמך, אחח, מתי אני אהיה שם?"
עשית את "הרצועה" כדי שמישהו ב"ארץ נהדרת" ישים לב אליך ויבקש ממך להצטרף?
"לא, ממש לא. אבל אמרתי, הלוואי שאגיע לשם".
במהלך השנים לוהק סמו לתפקידים ב"חברים של נאור", "יוסי וג'אגר", "אולי הפעם" ועוד, עד שהגיע הטלפון המיוחל מ"ארץ נהדרת". זה קרה ב־2007, כשסמו היה בן 35 - גיל מאוחר יחסית לתעשייה קטנה ודינמית כל כך. עד מהרה התבלט, בעיקר בגילום דמויות שמשוטטות ברחוב ומאלתרות דיאלוגים עם הישראלים, וכנראה שהוא גם עושה את זה הכי טוב מכולם. הוא הספיק לגלם את דמותו של הישראלי היפה (שרוכב על אופניים ועוצר אנשים ברחוב), את החרדי, ומהעונה שעברה - את אשר. עכשיו תצטרף לגלריה גם דמותו של הקשיש קרסטני.
"פריצת הדרך שלו דווקא לא היתה בתוכנית, אלא בסרט 'זוהי סדום' ב־2010", נזכר מולי שגב. "נסענו לצלם בבולגריה, והתפקיד שלו לא היה מהגדולים. היו לו הרבה ימים פנויים, אז הוא לקח את צוות הצילום של המייקינג אוף והם פשוט הסתובבו בבולגריה והתחילו לאלתר שיחות עם אנשים ברחוב.
"הסתכלתי עליו, ויצאה לו מהפה אוטוסטרדה של שטויות, בלי שום תכנון מראש. הוא פשוט אילתר בלי הפסקה. ראינו את זה ואמרנו לעצמנו: זה משהו פנומנלי, חייבים לעשות עם זה משהו. בואו נעשה דמות שתצא לרחוב.
"היום אני יכול להגיד שהא יחיד במינו בקטע הזה. הוא שולף מאוד מהר, ומכיוון שהוא מאוד אינטליגנטי, הוא מצליח להגיד הרבה דברים מורכבים בדמויות עממיות. מובן שזה לא לגמרי מאולתר, אבל יש לו היכולת לזרום בשטח מול אנשים ולא משנה כמה כתוב. הוא תמיד מצליח להפתיע ותמיד מצחיק".
צילום: מאיה באומל בירגר איפור: אורית צדיק; סטיילינג: נעמי שריד
"רק כשהגעתי ל'ארץ נהדרת' למדתי לעשות חיקויים", אומר סמו. "כי אני לא חקיין. עד אז עשיתי רק דמויות מומצאות. כידוע לך, 'ארץ' זו תוכנית שאתה צריך לחקות בה, אז יום אחד הם באו אלי ואמרו: אתה עושה את אהוד יערי. הייתי בהיסטריה, מה אני יודע? אבל הם ישבו איתי ועזרו לי, ובסוף עשיתי את זה".
מה חשבת על התוצאה?
"לא עשיתי את זה מספיק טוב, כי אני לא כל כך טוב בזה. בהתחלה זה היה קשה ומלחיץ, כי אתה יודע כמה רואים את זה וכמה הכל שם נעשה בפינצטה".
היום אתה כבר שוחה בזה. אהוד יערי, מוש בן ארי, מירי רגב, אבו מאזן, נסראללה, מלכת אנגליה, אורי אורבך, אפילו מנחם בגין.
"כי אתה לומד הרבה בדרך. יש חקיינים מבטן ומלידה, כמו אלי פיניש או טוביה צפיר, שמחקים אחד לאחד, הם אלופים בזה. אבל אני לא כזה. אז אני מוצא איזה ניואנס, או אמירה של הדמות, ויוצא לדרך. אתה מגלה משהו בדמות ועל זה אתה יושב. בתוצאה הסופית יש איזה גוון חדש של חיקוי, שהוא לא מדויק אבל הוא מצחיק".
כמו במקרה של מירי רגב?
"מירי רגב זה קטע מטורף. אני זוכר שהפעם הראשונה שעשיתי את זה היתה בספיישל של מחאת האוהלים, ואז מולי בא ואומר לי: 'אתה עושה את מירי רגב'. אמרתי לו: 'מה?? עזוב שאני לא אישה, מה לי ולה?' מה שהוא ראה כשהוא בחר בי זה האנרגיה הפסיכית שיש לה, ושיש גם לי.
"מולי ואסף שלמון, הכותב הראשי, עבדו איתי, כי הם ראו בדמיון מה שאני לא ראיתי, והם אשכרה כיוונו אותי, ובאמת כל הקרדיט מגיע להם. אני זוכר שבאתי לצילומים ואמרתי: 'חבר'ה, אין לי דמות'. אחרי שראיתי את החומר אמרתי: 'וואלה, יש בזה משהו'. שוב, לא בדיוק חיקוי אחד לאחד, אבל האנרגיות דומות".
גם במראה הצליחו לייצר מעט דמיון.
"תכלס, בלי ציניות, מירי רגב היא אישה מאוד יפה. ופתאום, עם הפאה והאיפור, אמרתי, וואלה, אפילו אני קצת יפה. זה החמיא לי".
יחסית לתלונה שאין לך דמות, נשארת איתה די הרבה זמן. היא מככבת עד היום.
"נכון, והמדהים אצלה הוא שבכל פעם, כמה שניסיתי לבלוט - ייאמר לזכותה, היא רק עברה אותי. בכל שנה היא גדלה יותר ממני".
יצא לך לראות את התגובה שהיא כתבה בפייסבוק?
"לא, אני לא בעניין של רשתות חברתיות. אין לי פייסבוק ואינסטגרם, ובכל מקרה, באותה מידה זו היתה יכולה להיות לימור לבנת או גילה גמליאל. כלומר, זה לא משהו אישי נגדה. כשעשיתי אותה בפעם הראשונה, בשביל להקצין זרקתי על קיציס נעל. לא כי היא באמת עושה את זה במציאות, אלא כדי להביא הצחקה. ואז ראיתי כתבה בחדשות, שהיא אמרה שהיא לא זורקת נעליים. ברור שהיא לא זורקת. זה היה רק כדי להקצין את הדמות".
יצא לך לפגוש אותה?
"פגשתי אותה במסגרת הדמות של החרדי שעשיתי וראיינתי אותה בכנסת. אבל אז היא לא ידעה שאני הולך לעשות חיקוי שלה".
פגשת פעם מישהו אחרי שחיקית אותו?
"כן, את אהוד יערי. אבל עשיתי חיקוי לא טוב, אז הוא אהב אותי. האמת שהוא היה מקסים".
שמעת על מישהו שנפגע מחיקוי שלך?
"לא. גם אם היו כאלה, אולי חסכו את זה ממני".
סמו נשוי לדנה (37) - גם היא שחקנית, שמוכרת כוויקי, מזכירת השר מ"פולישוק". הם הכירו לפני 14 שנים, כשלמדו יחד בבית צבי (היא במחזור אחד מתחתיו), נישאו לפני 10 שנים ומגדלים את רן בן ה־10 ואביגיל בת ה־5.
על אף היותו חלק מהברנז'ה הוא קנאי לפרטיותו, והסיכוי שתמצאו אותו בהשקה הוא אפסי. "את מי זה מעניין מה קורה אצלי בבית, מה הפנטזיות שלי ולמי הצבעתי?" הוא מסביר. "תן לעשות עבודה טובה, זה מה שחשוב. לשמחתי היא טובה בינתיים, וזה מספיק לי".
בראיון שהעניקה אשתו לפני חודשים אחדים היא סיפרה ש"בבית, יובל לא מצחיק. פשוט לא. הוא רואה כדורגל ואני קוראת במיטה כמו אישה אינטליגנטית, לא מחליפים מילה". על הקשר בינה לבין דמותה של חני אמרה: "אני ההשראה לדמות הזאת, לגמרי. אני לא יודעת אם זאת מחמאה. היתה פעם אחת שהם צילמו מערכון, היו במונית, ואני התקשרתי, והם לא ידעו אם זו ליאת או אני, זה היה אחד לאחד. הם נקרעו מצחוק".
אתה צופה ב"ארץ נהדרת" בטלוויזיה?
"כן, ברור".
ומה אתה חושב?
"כשזה טוב אני מבסוט, כשזה לא טוב בא לי למות. יש מצבים שאני צופה ואומר לעצמי שיכולתי לעשות את זה יותר טוב. ברור. זה קיים תמיד. ומצד שני, לפעמים אני חושב שעשיתי משהו מצוין והוא לא נכנס כי לא היה זמן, או ממיליון סיבות אחרות, ואז אני מבואס לגמרי.
"אבל עם הזמן אתה לומד להתבאס במינון הנכון. אתה לא עסוק בלהתבאס, וגם כשאתה מבסוט, אתה לא עוצר להתענג על הדבר הטוב, אלא כבר חושב איך אתה עושה את הדבר הבא יותר טוב בשבוע הבא. זה מה שמעסיק אותך".
כשאתה רואה שעשית משהו טוב ומצחיק, אתה צוחק מעצמך?
"לא".
אתה רואה משהו מוצלח ואתה לא רואה שזה מצחיק?
"לא, אני רואה. זאת בעצם הבאסה. כשאני רואה את זה בעין מקצועית אני אומר, זה טוב, אבל פה הייתי יכול לעשות יותר טוב. הצרה היא שתמיד יש מה לשפר. כמו שאני רואה היום סרט קולנוע ואומר, וואי, הוא צילם טוב, הביא ביצועים טובים במשחק, או איזה רעיון נפלא לסרט. לפעמים אני מתבאס מעצמי שככה אני צופה בסרט. אומר לעצמי, יאללה, תצפה בסרט כמו בן אדם רגיל ולא בעין שיפוטית. אבל מכיוון שזאת העבודה שלי, אני לא מסוגל. לכן אני גם לא נקרע מעצמי. אבל אני כן צוחק מהאחרים".
ליאת הר־לב סיפרה שמכל הצוות, הכי מאתגר אותה להצחיק אותך, כי אף פעם אי אפשר לדעת ממה תצחק.
"כן, אני יודע להתאים את ההומור שלי לסביבה ולאנשים שמולי. אם אני אשב איתך עוד שתיים־שלוש פגישות, אני כבר אדע איפה אתה צוחק. לא יודע איך להסביר את זה. יש איזו נקודה שאני אמצא בך, שאני אדע להצחיק אותך, ואני מתערב שתצחק בה. על הסט אני יודע מה מצחיק כל אחד, ואני יודע גם ממה ליאת תצחק.
"אותי הכי מצחיקים אנשים ברחוב. לא קומיקאים. למרות שזכיתי להיות בחבורה שהיא וואו, כל אחד מהם הוא עולם שלם של הומור. אני יכול להחמיא לליאת בחזרה?"
בטח.
"אז תגיד לה שידעתי שהיא טובה, אבל לא ידעתי עד כמה".
מי המודל שלך לחיקוי בעולם הקומדיה?
"יש אנשים מעולים, שאתה אומר, וואי, איזה מעולה הוא. היה לי עצוב כשרובין ויליאמס מת, כי בעיניי הוא היה וואו. למה אני הולך רחוק? פתאום אני רואה מישהו מאצלנו עושה משהו טוב, נגיד כשמריאנו עשה את אריה דרעי עכשיו, זה היה מעולה. ויש את ליאת, ואסי, ורועי - כולם. פתאום אני רואה את זה בבית כמוך, כי אני לא נמצא בכל הצילומים, ואני אומר, וואי, זה מעולה".
עכשיו, שאתה אחד הכוכבים הגדולים ב"ארץ", אתה חושב על הדבר הבא?
"אני חותם על עוד עשרים שנה ככה. מבחינת קומדיה, אין משהו יותר טוב מזה. בעיניי לפחות. אין, אין. זה שילוב של אנשים מדהימים, כמו שחלמתי. הכל שם הכי הכי".
לא היית רוצה להתנסות בתפקיד דרמטי?
"למדתי משחק ארבע שנים ועשיתי תפקידים דרמטיים, אבל עם הקומדיה נולדתי. קומדיה אתה לא לומד, זה בא מהבית. אתה רק מתמקצע, לומד איך לעשות אותה יותר מקצועית ויותר מצחיקה, או יותר מושקעת, או יותר גורמת לך לחשוב.
"בוא נגיד שלא היה עד היום איזה תפקיד דרמטי שאמרתי, וואו, אני עוזב הכל והולך. החיים מגלגלים אותי, ואני זורם איתם. אז עכשיו לא. אין שום דבר על הכוונת".
אולי איזו תוכנית ריאליטי VIP?
"לא, לא, זה פחות אני. אם אפשר קומדיה VIP - כאילו, ניקח קומיקאים ונסגור אותם בחדר - אני מוכן לשמוע".
והומור בסגנון אחר, כמו "מועדון לילה" או "גב האומה"?
"הייתי קצת ב'מועדון לילה' והיה אחלה. 'גב האומה' זו תוכנית מקסימה, אני מת עליה ואפילו הוזמנתי כמה פעמים, אבל אני פחות מוצא את עצמי באזורים האלה, אז סירבתי בנימוס".
לא רואה את עצמך נותן פאנצ'ים?
"פחות".
מעדיף דמויות?
"לגמרי".
היתה דמות שביקשו ממך לעשות ב"ארץ" ולא רצית?
"כל דמות שהיא חיקוי, אני תמיד אומר למולי: 'עזוב, אני לא עושה את זה טוב'. אבל הגדולה שלהם היא באמת לכוון. אני תמיד מבקש מהם לכוון אותי, כי הם באמת יודעים לעשות את זה. הם רואים אותך מהצד, אתה לא".
קרה לך שהמשכת לשחק את הדמות גם אחרי שהמצלמות כבו?
"לא. אין דבר כזה. זו המצאה של שחקנים. לא נכנסים לדמות ולא יוצאים ממנה, אין דבר כזה. אתה עובד על דמות אז אתה עובד עליה, אבל מה זה נכנס?
"לפעמים זה בורח לך, כי כל הדמויות הן בתוכך. לפעמים, כשאני מגיב לאנשים, אומרים לי: 'עכשיו יצא לך קול כמו של דמות מסוימת'. אבל זה לא שאתה הולך לישון איתה או לא מצליח להשתחרר ממנה.
"בעבר עשיתי את הדמות של השף משה משה, וכל הזמן הייתי מוצא את עצמי יושב כמוהו, גם בלי קשר לצילומים - בבית קפה, או בבית. ואז הייתי אומר לעצמי, די, שחרר. כלומר, לקח לי זמן להשתחרר מהגינונים שלו. אגב, השף זו דמות שעבדתי עליה, כמה שזה מוזר, אני חושב שהיא החליפה ארבע דמויות עד שמצאנו את הגירסה הסופית שלה".
אתה לא מרגיש לפעמים תחושת מיצוי?
"לא. לפחות לא עכשיו".
לא קורה שנמאס לך מדמות?
"כן, אבל זו גם הגדולה של התוכנית הזאת: שהורגים אותה בזמן".
היו מקרים שבהם הורידו דמות שחשבת שהיא צריכה להישאר?
"בטח. במקרה של השף הרגשתי שעדיין לא מיצינו אותה, ובכל זאת מולי החליט שנגמר, והמשכנו הלאה. גם במקרה של לירד ולארד, שני ההומואים, שעשיתי עם פיניש, חשבתי שהם צריכים להישאר, כי זו היתה הצלחה פנומנלית. אבל אולי זה טוב שהורידו אותם, כי אתה משאיר בפה טעם של עוד".
אתה חושש מהיום שבו יגידו לך להיפרד מאשר?
"לא. יגידו לי להיפרד - אז ביי, תודה, ממשיכים הלאה. גם הדמות של הישראלי הביאה אותי למקומות שלא דמיינתי בכלל, ופתאום - וואלה, פרשנו בשיא, מצאנו משהו חדש. וזה בסדר לגמרי".
erans@israelhayom.co.il• •
במונית המפורסמת. "כל הבעיות הקיומיות של משפחה ישראלית באות כאן לידי ביטוי"
כל מה שרציתם לדעת על אשר (ולא העזתם לשאול)
"החלטתי להיות נהג מונית בעקבות משבר גדול בחיים, כשהעיפו אותי מבית ספר בכיתה ו'", אומר אשר בן חורין. "מאז אני על הכביש".
איך הכרת את חני?
"זה סיפור יפה. לקחתי אותה בנסיעה במונית, והיא שכחה שם את הארנק. בערב מצאתי, התקשרתי אליה ואמרתי שנראה לי שזה מאלוהים, ושאם אני כבר מביא לה אותו, אולי נעשה מזה דייט. קבענו במסעדה, חיכיתי לה עם פרח, וברגע שחני הגיעה אמרתי לעצמי: שיט, זה בכלל לא של הרוסייה שלקחתי בבוקר. אבל כבר הזמנתי שתייה, אז זרמתי עם זה".
מתי אמא שלה חדווה עברה לגור איתכם?
"לפני שלוש שנים, אחרי שזרקו אותה מהבית אבות כי היא וחברה אירגנו שם קרבות פיליפינים. אבא של חני היה נשוי לחדווה במשך ארבעים שנה, והוא הבן אדם היחיד בהיסטוריה שהסגיר את עצמו לדאעש".
במה חני עובדת?
"היא ממשיכה את העסק המשפחתי, הם שבעה דורות לא עובדים".
איך היית מגדיר את המצב הכלכלי שלכם?
"אנחנו במעמד הביניים. בין קטסטרופה לפשיטת רגל".
אתה אוהב את הבישולים של חני?
"אני אוהב אותם כמו שאוהבים אבולה".
למה חדווה לא עוזרת קצת? מה היא עושה כל היום?
"כרגע היא מתרכזת בלהטריד מינית את המטפלים הסיעודיים שלה. היא הבן אדם הראשון שגרם לעובד זר להתחנן לחזור למדינה שיש בה רצח עם".
יש דברים שהיא עושה שאתה לא יכול לסבול?
"ליד חדווה חני נראית לי כמו מלאך, ואני בחיים לא אסלח לה שהיא גרמה לי להרגיש ככה".
• • •
עם ליאת הר לב בדמויות של אשר וחני. "המוסיקה שאני הכי אוהב זה הפתיח לתוכנית של יעל דן בגל"צ"
בן חורין מספר שהוא מתייחס לחני "כמו למלכה. ביום הנישואים העשירי שלנו לקחתי אותה לרמי לוי שיווק השקמה, ואמרתי לה: 'תקני מה שבא לך'".
אתם יוצאים לפעמים לבלות שלושתכם יחד?
"אני בעד בילוי בשלישייה, אבל לא איתן".
לדבריו, היו לו חברים רבים, אבל מאז נישא לחני הם ניתקו איתו את הקשר. בשעות הפנאי הוא רוצה "לשכוח מהמונית, לשנות אווירה ולעשות משהו אחר לגמרי - כמו להיות נהג לימוזינה".
יש להם ילד אחד, אבישי, "שהוא ילד רכרוכי. בשבוע שעבר חני אמרה לי: 'אשררר, זה לא טוב שיהיה לנו ילד אחד'. אמרתי לה שהיא צודקת ומסרנו את אבישי לאימוץ".
מהן שלוש התכונות הבולטות שמאפיינות אותך?
"קמצן, קטנוני ושקרן כרוני".
מה מצחיק אותך?
"לראות את חדווה מחליקה באמבטיה, לצלם ולהעלות את זה ליו־טיוב".
מה מרגיז אותך?
"המונופול בשוק שמן הזית".
מה הספר האחרון שקראת?
"מחירון הרכב של לוי יצחק של שנת 2006. לדעתי זה הכי טוב שלו".
איזו מוסיקה אתה אוהב?
"המוסיקה שאני הכי אוהב זה הפתיח לתוכנית של יעל דן בגל"צ. זה גם משמח, גם מרגש וגם עושה לך חשק לעלות לעזריאלי ולקפוץ".
מה אתה חושב על החיים פה?
"שהמצב פה קשה. מילא יוקר המחיה; הבעיה הכי גדולה זה יוקר הקבורה. היום צעירים בני 20 נוסעים להיקבר בברלין".
לא נמאס לך לפעמים להיות נהג מונית?
"לפעמים נמאס, אבל אז אני נזכר שבבית יש לי אישה וילד, ושאם אני לא אעבוד אני אצטרך להיות איתם - אז כבר עדיף לעבוד".
אם היית יכול להחליף מקצוע, מה היית רוצה לעשות?
"הייתי רוצה לקנות את קרקס מדראנו ולהחזיר לשם את החיות, כי אין דבר יותר מצחיק מקוף שנוסע על אופניים".
יש מישהו שאתה מקנא בו?
"סטיבן הוקינג. הבן אדם לא שומע, לא רואה, רק ממצמץ בכיף שלו".
את מי אתה אוהב יותר, את האשכנזים או את המזרחים?
"אבא שלי אשכנזי ואמא שלי מזרחית, ככה שאני לא סובל את שניהם".
אם היית נבחר להיות ראש הממשלה, מה הדבר הראשון שהיית עושה?
"עושה מסיבת טרנס במעון ראש הממשלה וממנה את דיוויד גואטה לשר התמ"ת".
ואם היית יכול לבחור שלוש משאלות שדג זהב יגשים לך?
"אז הייתי מבקש דבר ראשון שחדווה תחזיר את נשמתה לבורא, דבר שני - שהבורא יפנה אותה לגיהינום ודבר שלישי - שבגיהינום יקרינו לה בלופ סרטים של עמוס גיתאי".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"בעזרת השם, בבית קברות ירקונים".
(כתיבה: אסף גפן ויובל סמו)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו