זה יכול היה להיות סרט בדיוני על רעים, טובים ותמימים שמנהלים מלחמה שאין בה מנצחים. סרט עם הרבה חומר למחשבה. אבל זה בפירוש סרט אחר, אמיתי, שבו הרעים מבעירים אש, זזים הצידה, וחוככים ידיים בהנאה: הם רואים איך שדרת הפיקוד של מערכת האכיפה רוקדת לצלילי חלילם; איך אנשים טובים ומוכשרים יורים אלה באלה ועושים בשבילם את העבודה.
הם רואים ונהנים ומתנהגים כמי שהשיגו את מבוקשם. החלטה אומללה אחת, לכאורה, שנולדה ביוזמתם במשרד המשפטים, מאיימת עכשיו לקרוע את הפרקליטות. להסיג אותה שנים לאחור אחרי חמש שנות פריחה בעידן היועץ המשפטי לשעבר, מני מזוז, ופרקליט המדינה היוצא, משה לדור.
יש סיבה להתגעגע אל השניים האלה. הם זקפו את קומת מערכת האכיפה. יורשיהם בחרו להנמיך אותה.
הרעים בסיפור הזה הם פוליטיקאים צמאי פרסום, סניגורים מדושנים, חשודים, נאשמים ומורשעים - ולהבדיל נתבעים בהליכים אזרחיים - שאינם רוצים למצוא מולם פרקליטות חזקה, אנשים עם חוט שדרה, תובעים שקשה לכופף אותם.
הטובים בסרט הזה הם נציגי המדינה, אנשי הפרקליטות האזרחית והפלילית, משפטנים הטובעים בתיקים מורכבים ונתונים בחלקם להטרדות ולאיומים. חלק מהם נתונים להגנת המשטרה מחשש לפגיעה פיזית בהם.
"כל אחד מהם קם ודאי בבוקר", אומר גורם במשרד המשפטים, "עומד מול המראה וכאילו שואל את עצמו: מה, אני הבעיה של השירות הציבורי? אני מועל בתפקידי? אני מעלים ראיות, מעליב נתבעים, מפר את כללי האתיקה? דווקא עלי ועל חבריי בפרקליטות בחרה המדינה להציב אינסוף אנשי בקרה?"
התמיהות האלה במקומן, אף שיש גם פרקליטים בעייתיים במערכת. לא הכל שחור או לבן בסיפור הזה.
פרקליט מהשורה נתון לביקורת של הסניגור מולו שבודק כל צעד שלו, כל החלטה, כל נייר וראיה שהוא מגיש; הוא נתון לביקורת של מנהל המחלקה שלו, של פרקליט המחוז, של השופט היושב בדין, שבכוחו לנזוף בו ולבקר אותו; של מבקר משרד המשפטים; של אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה - וכמובן של נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה.
כל אחד מהם רשאי לבדוק תלונה נגדו.
ממש כך.
שכחנו מישהו? שכחנו: את לשכת עוה"ד ואת ועדת האתיקה שלה; את פרקליט המדינה שלו מוגשים ערערים על החלטות הכפופים לו ואת שופטי בג"ץ.
כשהמלחמה בפשע הצליחה
אבל גם ברשימה הזאת, מתברר, לא היה די מבחינת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין. לכן החליט להקים, בעצה אחת עם שרת המשפטים, גוף פיקוח נוסף: נציבות הביקורת על הפרקליטות.
הסיבה האמיתית, למרבה האירוניה, להקמת הגוף הזה: הצלחת הפרקליטות. רשימת הישגיה הארוכה בתקופת מני מזוז, משה לדור ומבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס.
המלחמה בפשע ובסיאוב צברה בתקופתם תאוצה, נחשפו קיני שחיתות בצמרת השלטון, החל מצעד של נחקרים מיוחסים, הוגשו כתבי אישום נגד נשיא, ראש ממשלה, שר אוצר, שרי משפטים, חברי כנסת ואנשי עסקים מפורסמים - הושגו הרשעות מהדהדות.
התגובה של המערכת הפוליטית, מגובה בסניגורים חסרי בושה ועיתונאים מטעם, לא איחרה לבוא: התנפלות על הפרקליטות. היא מנהלת את המדינה, טענו המבקרים, היא חזקה מדי. צריך להדק את הפיקוח עליה.
כל המשפטים הסתמיים נשלפו מהמחסן לטובת המטרה - החלשת הפרקליטות - כאשר בסוף נשאלה השאלה: איך בדיוק עושים זאת? לא היה קושי למצוא תשובה: באמצעות חקיקה או הקמת גוף ביקורת חדש. מצביעים על כמה מחדלים אמיתיים או מדומים, מנפחים אותם, יוצאים לסיבוב הופעות בתקשורת - והופכים מנאשמים למאשימים. כבר היינו בסרט הזה.
הדובדבן שבקצפת עוגת התירוצים הפעם: הזיכוי ההזוי של אהוד אולמרט בתיק מעטפות הדולרים עמוס הראיות לפני יותר משנתיים. הסכינים נשלפו אז, החל ירי חיצי הרעל לעבר לדור ומזוז, פתחו לעברם באש בכל הכלים.
הם בכלל הפושעים, התקבל לרגע הרושם, וצריך להסיק מסקנות. לא ייתכן שפקידים יחשידו ראש ממשלה בשחיתות ויאלצו אותו להתפטר.
השופטת הוותיקה סירבה
היועץ החיוור יהודה וינשטיין שמע את הקולות ויחד עם ציפי לבני החליט, כאמור, לזרוק לוועדה לביקורת המדינה עצם גדולה: להקים את הנציבות. להעמיד על הרגליים מוסד חדש שבראשו יוצבו שופט או שופטת בדימוס.
היתה ליועץ בכל זאת בעיה: ועדה שהוא עצמו הקים לבחינת הנושא, ובה שמונה מבכירי הפרקליטות ומשרד המשפטים, לא מצאה אפילו גוף ביקורת אחד דומה במדינות נאורות בעולם. היא הלכה על קצות האצבעות, אותתה ליועץ שזה מיותר, ובין היתר כתבה: "המציאות הישראלית מוכיחה עד כמה יש להיזהר מיצירת כלי ניגוח נגד התובעים שישמשו להטלת מורא ולהרתעתם מלבצע את תפקידם".
הרוח שנשבה אז בצמרת משרד המשפטים, כמו בפרקליטות, היתה ברורה: במקום להקים את הנציבות החדשה, יש לעבות את הקבוצה שעוסקת בנושא במשרד מבקר המדינה. זה הפתרון לבעיה, אם יש בעיה בכלל.
וינשטיין קרא את הדברים, קיים דיונים ובחר להתעלם. הוא טילפן לפני כשנתיים אל השופטת המחוזית בדימוס, ברכה אופיר־תום, הסביר לה שהחליט להקים גוף שיבקר את הפרקליטות והציע לה לעמוד בראשו. נעמיד לרשותך תקציבים, תקנים וכלי עבודה אחרים, היתה רוח דבריו, רק תגידי כן והתפקיד שלך.
וינשטיין העריך ומעריך מאוד את אופיר־תום וכבר לפני שנים, בהיותו סניגור פרטי, דיבר בשבחה. מי שישבה בדין בתיקי צווארון לבן רגישים, מי שמכירה היטב את המערכת מבפנים ומבחוץ, נראתה לו בצדק מתאימה לתפקיד. הוא תפור למידותיה.
אלא שהשופטת בדימוס דחתה בנימוס את ההצעה. זה קרה בשיחה הראשונה ביניהם, זה קרה בשיחה נוספת ביניהם, כעבור שבועיים. אופיר־תום הסבירה לו שזה לא בא בחשבון ונימקה: היא מכהנת כיו"ר ועדת האכיפה ברשות ניירות ערך ואין לה כוונה להיפרד מהתפקיד.
אין בעיה, השיב לה אז וינשטיין, בניסיון אחרון לרתום אותה למשימה, אני אדבר עם עו"ד צבי האוזר, יו"ר הרשות, ונמצא סידור כלשהו. נמצא פתרון שלא יאלץ אותך לפרוש.
כבודה שמעה ודחתה כאמור את ההצעה. היא היתה החלטית בתשובתה.
מה שלא אמרה אופיר־תום ליועץ המשפטי לממשלה באותן שיחות, אף שחשבה כך עוד לפני שהתינוק בא לעולם, היא אמרה השבוע לכתב המשפטי של "ישראל היום", צבי הראל: "אין צורך לדעתי בגוף הביקורת החדש... הגוף הזה מיותר... הוא הוקם בעידוד מי שנפגע מעבודת אנשי הפרקליטות... צריך להביא בחשבון שלמתלונן יש לפעמים חיילים".
"חיילים"? זו לא היתה פליטת פה של כבודה. היא התכוונה למושג הזה בעל הקונוטציה השלילית.
למדנו להכיר את ה"חיילים" האלה במשפטים של מגוהצים עתירי כסף, של אנשי שררה עזי מצח, של האולמרטים למיניהם שחיפשו מתחת לאדמה את הראש של התובע שלהם. למדנו להכיר אותם במשפטים של מגוהצים מפורסמים או של משפחות הפשע.
מבחינת השופטת בדימוס, צריך היה להביא בחשבון שנפתחת כאן דלת לא רק למתלוננים תמימים, כי אם גם ואולי בעיקר לבעלי כוח, השפעה, כסף וקשרים בתקשורת; לחשודים, נאשמים ומורשעים שעומדת לרשותם סוללה של פרקליטי צמרת ויחצנים. למי שעורכים משפטי שדה לנציגי התביעה.
זה הדאיג ומדאיג אותה, ולכן לא שקלה לרגע לקבל את התפקיד. די היה בכך כדי לדחות את ההצעה על הסף.
תשובה חיובית מגרסטל
בנסיבות האלה פנה וינשטיין אל שופטת מוערכת אחרת, הנשיאה של בית המשפט המחוזי באזור המרכז, הילה גרסטל, והפעם מצא אוזן קשבת. גרסטל מבחינתה, כפי שסיפרה למקורבים, ראתה בהקמת המוסד החדש תפקיד מאתגר. היא אהבה את ההצעה.
"אף אחד לא אוהב להיות נתון לביקורת", אמרה אז בין היתר, "גם אנחנו השופטים לא אהבנו את הקמת נציבות הביקורת על השופטים. אבל ביקורת היא הכרחית, וכאשר היא נעשית ברגישות ובאחריות ונושאת תוצאות מעצם קיומה, מבינים כמה היא חשובה".
המשפטנית המנוסה, היעילה, שנהגה כשופטת לפתוח את שערי בית המשפט בשבע בבוקר ולנעול אותם בשעות הערב; הנשיאה שדחתה בשעתו הצעות להתמנות לשופטת בית המשפט העליון, השיבה אפוא בחיוב על פניית מי שאיתו היא מיודדת שנים. חבר, היא נוהגת לכנות אותו, חבר בקבוצת חברים.
אבל היו לה תנאים ברורים לחבר וינשטיין: היא לא תהיה עלה תאנה, היא לא תהיה בובה של אף אחד, היא לא תעבוד בידיים קשורות - ומה שלא פחות חשוב, מבחינתה: היא לא תעסוק רק בביקורת מערכתית. היא תבדוק גם תלונות פרטניות נגד פרקליטים, אף שאלה נתונים לביקורת של גופים אחרים.
כאן, במקום הזה, נבטו זרעי הפורענות והעיצומים של הפרקליטים; כאן צמחה ההתנגדות לנציבת הביקורת שבימים אלה מלאה שנה לכהונתה; כאן הוצתה האש הראשונה והחלה המלחמה בין ארגון הפרקליטים בראשות עוה"ד לימור פלד ויפעת שטיין, להנהלת המשרד ולנציבה החדשה.
מלחמה, צריך להודות, מלחמת עולם שגרמה גם לחילופי מהלומות בין המשנה ליועץ המשפטי, רז נזרי, לפרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, כפי שנרחיב בהמשך; מלחמה שקורעת את הפרקליטות ומאיימת לשתק את עבודתה; מלחמה שקשה להשכין בה שלום, כי איך שלא לומדים אותה - אין בה רק טובים ורעים. אין בה כאמור שחור או לבן: יש בה צודקים יותר וצודקים פחות וקשה לאחות את הקרעים.
נזרי. אפילו לדור הסכים // צילום: דודי ועקנין
"אנחנו בשתי מלחמות"
"תראו", אומרת פרקליטה מאזור חיפה, לא מתלהמת, החרדה לעצמאות הפרקליטות וליכולתה לתפקד כהלכה - "אין כאן מלחמה אחת אלא שתיים: אחת נגד הרעיון, כלומר נגד הקמת הגוף החדש; ושנייה נגד הנציבה שמתנהלת לעיתים, תסלחו לי, כמו פיל בחנות חרסינה.
"בעניין הקרב נגד הרעיון נאמר כבר הרבה, לרבות תזכורת שהיועץ המשפטי התנגד בראשית הדרך שהנציבות תעסוק גם בבדיקה פרטנית. התנגד וחזר בו.
"אני מבקשת לעסוק בחלק השני - בהתערבות הנציבה בנושאים שהם במגרשי שיקול הדעת שלנו. אין לה סמכות להתערב בהם. הנציבה שוכחת שהיא מבקרת ולא שופטת ושיש מי שמבקשים להשתמש בה כדי להפחיד את נציגי התביעה. שצריכה להיות סופיות להליכי הבדיקה, כי מתלוננים נאחזים במשפט כזה או אחר שהיא כתבה להם וממשיכים לדרוש הסברים".
- אולי הם צודקים?
"אולי כן ואולי לא. אני לא טוענת שאין טעויות ואין כשלים כמו בכל גוף ציבורי ושאנחנו מעל הביקורת. רק שאנחנו שקופים יותר מכל עובד אחר בשירות הציבורי. אנחנו לא רופאים מנתחים למשל שאתה מפקיד בידם פציינט, לא יודע מה קורה איתו בחדר הניתוח ומקבל את המנותח בחזרה בלי לדעת אם הכל נעשה כשורה. עלינו יש כל הזמן עין מפקחת".
- היכן טעתה הנציבה, אם טעתה?
"בכך שהיא החליטה לערוך גם ביקורת פרטנית כאשר לא חסרים גופי בקרה בנושא הזה. בואו לא נשקר לעצמנו: הבעיה היא מערכתית בעיקרה, לא פרטנית, והכתובת שלה במשרד המשפטים. רק שהכתובת הזאת נחסמה בפניה, אולי בהסכמתה, והיא ירדה למטה אל האנשים שקורעים את התחת, סליחה על הביטוי,
שכורעים גם כך תחת נטל העבודה".
- את רומזת שהנציבה אינה מגלה רגישות למבוקרים שנמצאים בחזית המלחמה בפשע?
"אני לא רק רומזת, אני אומרת. הנציבה מתנהגת כמי שאינה ערה לכך שהפרקליטות עובדת בתנאים בלתי נסבלים. לפני שנים היה פרקליט כלשהו מקבל לטיפולו תיק, לומד את הראיות, מחליט אם לסגור או להגיש כתב אישום והולך קדימה. היום כמות התיקים מצד אחד אדירה, מטורפת ממש; מצד שני, חסרים כמה מאות תקנים, ועוד לא דיברנו על כך שבדרך לשמיעת הראיות יש שימוע, גישורים, בקשות שונות ומשונות, ערערים ומה שאתם רק רוצים.
"איך אפשר לעבוד כך? למי בדיוק יש זמן להשיב על כל תלונה ותלונה כאשר ברור לפעמים שזה חלק מניסיונות ההתשה? בסוף יקומו פרקליטים ויאמרו יאללה, נמאס לנו, זה לא עסק של אבא שלנו - אנחנו מרימים ידיים. אנחנו מתקרבים למקום הזה, שיהיה ברור, ולנציבה לא נופל לצערי האסימון".
היועץ במבחן הידידות
לגרסטל, נקדים ונאמר, אין ולא היו כוונות רעות. היא לא הסכימה להיכנס לנעלי הנציבה כדי "לערוף ראשים" כלשונה - בראיון לביטאון "עורך הדין" - ודאי לא לפגוע בעצמאות עבודת הפרקליטות. "אני באה מתוך רצון לערוך ביקורת בונה, לתקן כשלים, לשפר דברים", אמרה באותו ראיון, "אין לי אג'נדה שלילית על הפרקליטות או על מי מהמבוקרים".
אבל הדרך לגיהינום רצופה כידוע כוונות טובות ובדרך הזאת, שנסללה בידי היועץ המשפטי, התחילו לצוף שאלות מתבקשות. למשל: האם וינשטיין הוא חבר קרוב שלה ויהיה מוגן; האם במסגרת אותה ידידות המשפחות נסעו יחד לחו"ל; האם היועץ־החבר השתתף בוועדת האיתור שהמליצה עליה לממשלה?
תשובת הנציבה, באמצעות הדוברת רות שמיר: "כן, היועץ חבר שלה, אבל אין יסוד לסיפור שהמשפחות נסעו יחד לחופשה בחו"ל. כן, היועץ ישב בוועדת האיתור, אבל בגלל אותה חברות הוא לא שאל שאלות, למעט בנושא אחד".
ועוד הוסיפה הדוברת: "מאז שווינשטיין מונה לתפקיד לפני יותר מחמש שנים, הוא וגרסטל נפגשו פעמים ספורות. הקשר ביניהם לא היה כפי שמציגים אותו".
למרות החברות ביניהם, ואולי משום שווינשטיין ידע שלגרסטל לא תהיה בעיה לבקר גם אותו, דאג היועץ ברגע האחרון, אחרי שנכלל כבר ברשימת המבוקרים, ששמו יוצא מהרשימה. הוא קיבל חסינות.
פרקליטה מנוסה ממחוז הדרום: "אני לא נמנית עם הפרקליטות והפרקליטים שאומרים אמן אחרי כל מה שהוועד שלנו כותב או מסביר. לפעמים יש הרגשה של הגזמה ביצירת הפחד מהגוף החדש. אבל בנושא של 'וינשטיין לא ואנחנו כן', כמו בעניין הרחבת גבול גיזרת הביקורת ממערכתית לפרטנית, אני מאחורי הוועד. הנציגים שלנו מאה אחוז צודקים".
היא הוסיפה: "להעניק חסינות דווקא ליועץ המשפטי? להוציא מהסיפור דווקא את המחדלטור הראשי? עם כל הכבוד, זו טעות.
"שהרי אם יש בכלל סיבה להקמת הגוף הזה, וינשטיין הוא הסיבה העיקרית. הוא יצרן הסחבת בתיקים הגדולים והחשובים, הוא האיש שקיבל החלטות תמוהות, הוא מרח תיקים עם ראיות ועיכב פתיחת חקירות רגישות - הוא זה שגורם לאובדן אמון הציבור במערכת ואותו בסוף משאירים בחוץ? נטרפה דעתו של מישהו?"
תגובת דובר משרד המשפטים: "היועץ הצהיר על חברותו עם השופטת גרסטל בפני חברי ועדת האיתור, ולא נמצא שיש בכך כדי למנוע את השתתפותו בדיון. בהקשר זה נחזור ונזכיר כי השופטת גרסטל נבחרה לתפקיד פה אחד".
ועוד: "הקביעה שהחלטות היועץ אינן עומדות לביקורת הנציבה, עוגנה במסמך העקרונות שקדם לוועדת האיתור. היא פרי המלצתה של ועדת היישום שסברה שהדבר נכון מהבחינה המשפטית והמוסדית".
"לא אהיה עלה תאנה"
העובדות האלה, צריך להדגיש, אף שמשאירות טעם רע, לא הופכות את גרסטל לבלתי ראויה. היא ראויה לתפקיד עם או בלי הרוח הגבית של היועץ, שביתר תבונה היה משאיר את עצמו מחוץ לוועדת האיתור. היא תזזיתית, בעלת כושר ארגון מדהים, משפטנית מנוסה שיודעת להפעיל אנשים ולהשיג תקציבים.
כשהציע לה למשל וינשטיין חמישה תקנים לנציבות, לא הבינה אם הוא צוחק או רציני. היא דחתה זאת על הסף. "לא בא בחשבון", אמרה לו, ודרשה 28 תקנים, תקציבים ומשרדים שהולמים מוסד כזה. "עם ארבעה־חמישה עורכי דין אין אפשרות להקים גוף אפקטיבי, ולהיות עלה התאנה אינני מעוניינת".
וינשטיין הופתע, יש מי שטוען שאפילו כעס, וכמוהו גם אחרים. אבל גרסטל לא ויתרה. היא נלחמה מול האוצר, דרשה לקבל את המכסה הדרושה לה לטענתה למטלות השונות, וחזרה מהקרב עם שלל גדול: 24 תקנים. באותה הזדמנות היא גייסה להקמת הנציבות גם יועצים חיצוניים - שוב באישור האוצר - ובנתה לעצמה מה שמכנים מבקריה: "אימפריה".
רק לצורך קבלת פרופורציה: בפרקליטות מיסוי וכלכלה בת"א, בראשות ליאת בן־ארי, שעסקה בתיקי הולילנד עם מאות אלפי מסמכים; בפרקליטות האגדית הזאת שמטפלת גם עכשיו בחלק גדול מהתיקים הכלכליים הרגישים במדינה - יש 35 תקנים בלבד. נחזור שוב על המספר: 35. כאילו מישהו מלמעלה אינו מוכן לחזק את הפרקליטות, כאילו השלטון מנסה לקשור לה את הידיים. להחלישה.
"אתם מבינים מה קורה פה", אומר אחד הפרקליטים, "במקום להקצות לנו חלק מהתקנים האלה, מקצים אותם למי שמסוגלים לדעתי להסתדר גם עם 12 ואפילו פחות.
"אנחנו זקוקים נואשות לכוח אדם, כדי להילחם בגלי הפשע הלבן; פרקליטויות ת"א, מרכז, דרום וחיפה זקוקות נואשות לתקנים ולאנשים כדי להילחם במשפחות צווארון כחול - ואת התקנים האלה מזרימים בסוף לנציבות הביקורת".
- וינשטיין וניצן לא דואגים לכם?
"אתם שואלים שאלה רטורית: בנושאים האלה אין לנו אבא ואין לנו אמא בירושלים. זו האמת. אנחנו יתומים".
לדור. לא נכון, הוא מציג תמונה מטעה // צילום: קוקו
לדור משיב לנזרי
כאילו אין די בחילופי ההאשמות בין ועד הפרקליטים למשרד המשפטים בנושא הזה, קפץ לפני שבועיים לזירת המחלוקת המשנה ליועץ המשפטי, רז נזרי, וגרר אליה את פרקליט המדינה היוצא, משה לדור. נזרי רצה אולי לכבות את האש, אבל בפועל שפך עוד שמן למדורה כאשר טען שגם לדור תמך בהקמת הנציבות ובקיום בדיקה פרטנית.
על מה הוא נסמך? על דברים שאמר לדור בישיבת ועדת הביקורת, כשנפל כבר הפור והוא נאלץ להשלים עם ההחלטה ולתת לה גיבוי.
לדור קרא את המייל הזה, טען כי נזרי הציג "תמונה חסרה העלולה להטעות" ומיהר להעמיד דברים על דיוקם. תמציתם: הוא אמנם לא התנגד להקמת גוף ביקורת נוסף, אבל חשב כאחרים שהגוף צריך להימצא במשרד מבקר המדינה; הוא התנגד לבדיקת תלונות פרטניות של הציבור כי יש מי שמטפל בכך; הוא הזהיר כבר אז שהקמת הנציבות תזמין לחצים על הפרקליטים ותסכן את עצמאותם.
ומה שלא פחות חשוב: הוא דרש "להחיל את הביקורת על כל מערך התביעה וייצוג המדינה בערכאות, לרבות היועץ המשפטי לממשלה". הוא קרא לבעיה בשם האמיתי שלה.
התגובה של לדור יכולה ללמד על עומק הקרע בפרקליטות ועל חילוקי הדעות שקדמו להקמת הנציבות. הלהבות גבוהות, הנציבה רואה אותן, והיא מבקשת לכבות את האש. היא משמיעה צפירת הרגעה בפעם המי יודע כמה.
הנה בתמצית כמה מכדורי ההרגעה שלה:
מאז נכנסה לתפקיד, לבקשתה, הפסיקה מבקרת משרד המשפטים לעסוק בתלונות פרטניות נגד אנשי פרקליטות; אין מצב שיש כפילות בבדיקת תלונה שהוגשה גם למבקר המדינה; היא אינה מטפלת בפניות של מי שפנו במקביל לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין (הנציבה ניסתה לטפל בהן, בהסכמה, כדי למנוע כפילות, "אבל ועד הפרקליטים חזר בו מההסכם").
בתלונות הפרטניות מטפלים שלושה עובדים בסך הכל בנציבות - כלומר, רוב אנשיה עוסקים בבדיקה ובביקורת מערכתית.
היא לא בודקת תלונות באמצע הליך משפטי מתנהל, אבל היא רשאית לעשות זאת במקרים חריגים ביותר, באישור היועץ המשפטי לממשלה. פעמיים ביקשה זאת ממנו ולא נענתה.
היא לא נכנסת בנעלי נציב שירות המדינה, שעוסק בעבירות משמעת ומעמיד לדין.
היא לא עוסקת רק בתלונות נגד הפרקליטות. בסמכותה לבדוק תלונות נגד עורכי דין בוועדות התכנון המקומיות, בעיריות, במועצות - כל מי שפועל מטעם היועץ המשפטי לממשלה.
אין לה יד ורגל בהחלטה להוציא את היועץ המשפטי מרשימת המבוקרים. כשנבחרה לתפקיד, מסמך העקרונות של עבודת הנציבות וסמכויותיה היה מעשה גמור, לרבות בדיקת התלונות הפרטניות.
עם זאת, מבקשת הנציבה להבהיר כי בעיניה המאבק הוא לא נגדה כי אם בעיקר נגד משרד המשפטים; כי בכל זאת יש ניסיונות להסית גם נגדה באמצעות עובדות לא נכונות והיא מצרה על כך (יש לה דוגמאות) ; כי ככל שהיא מעמיקה בבדיקותיה, היא מבינה כמה לא הכירה את המערכת, כמה חשובה הנציבות, כמה דברים צריך ואפשר לתקן ולשפר.
אילו מקרים לדעתה מצדיקים בדיקת עומק? למשל, טיפול המדינה בתלונות חולי סרטן שעבדו בקריית הכור הגרעיני בדימונה; למשל, התנהלות הפרקליטות בכל הקשור לאחת העדות החשובות במשפט רצח הילדה תאיר ראדה.
צודקת: שני המקרים מעלים שאלות קשות.
בצל האיומים
את אשר יגורנו בא, כתבו השבוע אנשי ארגון הפרקליטים ליועץ המשפטי והדגישו: "מאז הקמת הנציבות אנו עדים מדי יום לשימוש המסוכן, הציני והבוטה בגוף הזה לצורך ניגוחו והרתעתו של הפרקליט הבודד במטרה להטיל עליו מורא. פרקליטים נתונים לאיומים של ממש מצד עורכי הדין מהצד שכנגד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו