פיות בלב התופת

בתוך חלל שחור מתגלים שני ריבועי אור. באחד עומד גבר המחזיק בידו כיסא מיניאטורי שאליו מחובר חישור עץ. בידו השנייה הוא מפעיל בובת יד לבושה בגלימה אדומה ופניה לבנות וחסרות תווים. האצבעונית יושבת לצד החישור וטווה. "את כל הפיות ציירה צופיה... ועוד הרבה דברים", הוא אומר ומחווה בידו אל עבר חלל האור השני, שבו עומדת אישה. לאחר רגע היא מרימה ריבוע קרטון המדמה תפאורה של רחוב אירופי בתחילת המאה. "סיפורנו מתחיל באמסטרדם", היא אומרת, ואור נדלק ומאיר את הרחוב, שם מתחילות לנוע דמויות צל ובובות יד. 

כך מתחילה ההצגה "הציורים של צופיה", המבוססת על ציוריה של צופיה (פיקה) לנגר־אשר, שבזמן מלחמת העולם השנייה היתה נערה בת 16 בעלת כישרון ציור נדיר. בתה, אפרת הדני, היא השחקנית המציגה את סיפורה. ההצגה עלתה לראשונה ב־2007 במסגרת תיאטרון זיקית הפועל בתפן שבגליל, והדני משתפת בה פעולה עם המורה שלה לתיאטרון בובות, פבלו אריאל. ההצגה, זוכת פרס ראשון בפסטיבל חיפה לשנת 2007, הוצגה על ידי הדני ואריאל בכל העולם, וכל זה כמעט בלי טקסט: תפאורות הקרטון העדינות שהדני ואריאל עיצבו במו ידיהם, כולם בהשראת ציוריה של אמה מתקופת המלחמה, הבובות הקטנות, הפיות פרי מוחה של צופיה, שעוצבו לתלת־מימד, הם אלה שמספרים באופן הטוב והברור ביותר את סיפורה של נערה יהודייה צעירה ובודדה בזמן השואה.

"אמא שלי היתה ציירת כל חייה", מספרת הדני, "כל המשפחה שלה היתה מאוד עשירה מבחינה רוחנית. אמא שלה, סבתא שלי, קלרה, היתה רבנית ומספרת סיפורים מדהימה. כל האחים של סבתא היו אנשים מלומדים. בעלה היה הרב הראשי של העיירה כרוניגן בהולנד. הם היו משפחה מאוד מוכשרת ומאוד גדולה, שבט של ממש, שממנו נשארו מתי מעט אחרי המלחמה". הדני מעידה כי גם היא תמיד עסקה באמנות, בעיקר בפיסול בעץ ובאבן, במקביל לעבודתה כמתכנתת מחשבים. זאת עד שהחליטה ללמוד תיאטרון בובות: "השילוב של הקסם והאגדה מאוד משכו אותי, ובגיל 50 עשיתי את השינוי הסופי ועברתי מתכנות לאמנות". 

צופיה

שנה לפני כן אמה נפטרה, ובמהלך סידור הניירות והמסמכים שנמצאו בבית האבות שבו התגוררה מצאו הדני ושלוש אחיותיה מגירה מלאה ברישומיה של צופיה הצעירה. הרישומים הותירו אותן פעורות פה, גם נוכח הכישרון המרהיב שבהם ביחס לגילה הצעיר של האמנית בזמן שנעשו, וגם משום שהציורים גילו משהו מהמציאות שהיתה מנת חלקה של צופיה בזמן השואה, תקופה בחייה של אמן שעליה האחיות לא ידעו הרבה. משם ועד לעיבוד הגילויים הללו להצגה הדרך היתה קצרה.

 

עוד ועוד משפחות נעלמות

"היא דיברה על התקופה שבה היא הסתתרה מפני הנאצים, אבל לא בפרטי פרטים. היו הרבה דברים שלא ידענו שגילינו רק לאחר מותה, לצערי", מספרת אפרת. "אמא שלי הסתתרה אצל שמונה משפחות הולנדיות נוצריות שונות בין 1943 ל־1945, עד סוף המלחמה. בעזרת המחתרת שפעלה בהולנד נגד הנאצים, שהורכבה מאנשים שנשבעו להציל יהודים ולהסתיר אותם, היא ניצלה". 

צופיה נולדה בעיר כרוניגן, בצפון הולנד, בת זקונים לקלרה ולאברהם אשר, אחות לחמישה אחים. אביה נפטר ממחלת השחפת כאשר היתה בת ארבעה חודשים בלבד ואמה נשארה לבד עם שישה ילדים קטנים. כאשר הדי המלחמה החלו להתגבר, נפלטו הילדים ממערכת החינוך אשר אסרה על לימודי יהודים, והמשפחה התפזרה. צופיה ואמה עברו לאמסטרדם, שם קלרה לימדה נערות יהודיות וצופיה למדה אמנות אצל מורים יהודים. העולם אט־אט נסגר עליהן והצר את צעדיהן, אבל השתיים הצליחו לפרסם סיפורי ילדים בהמשכים בעיתון היהודי בעיר. קלרה היתה המספרת וצופיה המאיירת. היא היתה רק בת 15.

"ב־1943 פירסמה קלרה סיפור בעל ביקורת סמויה על המשטר הנאצי והעיתון נאלץ לבקש ממנה להפסיק", מספרת הדני, "את מקומה תפסה אמא שלי, צופיה, שהמשיכה לספר ולאייר באותו זמן, עד לסגירתו הסופית של העיתון. בערך באותו הזמן הגיעה ידיעה לאוזני המחתרת כי שמה של קלרה עלה ברשימות הנאצים, ושכנה ותיקה מכרוניגן הגיעה עד סף דלתן באמסטרדם להזהירן. 

"היה מדובר בסיכון עצום. בהולנד היתה מפלגה נאצית ענקית והם מסרו שמות של יהודים לגרמנים, אבל בצפון הולנד היתה מחתרת הולנדית שפעלה נגד הגרמנים, שחבריה עשו הכל להציל יהודים. קלרה סירבה לברוח ולהתחבא. היא החליטה להישאר עם תלמידותיה היהודיות באמסטרדם, תלמידות שבכל שבוע רואות עוד ועוד משפחות שנעלמות, חברות לספסל הלימודים שפשוט לא מגיעות יותר. היא השאירה בידי צופיה את ההחלטה, ואמא שלי החליטה לנסוע עם השכנה ולהתחבא. באותו רגע היא קיבלה זהות חדשה, תעודת זהות גנובה של בחורה נוצרייה ששמה אלס. היא שיננה את השם החדש שלה ואת ההיסטוריה הבדויה ובמשך שנתיים הסתתרה אצל שמונה משפחות שונות".

הסכנה ריחפה מעל היהודים כל העת. "פעם אחת באו מהמחתרת להודיע כי מגיע חיפוש לבית שבו הסתתרה אמא", מספרת אפרת. "היה עליה לצאת באותו רגע ולברוח ליער, שם בילתה לילה לבד, עד שהסכנה חלפה. היא ישנה בארונות שאפשר לסגור ובמקומות מסתור. במקרה אחר, היא שמעה את בעלת הבית בוכה כי היה לה ממש קשה לבקש ממנה ללכת, אך היא נאלצה לעזוב וללכת לכתובת אחרת, אבל גם שם היא לא יכלה להישאר מפאת הסכנה, אז היא חזרה לבית שאותו הורו לה לעזוב. היא דפקה על הדלת ובעלת הבית אמרה בפשטות: 'תיכנסי פיקה, אנחנו נסתדר'".

בשלב מסוים שמעה צופיה שאחיה מסתתר גם הוא אצל משפחה בעיירה סמוכה. רגע לפני שנתפס בידי הנאצים, המחתרת עוד הספיקה להפגיש ביניהם. הוא נשלח לכלא, עונה עינויים קשים ונשלח אל מותו. גם הבן של המשפחה שהסתירה אותו נתפס, אבל אותו הצליחה המחתרת לשחרר. 

צופיה בנעוריה

זיכרונותיה של צופיה מתועדים ביד ושם, במסגרת הפרויקט של סטיבן שפילברג. "בתיעוד שם היא אומרת: 'הרגשתי שאני כמו מחלה מידבקת. אני פותחת את הדלת ומכניסה סכנה לבתים של אנשים'. היה לה מאוד קשה לשאת את הרעיון שהיא כמו חומר נפץ בתוך הבית. היה לה חשוב לעזור בכל דרך למשפחות, לא להיות לנטל", משחזרת הדני, "אמא כל הזמן התעסקה עם השואה, גם אחרי המלחמה. תמיד היתה בקשר עם ניצולים אחרים, תמכה באנשים ששרדו את השואה. היא הרגישה אשמה בצורה נוראה שהיא נשארה בחיים וכל השאר נספו".

לאחר המלחמה נשלחה צופיה על ידי אב המשפחה האחרונה שאצלה הסתתרה לאמסטרדם, להמשיך את לימודי האמנות שלה, אולם שם נתקלה באנטישמיות קשה והחליטה לעלות ארצה. בישראל היא התאחדה עם אמה קלרה, אחותה ואח נוסף שניצל. "קלרה נתפסה בסופו של דבר על ידי הנאצים ונשלחה לברגן־בלזן, אבל במזל גדול הצליחה לצאת משם במסגרת חילופי שבויים שביצעו הנאצים עם הבריטים ששהו בארץ באותה התקופה: הבריטים החזירו שבויים טמפלרים לגרמניה והנאצים שלחו כ־280 יהודים - שלדים ממש - מברגן־בלזן לארץ. קלרה היתה ביניהם". צופיה איבדה שני אחים ואת מרבית בני המשפחה המורחבת במלחמה.

 

ברחה לאגדות ולסיפורים

למרות הקשיים והבריחה האינסופית, צופיה לא הפסיקה לצייר לרגע, אף על פי שלא ניתנה לה האפשרות לפתח את האמנות שלה בצורה אבסולוטית. "היא נדרשה לכלכל את המשפחה שלה ואמנות לא ממש היתה באה בחשבון", מסבירה הדני, "אבל היא ציירה את הפורטרטים של האנשים שהצילו אותה ותמיד אהבה אגדות וסיפורים. היא היתה מספרת סיפורים נפלאה, זכרה הכל בעל פה, היו לה סיפורים שהיו ייחודיים לה, מלאים בהומור. היתה לה מחשבה מאוד מקורית ומאוד אנליטית. הציור היה עיסוק צדדי, אבל אין ספק שאם חייה היו מוקדשים לאמנות היא היתה מגיעה רחוק". 

הציורים שמצאו ארבע בנותיה של צופיה לאחר מותה התאפיינו בדמיון עז וחשפו עולם פנימי עשיר של נערה צעירה שמאוד מודעת לכל מה שקורה סביבה, שמוצאת נחמה ומזור מהבדידות ומהסכנה בציורים של פיות ויצורי אגדות שעליהן גדלה, כמו סיפורי נילס הולגרסון ואווזי הבר, לצד רישומים מפורטים מלאי כישרון של האנשים שסבבו אותה, שלהם חבה את חייה. "אחרי שנפטרה, אחיותיי ואני החלטנו לקחת את הציורים האלה ולהציג אותם בתערוכה בבית האבות שבו חיה את שנותיה האחרונות", מספרת הדני, "זה היה מאוד אינטימי ויפה והכישרון שלה נורא בלט. אנשים היו בשוק. הם לא היו מודעים לזה בכלל. היא היתה כל השנים מורה לאנגלית וזו היתה הפתעה, גם בשבילנו, שהכרנו אותה, לגלות איזו משמעות היתה ליצירה בשבילה, שנתנה לה כוחות ואיפשרה לה להחזיק את הראש מעל המים. הציורים העדינים האלה של פיות ויצורי אגדה שנוצרו בשנים אפלות כשאירופה בערה - והיא היתה מודעת לזה לגמרי. אני משערת שהיא נאחזה באגדות האלה וניסתה לשאוב מהן כוח ותקווה לחיים שפויים יותר".

 הבת, אפרת הדני

התערוכה בבית האבות זכתה להצלחה והוצגה גם בגלריה בקריית טבעון, משם התגלגלה למוזיאון הילדים בקיבוץ מורדי הגטאות ומשם - לאו"ם. כיום ציוריה של צופיה מוצגים בתערוכת קבע במוזיאון יד ושם. "לאחר שכל העניין התחיל להתגלגל פנה אלי פבלו והציע לי לעשות הצגה שתחבר בין האמנות של אמא שלי לבין האמנות שלי, תיאטרון. התוודיתי בפניו שקשה לי מדי להתעסק בחומרים האלה והוא הציע שהוא יכתוב את הסצנות החזותיות. הוא כתב הצגה עם מעט מאוד טקסט, אבל עם המון מוסיקה והמון ויזואליות שזה בדיוק הדגש שרציתי שיהיה. ההצגה בנויה מהציורים שלה, והבובות - נילס הולגרסון, הגמד והפיות - כולן חיתוכי עץ שעשינו מהציורים שלה. הצגנו אפילו בכרוניגן בהולנד, עיר הולדתה של אמי, שם פגשתי את נכדו של האיש ששלח אותה ללימודי אמנות אחרי המלחמה. הצגנו גם באמסטרדם בתיאטרון היהודי, שבו הנאצים ריכזו את היהודים לפני שליחתם למחנות ההשמדה בזמן המלחמה. זו היתה סגירת מעגל מאוד משמעותית".

ההצגה "הציורים של צופיה" מוצגת בתיאטרון זיקית שבתפן

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו