יום שלישי השבוע, 11 בבוקר, בית העלמין הצבאי בהר הרצל. עשרות אנשים מתחילים להתקבץ סביב קבר אחד בגוש א' חלקה 5, חלקת חללי תש"ח. מחלקה של טירונים בצה"ל, תלמידים מבית ספר מירושלים, קבוצות של מטיילים שהיו בבית העלמין. כולם עוצרים ליד הקבר, שסביבו הוצבו דגלים, פרחים וכיסאות לבנים. מאחד לשני עובר הלחש: מי קבור כאן?
על המצבה שֵׁם. משה נח וילינגר, בן פרידה וברוך. טוראי 43674. נולד בצ'כוסלובקיה כ"ט בכסלו התרפ"ט, 12.12.1928. עלה בהתש"ה 1945. נפל בקרב בירושלים, י' באב התש"ח 15.8.1948. בן 20 בנופלו. בתחתית המצבה כתובת: נצר אחרון למשפחתו שנספתה בשואה.
כמעט איש מבין הנוכחים לא הכיר את וילינגר ולא שמע את שמעו. אבל כשהחזן הצבאי פותח בקריאת פרק תהילים, אף אחד לא זז מהמקום.
בשורה הראשונה יושבים כמה אנשים מבוגרים. "אנחנו חברים שלו מאז", הם אומרים בקול רפה. לפני 67 שנים איבדו את וילינגר, אבל זאת הפעם הראשונה שהם עולים לקברו. הקבר שעד לאחרונה כלל לא ידעו שהוא קיים. "אין לכם מושג כמה זה מרגש אותי", אומר יחיאל אמיתי (84), חבר, ועיניו מתמלאות דמעות. בן 18 היה כשמשה נפל, אבל גם היום הכאב עדיין חד. "ברשותכם, אני מתכוון לומר על משה קדיש. הוא היה בשבילי בן משפחה, ממש כמו אח, ואח אומר קדיש. אני שמח שסוף סוף הוא יכול לנוח על משכבו בשלום".
שני בני דודיו של וילינגר, שלא הכירו אותו, בוכים ליד הקבר. גם בקרב הקהל הזר יש שמוחים דמעה. זה מסוג המחזות הישראליים כל כך: חבורה של אנשים זרים לגמרי משתתפים בגילוי מצבה של חייל שלא הכירו, שנהרג הרבה לפני שנולדו. לומדים על חייו ומתאבלים עליו.
לפני חודשיים צילצל הטלפון בביתו של אמיתי בירושלים. "אני אשאל שאלה שאולי תהיה לא קלה", פתחה האישה מעברו השני של הקו. "הכרת אדם בשם משה וילינגר?"
אמיתי הצטמרר. "את יודעת שאת מעלה לי את השם הזה מהאוב", ענה אחרי דקה ארוכה, כשדמעות חונקות את גרונו. "אני אדם מבוגר, והבחור הזה הוא חבר ילדות שלי, ונמצא כל הזמן בראש שלי. מאז שהוא נפל לא עבר יום אחד שלא חשבתי עליו, שלא חשבתי מה עלה בגורלו ומה יקרה כשאני אמות, מי יזכור את משה וילינגר".
האישה שזכרה את משה וילינגר היא דורית פרי, יועצת בפרויקט "לתת פנים לנופל" מטעם משרד הביטחון, שנועד להנציח נופלים שנשכחו במהלך השנים ולגלות פרטים על חייהם. פרי, ועימה אורי שגיא, מתנדב בצוות, פתחו את תיק החלל של וילינגר במשרד הביטחון, אבל לא מצאו בו דבר מלבד מסמך שהפנה אותם ל"רחל ויזל".
"התחלנו לחפש את רחל ויזל", מספרת פרי. "בטופס הקבורה של חברה קדישא הופיע מידע על מקום מגוריו של וילינגר בירושלים טרם נפילתו, בשכונת כרם אברהם, וכן שמה של 'בת דודתו, רחל ויזל'.
"המשכנו בחיפושים בארכיון הציוני, בארכיון צה"ל וביד ושם. בארכיון הציוני מצאנו את כרטיס עליית הנוער של מור וילינגר (שמו של משה בצ'כית), ובו הופיעו שמות הוריו ומחנות הריכוז וההשמדה שבהם שהה ועבד בפרך: בוכנוואלד, אושוויץ, בירקנאו.
"מצאנו גם כרטיס חיפוש קרובים על שם מור וילינגר: ב־4 בדצמבר 1945 חיפשה אותו ניצולת שואה בשם לאורה רוטשטיין; ב־6 במארס 1946 היא שוב חיפשה אותו, ועל הכרטיס מצוין שהוא שהה באותה עת בבית ההבראה בשכונת מקור חיים בירושלים, בית הבראה לחולי שחפת. הקשר של לאורה אליו עדיין לא ידוע לנו, ייתכן שהיתה חברת ילדות שלו.
"במאגר השמות של יד ושם מצאנו עדות על אביו של וילינגר, ברוך, על האחות ויולה ועל אמו פרידה, כולם נספו בשואה. באמצעות ITS - ארגון גרמני לאיתור נספים וניצולים מתקופת השואה - מצאנו את כרטיסי האסיר של משה במחנה אושוויץ ובבוכנוואלד. באחד מהם הופיע מקום הולדתו, אוז'הורוד, צ'כוסלובקיה, וכן כתובת מדויקת של בית המשפחה בעיר".
בעיתון "זרעים" של בני עקיבא, שיצא בראש השנה תש"ט, מצאו פרי ושגיא כתבה שבה הוזכר וילינגר כחניך בני עקיבא. בעיתון "הצופה" הם מצאו שתי כתבות שעסקו במשה וילינגר, שעליהן היה חתום יחיאל אמיתי.
טקס גילוי המצבה החדשה, השבוע בהר הרצל. "שמחים שסוף סוף הוא יכול לנוח על משכבו בשלום"
פרי ושגיא החלו לחפש את שרידי משפחת וילינגר מסלובקיה גם באמצעות פרויקט "ישראל נגלית לעין", שבמסגרתו משתפים אנשים את תיעוד חייהם באלבומי תמונות ומסמכים. כך עלו על שמו של הדוד, אהרון, שהיה בזמנו בעל חנות בתל אביב. יעקב, בנו של אהרון, חיבר אותנו לבני דודים אחרים, כמו קותי ומרים - ילדיו של בנימין, אח של אהרון.
וילינגר נולד ב־1928 בצ'כוסלובקיה. בשואה, בהיותו עדיין נער, נשלח לאושוויץ, ולקראת סוף המלחמה, עם התקדמות הצבא הסובייטי לעבר פולין, היה בין אלפי האסירים היהודים שנשלחו ברכבות למחנה בוכנוואלד. הוא עבד בפרך במכרות פחם, וסבל בשל כך משחפת. רוב בני משפחתו נרצחו. הוא היה בן 16 וחצי כשבוכנוואלד שוחרר על ידי הצבא האמריקני, באפריל 1945.
מייד עם שחרור המחנה קובצו 244 הילדים המשוחררים מהמחנה ("ילדי בוכנוואלד") לקראת עלייה לארץ, במסגרת ארגון עליית הנוער. בתחילה הם הועברו לפריז, ומשם יצאה קבוצה של 150 ילדים למארסיי. הם הפליגו לנמל ג'נובה שבאיטליה ב־7 ביולי באונייה של צבא צרפת, ומשם הפליגו לישראל באונייה "מָטָרואה", אוניית המעפילים הראשונה לאחר המלחמה. בין העולים בספינה היו גם הרב ישראל מאיר לאו וצבי ינאי ז"ל, מנכ"ל משרד המדע לשעבר.
סבל משחפת
האונייה הגיעה לנמל חיפה ביולי 1945, נתפסה על ידי הבריטים, והמעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית. לאחר כשלושה חודשים, כשהשתחרר מעתלית, הועבר וילינגר לבית הבראה, כדי לקבל טיפול במחלת השחפת שממנה סבל. באותה תקופה נוצר קשר בינו לבין דודיו - אהרון (אדולף) וילינגר, שעלה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה והיה בעל חנות בתל אביב, ובנימין וילינגר, שהצליח להימלט מצ'כוסלובקיה במהלך המלחמה.
משה התגורר בירושלים, ושכר חדר אצל משפחת פינק בכרם אברהם. הוא למד בבית הספר מקור חיים והשתלם בחשמלאות. בהמשך הצטרף לחוג "עלומים" של תנועת בני עקיבא, ובגלל שובבותו כונה בפי חבריו "זיכמיר" (חפשו אותי).
חבריו הקרובים בתנועה היו רחל ויזל, שלימים שינתה את שמה לאירית רון, בת משפחה רחוקה שלמדה ב"בית צעירות מזרחי" ונהגה להיפגש איתו לעיתים תכופות; ויחיאל אמיתי, שמשפחתו אימצה את משה והרבתה לארח אותו בביתה.
"הכרתי אותו ב־1946", אומר אמיתי. "אני הייתי אז בן 16, ומשה, שהיה גדול ממני בשנה וחצי, שימש עבורי מודל לחיקוי. הוא היה גבוה וצנום, עם רעמת שיער בלונדינית מפוארת. ידענו שהוא ניצול שואה, אבל הוא אף פעם לא דיבר על מה שעבר עליו במחנות, כמו הרבה ניצולים. הוא הפך לבן בית אצלנו. היה בא לארוחות שישי ולסעודות חג וישן אצלנו באופן קבוע".
אירית ויחיאל נפגשו השבוע לראשונה, ביוזמת משרד הביטחון, לצורך הכנת הכתבה. יותר משישים שנה לא התראו. כשאירית, בת 83, קטנת קומה, נכנסת לחדר בהליכה איטית, יחיאל עוצר את שטף דיבורו, מניח את גזרי העיתונים הישנים ומחייך אליה חיוך גדול. "רחל ויזל. כמה שנים!" הוא קורא לעברה. היא מחייכת ואומרת: "עכשיו קוראים לי אירית. האמת היא שמאז שנות החמישים קוראים לי אירית. כשעמדתי להתחתן עם בעלי ישראל, התברר שגם לאמא שלו קוראים רחל. לא רציתי לוותר עליו, אז הלכתי להחליף את שמי הפרטי".
המפגש המרגש בין אירית רון ליחיאל אמיתי, השבוע. "היית בחורה יפה, חיזרתי אחרייך וכתבתי לך שירים"
"בשבילי את תמיד תהיי רחל", אומר אמיתי ופורש לקראתה את זרועותיו. דקות ארוכות הם עומדים חבוקים, בוכים וצוחקים לסירוגין, ואחר כך עוברים לצחוק גדול ולניסיון להשלים את השנים שחלפו.
"היית בחורה יפה", הוא אומר לה, "חיזרתי אחרייך וכתבתי לך שירים. אם כי לכל חברה שיצאתי איתה כתבתי שיר".
יחיאל, שהיה במשך שנים דובר משרד התחבורה, הוא היום אב לשניים וסב לחמישה. אירית היא אלמנה, מתגוררת בגפה ברמת השרון, אם לשלושה וסבתא לעשרה.
במפגש נוכח גם קותי (יקותיאל) וילינגר (62) ממושב יבול, בן דודו של משה וילינגר. במהלך רוב המפגש הוא שותק. בעיקר מקשיב קשב רב לשני חבריו של בן הדוד, שאותו לא הכיר, מביט בהם בעיניים נוצצות ומתרגש מגודל המעמד.
"תמיד ידעתי שיש לי בן דוד שנפל בתש"ח, אבל לא ידענו שום דבר מעבר לזה", הוא אומר. "משה נפל ארבע שנים לפני שנולדתי, ולא זכיתי להכיר אותו. אבא שלי, בנימין, היה בן הזקונים במשפחה. אבא של משה, ברוך, היה הבן הגדול. היה ביניהם הפרש של 13 שנים. הם בקושי הכירו זה את זה.
"כל הזמן אני חושב שאם הוא לא היה נופל היה יכול להיות בינינו קשר מדהים. המחשבה הזאת מאוד מייסרת אותי לפעמים. יש מין תחושה גדולה של החמצה. מה שמנחם אותי זה שעכשיו פגשתי אנשים שמכירים אותו ואהבו אותו. הם מספרים עליו שהיה אדם טוב ונחמד".
"היה לו חיוך שלא ירד אף פעם מהפנים", אומר אמיתי, ואירית מוסיפה: "הוא היה בחור שקט, אבל תמיד מעורה בחיי החברה. תמיד צחק וחייך בטוב לב, סיפר בדיחות והצחיק את כולם. על הזוועות במחנות מעולם לא דיבר איתנו. זה משהו שהיה מאוד אופייני לו - לא מדברים על מה שרע, אלא רק על הדברים הטובים. ידענו שהוא עלה לארץ ללא משפחה ושהוא סבל במחנות, אבל הוא סיפר את זה רק כבדיחה - גם על הנושא הזה הוא מצא דרך לצחוק.
"אני זוכרת שעוד כנער הוא היה מדבר איתי על הרצון שלו להקים משפחה. תמיד אמר שיהיו לו הרבה ילדים, ואני הבנתי שהוא רוצה משפחה גדולה בגלל שכל משפחתו נספתה בשואה".
בעזרת לשכת העבודה של בני עקיבא השיג וילינגר עבודה כחשמלאי בירושלים. הוא החל לעבוד בחנות למוצרי חשמל "קאליש". "אמא שלי סיפרה לי שבאו לחנות ממשרד הביטחון ושאלו על משה וילינגר", אומר דב קאליש, שממשיך את השושלת בחנות המיתולוגית עם אמו. "היא זכרה אותו היטב וסיפרה להם בהתרגשות על משה, הנער החרוץ".
אמיתי: "משה הצליח במקצוע והיה מאושר. הוא חלם על חיים שקטים בארץ, ולאט לאט מצא את דרכו. באחד הימים, כשהעירו לו באחת הפעולות בתנועה שהוא לא חוסך כסף בשביל העתיד, הוא ענה: 'למה לי לדאוג לעתיד? אני לא יודע מה יהיה מחר. אז אני חי כעת בשלווה, ונותן לאחרים לחיות בשלווה'".
השלווה הזאת לא החזיקה מעמד זמן רב. בנובמבר פרצה מלחמת השחרור. "בירושלים של אותם ימים, עם בוא הערב בא גם הפחד", נזכר אמיתי. "הרחובות היו מתרוקנים מאנשים, ורק מדי פעם ראית מישהו חולף במהירות ונעלם. אבל הפחד היה רחוק ממשה. אני זוכר לילה חשוך של הפגזה, והאוויר ספוג בריח המוות. אני יושב בחדר, ופתאום שומע צלצול של פעמון אופניים. זה היה הצלצול שכל כך אהבתי, צלצול האופניים של משה. האופניים שכל כך קינאתי שהיו לו".
"אני זוכרת שהיית מנצל כל הזדמנות כדי לרכוב על האופניים שלו", אומרת אירית.
"באותו ערב דאגתי - למה הוא בא בשעה כזאת? מה יש לו לחפש בחוץ? ואז הוא אומר לי: 'מה אתה יושב בבית? בוא נצא לטיול בעיר!' בחוץ לא נראתה נפש חיה, כשכל רגע אתה עלול לחטוף רסיס מוות או כדור אויב. אבל כל זה היה רחוק ממנו. הוא לא פחד מהמוות".
בסוף אפריל 1948 התגייס וילינגר לצה"ל. הוא כנראה הסתיר את מחלת השחפת שלו.
"הוא חשב על החיים, על הניצחון, על המולדת ועל חיים שקטים", אומר אמיתי. "אני לא יכולתי להתגייס בגלל שהיה לי קרע בשריר, לכן עשיתי שירות חלקי בגדנ"ע".
וילינגר הוצב בחטיבת עציוני, היא חטיבת ירושלים - חטיבה מספר 6 של ההגנה. הוא צורף ליחידת פל"ם (פלוגת משמר) והועבר לגדוד 63. "מכיוון שהוא היה חשמלאי, הוא נשלח לכל החזיתות כחשמלאי וטלפוניסט. אבל עד מהרה הוא נהיה המקלען של המחלקה".
בתחילה לחם הגדוד בדרום ירושלים, אבל אחר כך הועבר לגיזרה הצפונית של העיר, לאזור בית מנדלבאום, בגבול שבין גוש השכונות היהודיות בצפון העיר לבין השכונות הערביות.
"זה היה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים בעיר בתקופת המלחמה", אומר אמיתי. "מיקומם האסטרטגי של הבתים ליד הדרך להר הצופים גרם לתקריות אש כבר לאחר כ"ט בנובמבר, והתקריות הלכו והתרבו".
האזור הזה היה גם אחד מצירי הפלישה של צבא ירדן לירושלים, למחרת הכרזת העצמאות. כוחות ההגנה הצליחו להחזיק בכמה בתים ולהפוך אותם לעמדות ישראליות, אך עם פרוץ קרבות עשרת הימים, ביולי 1948, ניסה הלגיון להשתלט על הבתים כדי להשיג מאחז בצפון העיר ולאיים על שכונות מאה שערים ובית ישראל. לאחר קרבות עזים, מהקשים שידעה ירושלים במלחמה, נבלמו הירדנים ונסוגו לעמדותיהם הקודמות.
"משה שירת באזור הזה והתמיד להתקין או לתקן קו טלפון בכל מצב", אומר אמיתי. "הוא היה בא לעמדות השמירה לבקר את החברים, הגם שלא היה מתפקידו לשמור, מצחיק את החיילים וצוחק איתם".
ב־15 באוגוסט ביצעו אנשי הלגיון בשייח' ג'ראח ניסיון נוסף לפרוץ לבית מנדלבאום. הם הפגיזו את כל האזור באלפי פגזים. אחד הפגזים פגע בקו הטלפון שחיבר את בית מנדלבאום עם מטה ההגנה. וילינגר התנדב מייד לצאת עם חבר לתקן את הקו, אף על פי שנאמר לו שהפסקת האש עומדת להיכנס לתוקפה ושכדאי להמתין. "זה היה משה", מתגאה אמיתי. "סיפרו לי שהוא הלך זקוף, בלי שמץ של פחד, וחייך בביטחון".
וילינגר וחברו הצליחו לתקן את הקו והחלו לחזור לבית מנדלבאום דרך הכביש הראשי בשכונת נחלת יצחק. באמצע הדרך פגע בווילינגר כדור של צלף ערבי ופצע אותו בבטנו. הוא הובהל לבית החולים זיו (היום "ביקור חולים") במצב אנוש, ושם נפטר מפצעיו.
נטמן בתחילה בקבר ארעי
לאחר מותו של וילינגר הועברו חפציו האישיים לאירית רון (אז רחל ויזל), חברתו הטובה, שעליה דיווח במסמכיו כבת דודתו. "לא היתה בינינו קירבה משפחתית", היא אומרת, "אבל היינו מאוד קרובים והרגשנו כמו משפחה. לאמי הוא היה קורא דודה, ולכן לא הפתיע אותי שזכיתי לכינוי הזה".
וילינגר נטמן ביום נפילתו בקבר ארעי בכפר הערבי שייח' באדר. בגלל הקרבות העזים חבריו לא באו לחלוק לו כבוד אחרון ולהשתתף בהלוויה. "אני שמעתי על זה רק יומיים לאחר מכן", נזכרת אירית ולחלוחית עולה בעיניה. "התאבלתי עליו, אם כי ידעתי שהוא לא פחד לרגע". כעבור שנתיים, ב־30 באוגוסט 1950, הועבר וילינגר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. "ידענו בתיאוריה שהעבירו את ארונות החללים להר הרצל, אבל לא ידענו איפה וילינגר נקבר", אומר אמיתי. דורית פרי היא שגילתה לנו את מיקומו של הקבר, וסיפרה גם שהיא איתרה את רחל".
במצבה על קברו של וילינגר חסרו פרטים רבים, ובהם שם אמו ותאריך הלידה שלו. בדיעבד התברר שגם הגיל שצוין עליה, 19, היה שגוי. בטקס השבוע הונחה מצבה חדשה, שלמה בפרטיה ודומה למצבות המקובלות בבתי העלמין הצבאיים.
"הפרויקט הזה, 'לתת פנים לנופל', חשוב מאין כמותו ברמה הלאומית", אומר יחיאל אמיתי בהתרגשות. "צריך להגיד תודה למתנדבים האלה, שעושים עבודת קודש. בלעדיהם לא יהיה מי שיזכור וינציח את אלה שעוד מעט כבר יישכחו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו