"כשסוס העץ דיבר" - כך להנגיש את זיכרון השואה לילדים

יום השואה. אני נערה כבת 15 בבית סבתי לאה ז"ל. בשער העיתון ההונגרי שבביתה, ה"אוי קלט" (Új Kelet), מופיע צילום מזעזע של אסירים יהודים הנושאים במריצות את גופות חבריהם, בצדם האחד ערימת גופות ובצדם האחר בור עמוק כרוי, מוכן לקולטם. סבתי מצביעה על הצילום ואומרת לי בקול חנוק אך חד משמעי, "זה מה שעשיתי שם". אימה גדולה אחזה בי. לא בגלל התפקיד המסוים של סבתא, כי אם בשל העולם החבוי שנגלה באחת מול עיניי התמימות ונעץ בי שיניו. 

לפתע התבהרו עובדות תמוהות רבות שלא ידעתי פשרן עד אז. מדוע סבתא עצובה כל כך בכל אירוע משפחתי (כי בני משפחתה לא זכו לכך והיא חשה אשמה על שהיא חיה והם לא), מדוע סבי מאלץ אותנו לסיים עד תום את האוכל שבצלחת ומדוע לעולם אין זורקים כאן אוכל. 

מאז הפכתי להיות "נר החותם" במשפחה, זו שראיינה את סבא וסבתא, שלה ניתנו הכף והמזלג ששימשו את סבא משה ז"ל במטהאוזן, זו שיודעת יותר ומרגישה מאוד. 

והיום מוטל עליי כאימא להעביר את הידע, החוויה והרגש אל הדור הבא. יש לי ילדים קטנים. גם הגדול שבהם, בן 12, רגיש מאוד ונזהר מנושאים הקשורים במוות או דם; כל שכן בנותיי. הצפירה בימי הזיכרון מאלצת אותם להזדהות עם מה שעדיין לא לגמרי מובן אצלם, לא רגשית ולא קוגניטיבית. 

העלאת תכנים רגשיים למודע

הספר "חיבוק של אהבה" שכתבה גילה מצליח-ליברמן ואייר להפליא דני קרמן, מזמין את הילדים הצעירים להתחבר באופן ישיר אך עדין לנושא השואה. סוס עץ ישן ופצוע מגיע לפינת הצעצועים בגן  ודרך שאלותיהם של הצעצועים החדשים והצבעוניים, מספר את סיפורה של הילדה לה היה שייך בתקופת השואה. אותה ילדה, מתברר בסיום הספר היא כיום סבתה של גננת הגן אשר הזמינה אותה להציג את הסוס ואת סיפורו-סיפורה וכך למעשה לספר לילדים על יום השואה.

כאשת מקצוע וכאימא בעלת ניסיון עשיר, אני מאמינה בהעלאת תכנים רגשיים למודע, חיבור לרגשות ודיבובם באופן פתוח וגלוי; גם עם ילדים. אולי בעיקר איתם. למעשה, שיחה פתוחה וכנה עם ילדים על נושאים כמו ימי הזיכרון, עשויה להפתיע את ההורים בתגובת הילדים. ילדים הם סקרנים מטבעם. הם ישאלו שאלות, יתעניינו ויעברו הלאה לשחק במשחקיהם. אם לא נעמיס עליהם אינפורמציה מאיימת, הגדולה על מידותיהם, שיחה או ספר כמו זה, רק ירגיעו אותם בכך שיאפשרו ביטוי למתחולל בראשם. 

הדרך העדינה, בגובה עיניו של ילד, שבה בחרה גילה מצליח-ליברמן להגיש נושא כה "כבד" אפל וטעון כמו השואה, מעוררת מייד רגשות הזדהות וחמלה אצל הילד. הספר מגיש את האינפורמציה באופן כן וישיר ואינו מעמיס יתר על המידה או מאיים אם כי לעתים הוא גולש לדידקטיות יתר. הוא שומר כל העת על הקשר בין הווה לעבר, הן דרך הטקסט והן באמצעות האיורים. כך ההווה בספר צבעוני מאוד ומלא ביטוי ורגש בעוד שהעבר שחור ומלא צללים. 

הרחקת העדות אל סוס העץ (הבחירה בצעצוע מעולם הילדים) וסיפורו האישי של הסוס (שהוא כמובן סיפורה של הילדה) עוזרים למחברת לשלב דיון בטראומות קשות באופן שילד יכול להכיל ובמקביל אף להרגיע אותו. אמירה כמו "היום יש לנו מדינה... ישראל היא מדינה עצמאית וחזקה אשר מגינה על כל תושביה", יש בכוחה לתת מענה לחרדות הילד במידה שהתעוררו כאלו במהלך הקריאה. הספר נועד לילדים צעירים בעיקר, גם כאלה שאינם יודעים לקרוא, ואז ממילא תיעשה הקריאה בתיווכו של ההורה, מה שמזמין לשיחה ערה וסקרנית עם הילד. טוב להתנהג בשיחה בכנות ובפשטות תוך מתן כבוד ומקום לכל התייחסות מצד הילד.

מוות וטראומות דורשים הסבר

ילדים צעירים נחשפים למוות מוקדם יותר משנהוג לחשוב. במהלך החיים קורה לא אחת שילד צעיר נתקל במוות של בעל חיים והתופעה הופכת לתעלומה בעיניו. המוות מעורר סקרנות ועניין מיידיים אצל הילד. חוקר תיאורית ההתקשרות (attachment), הפסיכואנליטיקן ג'ון בולבי (Bowlby) טען שלא ייתכן שילד ייוותר במצב של ריק נטול הסברים. בכל מקרה הוא יקבל הסברים, בין אם על ידי מבוגר או על ידי ילד אחר, ומהסברים אלו יפתח וישכלל את רעיונותיו שלו. 

 

תרבויות ומשפחות שונות מספקות לילדים קשת רחבה ורב גונית של הסברים. פסיכולוגית הילדים אלישיה ליברמן אומרת, שהתפיסות המוחזקות בידי מבוגרים בחברות מערביות על אודות מוות, טומנות בתוכן אזורים של חוסר וודאות, עמימות וחוסר עקביות. לפיכך אין זה תמוה שאמונותיהם של הילדים רחבות ומגוונות גם כן. מכל מקום, מוות כמושג מופשט אינו מתגבש טרם גיל ארבע. בולבי מוסיף, שרעיון אי-הפיכותו של המוות אינו מובן קודם לגיל שש, ויש כאלה שאף אינם מצליחים להטמיעו טרם גיל ההתבגרות. מכל מקום, ככל שנסתיר מילדינו נושאים הקשורים באסונות, טראומות, מוות ואבדנים ונותיר אותם בעמימות, כן תגדל אימתם וסקרנותם סביב הנושאים הללו. בניגוד  לביקורת הציבורית שהועלתה בעבר על הרעיון להכניס את נושא השואה לתכנית הלימודים בגני הילדים, יש להתייחס למוות, כמו גם לשואה ולטראומות אחרות, בדרך פשוטה וכנה עם ילדים, שוב, כגודל יכולתם הרגשית להכלה.

הנושאים החשובים העולים בספר - שואה וגבורה, עבר והווה, נאצים-פרטיזנים, שכחה-זיכרון - מועברים באמצעות הסיפור באופן מובלע - אם כי לעתים דידקטי יתר על המידה - בדרך שילד צעיר מסוגל להבין ולהפנים. גם איוריו של דני קרמן, הממחישים היטב תמות של עבר-הווה, אופטימיות-פסימיות, שמחה-עצב, מסייעים להעברת הנושא לדור הצעיר בדרך מרתקת ומיטיבה.

"מצוין" הייתה תשובתה של בתי בת השש, לשאלתי מה דעתה על הספר. הערתה היחידה הייתה ששמו של הספר אינו מתאים לו, משום שהוא מוזכר רק בסוף הסיפור כשכל הצעצועים מחבקים את הסוס בעוד שהספר כולו עוסק בשואה. לדעתה, היה על המחברת למצוא שם "מתאים יותר" לספר.  על אף הטעם שבדבריה, שם הספר מכוון לחיבוק הנובע מאהבה שיש לה שורשים בעבר; אהבה העוברת בשרשרת הדורות, על אף הטראומות הקשות. זהו חיבוק של אהבה הניצב בתשתית הספר ומסמן גם תקווה לעתיד. מעניין מה סבתי הייתה אומרת...

"חיבוק של אהבה"

מאת גילה מצליח-ליברמן

איורים: דני קרמן

הוצאת יסוד תשע"ה

רחל הלר-אידר היא עובדת סוציאלית קלינית (M.A.) המתמחה בטיפול בילדים שחוו טראומה ובעלת תואר שני בספרות

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו