4:10 לפנות בוקר, שעון רומא. בחוץ אפס מעלות, וגלית גוטמן ערה לחלוטין בחדרה שבמלון במרכז העיר. "נו, מה השתנה הבוקר הזה?" היא שואלת באינטונציה הגלית גוטמנית המוכרת, הספק צינית ספק מיואשת. כבר שנתיים, מאז התחילה להנחות את תוכנית הבוקר של "קשת", היא מתעוררת שלושה בקרים בשבוע בדיוק באשמורת התיכונה של הלילה, זו שמקדימה את עלות השחר, והיא יודעת לספר כמה חשוך שם. וקר.
"שלא יהיה ספק: אני קמה כל בוקר עם חיוך לקראת התוכנית. מעניין לי ומשמעותי לי. אבל אני מודה שהיו כמה ימים בחורף הזה שהשעון צילצל ואמרתי לעצמי שזה מעבר לכוחותיי, ויצאתי אל החושך והסערה היתה בשיאה. אבל אלה היו ימים בודדים. בסך הכל אני כבר רגילה לשעות האלה לגמרי".
לפי לו"ז ההפקה הקפדני, עכשיו זה זמן האיפור והשיער - תחילת שרשרת החיול של כל יום צילום אינטנסיבי. יש להם שעתיים בדיוק, לצוות ה"איפור־שיער", להכין את "גוטי, החיילת הכי מצטיינת שלנו", ככה הם קוראים לה. והיא מתמסרת לתהליך הזה, שחווה כל כלה ביום חופתה, אפילו שהשעון מורה 4:10. היא מכירה את הכרוניקה הידועה מראש של התהליך, אפילו נהנית ממנו, רק תנו לה את אנשי הצוות שהיא רגילה אליהם, שמכירים כל שערה וכל נמש על פניה, שיודעים איך להפיק ממנה את המיטב.
שלושה ימים לפני ששלושים אנשי צוות ישראלים נחתו ברומא, גוטמן מצאה את עצמה לפנות ערב מוטלת על מדרגות ביתה, שותתת דם, "את לא מבינה איזה סרט". מדרגה אחת שפוספסה, נחיתה לא מוצלחת על המעקה, ושני חורים שנפערו במצחה המושלם.
"לא, אני הייתי בטוחה שגמרתי", היא מתארת בפעם המי יודע כמה, בזמן שהמאפר מורח בעדינות עוד שכבת מייק־אפ על אזורי התפרים ואז מדביק פלסטרים מיוחדים בצבע עור, שבהם הצטיידה מהארץ. "אמא שלי ושירה (בתה הבכורה בת ה־15) היו בבית, בדיוק התכוננו לצאת לראות הופעת מחול של אֶמה (בתה הקטנה בת ה־10), וכשהן ראו כמה דם יורד לי, הן לא הפסיקו לצרוח. היה כזה כאוס, אלוהים שישמור. תזמינו אמבולנס, והוראות של המוקדנית לשירה איך לעצור את הדם, ותתקשרו להפקה להגיד שאני לא באה מחר לתוכנית, ואל תגידו לאֶמה שאני לא באה להופעה, קודם שתופיע ואז נספר".
אחרי אשפוז קצר וידיעות בכל אתרי הברנז'ה, גוטמן כבר ארזה את המזוודות, והנה היא ברומא, בפול ספיד, נכונה לצלם את סרטון הפרסומת לקולקציית הקיץ של "קרייזי ליין". בדרך נס אין סימנים כחולים, ואין חבורות, ואין נפיחויות, וגם על הפוני המתוכנן, שאמור היה להסתיר את הפלסטרים, ויתרו. בלאו הכי אפשר להעלים היום הכל, ותודה לאלוהי הפוטושופ.
"עדיף שאהיה יפה ואשתוק"
כבר שש בבוקר, אור ראשון עולה ומאיר את העיר היפה כל כך. המעלות מטפסות לשלוש, והקור הולם בפנים. עשרות אנשי הפקה ישראלים ועוד עשרות אנשי הפקה איטלקים יוצאים ליום הצילומים הראשון מתוך שלושה. "את יודעת לקראת מה את הולכת, כן?" שאלה אותה בטיסה עופרה שביט לוין, מבעלי "קרייזי ליין", מתעלמת לרגע מהעובדה שלא מפחידים את גלית גוטמן בעבודה קשה.
עטופה בכמה וכמה שכבות, היא צולחת את הקור הגדול בהומור ציני, "לפחות אני לא צריכה לדבר הבוקר, עדיף שאהיה יפה ואשתוק". עד הלוקיישן הראשון, מתחת לאמת מים על גדות נהר הטיבר, היא נוסעת בקרוואן ענקי, "איפורית" בעגה המקצועית. יחד איתה המאפר, מעצב השיער והסטייליסט. בתוך המיני־בית על גלגלים היא תשהה בין צילום לצילום, שם יעשו את הנגיעות הקטנות בשיער ובאיפור, ושם היא תתלבש. בכל הזמן הזה היא מכונסת בעצמה, מגלגלת בראשה שוב ושוב את התסריט.
המוטו של הסרטון, "Celebrate Your Life", מקבל משמעות מיוחדת אחרי מה שגוטמן עברה אך לפני שלושה ימים. עכשיו מצלמים את סצנת הסיום, שבה גלית מלווה בשחקן ובשחקנית איטלקים, שנבחרו באודישנים. הגבר יהיה איטלקי שרמנטי, אלא מה - האיטלקים אכן דומים לישראלים, גם בטמפרמנט, אבל איך שהם יודעים לכרוך צעיף סביב צווארם ולהתלבש; והשחקנית־רקדנית האיטלקייה - היא תהיה יפה עד מאוד, עם שיער כהה, קונטרה לבלונד הזוהר של גלית.
באיפורית לובשת גלית את השמלה המובילה בסרט כולו, שמלת הדגל של קולקציית הקיץ, שכל קשר בינה ובין שלוש המעלות בחוץ הוא דמיוני להפליא. שמלת עיפרון אדומה קצרה וצמודה, זו שברור לכל העוסקים בדבר שהיא צריכה להפוך לפריט הכי מבוקש בחנויות ולאזול מן המלאי בתוך ימים ספורים.
והיא הולמת, השמלה האדומה, את נתוני גופה המושלמים של כוכבת הפרסומת, שנראית בשש בבוקר כאילו יצאה הרגע מסרט של פליני, בתקופה הניאו־ריאליסטית שלו. והיא כבר בת 42, רזה וחטובה ויפה יותר מכל איטלקייה שראיתי ברחובות רומא ובסמטאותיה. וכשהיא עומדת שם בקור המקפיא, מרוכזת וקשובה להוראות הבמאי, כאילו שומרת לעצמה את האנרגיה שאמורה לחמם את גופה הקפוא ולא נותנת לכל ההמולה שמסביב לחדור אליה ולהוציא אותה מריכוז, היא חוזרת לרגע להיות הילדה בת ה־17 שהכרתי לפני שנים, בפתחה של תצוגת בגדי ים, בימים שבהם טיפוף על מסלולי תצוגות מימן לי את לימודיי האקדמיים.
היה לנו כל כך קר אז, וחדר ההלבשה היה צינוק קטן ומעופש, והיא עמדה שם, ילדה בת 17 שזה לא מכבר נבחרה ל"תגלית השנה", והיא היתה מקצוענית ולא מתלוננת, יפה ולא מתעצלת, וראיתי את הרעב הגדול הזה בעיניה הכחולות והיפות, ולא היה אפשר להתעלם ממנו. רעב מהסוג המיטיב, כזה שבא עם הדבקות הבלתי מתפשרת במטרה, עם הידיעה שהיא פה לתת מעצמה את המקסימום שהיא יכולה, והיא היתה צעירה אבל מספיק בטוחה בעצמה להבין שהיא יכולה.
והיא עומדת כאן עכשיו, על שפת נהר הטיבר, כשלגופה שמלה דקיקה, והיא הרבה יותר יפה מגיל 17, הרבה יותר אישה, עדיין מקצוענית ולא מתלוננת, ואת המבט הרעב הזה להצליח החליף מבט מנוסה, בוגר ובוטח, אבל לא באמת שבע, שעדיין מייחל להכרה הזו, להצלחה.
בצילומים ל"קרייזי ליין" ברומא. "עד כיתה ט' הייתי הילדה הנמוכה והשטוחה של הכיתה" // צילום: דודי חסון
25 שנים חלפו מאז, שבמהלכן גוטמן דיגמנה, שיחקה, שרה, הינחתה, עשתה כל מה שהיה לעולם הזוהר להציע לה. את הפריצה לתודעה הציבורית היא חייבת ליום שבו החליטה לעשות טלוויזיה, לפני עשר שנים, כשערוץ 10 הפציע. היא נכנסה בטבעיות לנעליה של טיירה בנקס כשהינחתה את הריאליטי "הדוגמניות", את השעשועון "משחק מקדים" ואת תוכנית השידוכים "מחפשים אהבה".
ההכרה הציבורית הרצינית הגיעה כשהובילה שתי סדרות דוקומנטריות, "בטבעת זו" ו"אחים לכל החיים", גם הן בערוץ 10. ב־2013 החלה להנחות את תוכנית הבוקר של ערוץ 2, לצד יואב לימור. "הרגשתי מוכנה ובשלה לזה, למרות שהייתי מלאה בחששות, כמו לפני כל צעד משמעותי בחיים שלי", היא מספרת.
באיפורית החמימה, כשאחד מסדר את שיערה ואחד מחדש את הליפסטיק ואחד חולץ מרגליה את הסנדל הקיצי, גוטמן לא מצליחה להיזכר בתצוגה ההיא בתחילת שנות התשעים, אבל עיניה בורקות כשאני מזכירה לה את הילדה הרעבה שהיתה אז. "לא ראיתי ממטר, זה נכון", היא משחזרת, מפשירה מהקור הגדול שבחוץ. "זה משהו שמאז ומתמיד היה טבוע בי, החריצות הזאת ומשמעת העבודה.
"כבר בגיל תשע הייתי ילדה עובדת. חנכתי ילדה עם צרכים מיוחדים, עבדתי בקיוסק של הבריכה כדי לקבל ממתקים חינם, אף פעם לא אהבתי לקחת כסף מהוריי. היה לי ברור שאני עושה הכל בעצמי, והרעב הזה להצליח, הוא היה לגמרי מול עצמי. אף פעם לא קינאתי בדוגמניות אחרות, אף פעם לא רציתי קריירה של מישהי אחרת, הייתי חדורת מוטיבציה להצליח ורציתי לעשות את זה בדרך שלי.
"גם ככה הגעתי לדוגמנות במקרה. עד כיתה ט' הייתי הילדה הנמוכה, המנומשת והשטוחה של הכיתה. כשהגיעה ההזדמנות להרוויח כסף מדוגמנות, הלכתי על זה בכל הכוח. בלי טיול של אחרי צבא, בלי לימודים באוניברסיטה, בלי לעצור לרגע".
היה חסר בבית? משם הכל הגיע?
"ממש לא היה חסר. היינו משפחה ממוצעת לגמרי, וההורים שלי לא החסירו ממני דבר. אני חושבת שפשוט רציתי יותר, חלמתי על יותר".
בין טייק לטייק ממהרת הלנה האיטלקייה לעטוף אותה בכמה וכמה שמיכות, מניחה על צווארה כרית חימום חשמלית ומצמידה לרגליה תנור ענקי שפולט אוויר חם. ההוראה הכי חשובה של ההפקה היתה לדאוג שלגלית יהיה חם, והלנה שם בדיוק בשביל זה. "אני רוצה לקחת אותך איתי הביתה", אומרת לה גוטמן באנגלית, מצחיקה את כולם ללא הפסקה. "את באה איתי הביתה?"
היא מעשנת סיגריה ועוד סיגריה, כבר היה בשנה שעברה חודש שלם שבו הצליחה להיגמל מהן לחלוטין, וזה היה החודש הכי עצוב בחייה. לא היה לה חשק לכלום, היא איבדה את שמחת החיים ורצתה רק לישון. דווקא עם ההחלטה להיות צמחונית היא הצליחה יפה, כבר יותר משנה שהיא מתנזרת מבשר, ואין לה שום בעיה עם זה, האוכל שלה מגוון לחלוטין. לא, היא לא שמעה את גארי יורופסקי, אין לה שום עניין איתו, ולילדות שלה היא עדיין מבשלת בשר. "אני יודעת שבשר זה מאוד מאוד טעים, אבל אני כבר לא מסוגלת. המצפון, וכל מה שאני חושבת על התעשייה הזאת, גברו על החשק".
אין לה שום בעיה להתנזר עכשיו מאלכוהול אם יגזרו עליה, בסמים היא לא נוגעת, גם לא בקמח לבן. מאז שהבינה שחוקי הגרביטציה חלים גם על הגוף שלה, בדיוק בגיל 40, החלה להתאמן פעמיים בשבוע.
אבל הסיגריות, אוי הסיגריות. היא לא יכולה בלעדיהן. כרגע לפחות, כי עוד לא אמרה נואש מלנסות להפסיק, "מה לעשות שהתחלתי לעשן אי שם באייטיז, ואף אחד לא טרח להסביר לי שזה לא ממש כדאי או בריא".
"אני הולכת לרקוד פה"
עופרה צופה בה מהצד ומתמוגגת. "בא לי לחבק אותה ולהגיד לה שהיא מלכה, פשוט מלכה. ראית איך היא נכנסה לדמות? היא משדרת בדיוק את מה שאנחנו רוצים לבטא הקיץ הזה, אישה בשלה שיש לה קריירה מצליחה, ששמה את עצמה במרכז, שהילדים שלה כבר גדלו והיא באה לרומא לבדה, לחגוג את החיים, מרשה לעצמה להתנסות בחוויות חדשות, הכי משוחררת שאפשר. כבר שש שנים שהיא הפרזנטורית שלנו, אבל היא כבר לא נסיכת הקרח הבלתי מושגת. היום היא מחייכת יותר, משוחררת יותר, וזה מדבר אל הנשים שלנו".
התחנה השנייה שבה פורקים את כל ציוד הצילום המקצועי היא פיאצה נבונה, זו שאומרים עליה שכל הדרכים ברומא מובילות אליה. מזג האוויר מתחיל להתחמם, ומהרגע שהשמש מפציעה במלוא הדרה, היא זו שמנהלת את לוח הזמנים, בדיוק כמו שאחד מאנשי ההפקה הבטיח: "הכל יהיה בסדר, בעזרת השם והשמש".
קריאת אקשן מעורבבת באיטלקית מתנגנת נשמעת באוויר, ויוצאת לדרך הסצנה שבה בחור איטלקי רכוב על וספה אופיינית צועק לגלית: "איי, קֶה בלה", וגלית, עדיין לבושה בשמלה האדומה, מחייכת אליו בביישנות הכי משכנעת שאפשר.
"זה קורה, זה פשוט קורה", הבמאי גיל לבנברג מרוצה. הוא ביים סרטי פרסומת רבים, כבר עבד עם גוטמן בעבר, ו"היא רק משתבחת עם הזמן. תראי אותה. היא לא היפה האולטימטיבית. האף שלה לא מושלם, המצח גבוה, אבל יש בה משהו שאני לא יודע לשים עליו את האצבע, והוא עושה את כל ההבדל".
הוואן הענקי שבו מסיעים את גלית מתקשה לצלוח את הסמטאות הצרות של רומא. "מחר אני מבטל אותו, נביא ואן קטן יותר", מבטיח המפיק. בתחנה השלישית אמורה להצטלם סצנת השיא של הסרטון, שבה גלית רוקדת עם צמד השחקנים האיטלקים. פיאצה קטנה ולא מתוירת, ובה בית קפה אותנטי עם ריהוט שהובא אליו במיוחד. חברת ההפקה הישראלית שכרה את שירותי חברת ההפקה האיטלקית, וכולם עובדים עם כולם בסנכרון מלא, בלי הפתעות או משברים, חוץ מפעם אחת, כשהתיק שגלית היתה אמורה לשאת נעלם. כמה דקות של חוסר ודאות בין הסטייליסט לבין אחראית האקססוריז, והתיק הועבר בשלום לידיה הענוגות והקפואות של גוטמן.
"חכי, עכשיו זה שיא השיאים, אני הולכת לרקוד פה", היא אומרת לי כשסיגריה תחובה בפיה.
"אבל את הכי רקדנית, לא?". כמה פשוט להגיד את זה כשאני עטופה בצעיף, כובע וכפפות.
"השתגעת? אני בחיים לא רקדתי. את מתבלבלת, חמודה שלי. ללכת על מסלול זה לא לרקוד. ללכת אני יכולה מהיום עד מחר בלי הפסקה. אבל לרקוד? גם כשהייתי צעירה ועוד יצאתי למועדונים, סיגלתי לעצמי עמידה של פרח קיר, עם דרינק ביד אחת וסיגריה ביד השנייה, רק שלא אצטרך להזיז את עצמי. כשהבנתי מאילון (זרמון, בעל משרד הפרסום זרמון BBD; ח"ר) שאני צריכה לרקוד בפרסומת, הבהרתי לו שאין לי מושג, והוא כמובן אמר שיהיה בסדר. אז ה'אני' החדשה שלי, זו שמנסה פחות לפחד ויותר לשחרר ולזרום - כי אני הרי כזאת פחדנית ותמיד מסרבת לדברים חדשים - אמרה 'אוקיי, אז יהיה בסדר'.
"ובאמת באה אלי כוריאוגרפית הביתה ולימדה אותי בסלון את התנועות, כשאֶמה, שהיא רקדנית מחוננת, יושבת לידי ומשננת את התנועות ומזכירה לי. גם אתמול בלילה עוד היו לי חזרות במלון עם הזוג האיטלקי, הבחורה רוקדת פשוט מדהים, וזה הלך יופי בחדר מול שלושה אנשים. עכשיו בואי נראה אם אני יכולה בכלל להזיז את הגוף בקור הזה מול מאה אנשים".
עם בן הזוג יגאל אהובי. "מחייכת יותר, מאושרת יותר"
היא בתקופת ה"אני החדשה שלי" מאז נפרדה מבן זוגה ב־17 השנים האחרונות, אבי בנותיה, הצלם זיו קורן. הם מעולם לא נישאו כדת וכדין, אבל נשבעו אהבה זה לזה במסיבת אהבה מרגשת ויוצאת דופן ב־1997. היא היתה כלה בשמלת בגד ים שכזו, ומצלמות פולרואיד חולקו לאורחים כדי להנציח את הרגעים האלה. עד היום שמורות אצלי במגירה תמונות הפולרואיד שצילמתי, והיא מחויכת שם, וגומות החן שלה מוארות באור אוהבים.
הייתם כל כך צעירים ואוהבים. איך זה קורה שאהבה כל כך גדולה מתפוגגת?
"זה בדיוק העניין. היינו צעירים. הייתי כולה בת 25. ואז הגיעו הבנות, והמשכנתא, והקניות בסופר, והכביסות, ולמה לא הורדת את הזבל, ועוד למה לא, וגם למה כן, והכל הופך להיות יותר חשוב מהבעל שישן לצידך. ואז, בוקר אחד את מתעוררת ומוצאת את עצמך בלי הדבר החשוב הזה שנקרא זוגיות.
"אני כל הזמן פוחדת להיכשל בקריירה, אני פוחדת מכישלונות, ובזוגיות שלי נכשלתי כישלון חרוץ. זה הדבר הכי דרסטי שעברתי בימי חיי, ולכן אני לעולם לא אתחתן יותר. לא צריך. במהלך צילומי הסידרה הדוקומנטרית שלי, 'בטבעת זו', פגשתי יותר מדי נשים שנמצאות במקום שלא טוב להן, בזוגיות הרסנית, חיות בתוך סיר לחץ נוראי ולא יכולות לקום וללכת. הייתי חוזרת הביתה עם כל מה שחוויתי שם, בבתים, מגיעה לפעמים עד כדי הקאה מרוב מצוקה.
"לכן אני מפמפמת כל הזמן לבנות שלי: אתן חייבות להיות עצמאיות כלכלית, לא להיות תלויות באף אחד, כדי שתהיה לכן זכות הבחירה. נשים עצמאיות הן נשים שיש להן זכות בחירה. וממש לא חייבים להתחתן. אפשר לעשות את זה אחרת".
"משימת חיי: להיות אמא"
כבר שנה וחצי שהיא בזוגיות הדוקה עם איש העסקים ואספן האמנות יגאל אהובי, בן ה־62. הוא מבוגר ממנה בעשרים שנה, והיא מרגישה נאהבת ובטוחה ומוגנת. "יש לי פרטנר שהוא איתי, מצליח להרגיע את הקונטרול־פריק שאני, להוריד ממני קצת את הצורך הזה לשלוט בכל דבר. שנינו גרים בתל אביב אבל לגמרי בבתים נפרדים, ולמרות זאת הוא איתי במלוא מובן המילה. לא פלא שאני נינוחה יותר, מאפשרת לעצמי להיפתח לדברים חדשים, ויוצאת ממני הגלית החדשה, המחייכת יותר, המאושרת יותר, זו שמסכימה גם לרקוד על מרצפות רומא".
הוא לא רצה לבוא איתך לצילומים?
"ברור שהוא רצה, אבל אני העדפתי שלא, הוא בכלל בלונדון עכשיו. נראה לך שהוא היה נותן לי ככה לעמוד ולקפוא מקור? הוא מייד היה מכניס אותי למונית ואומר לכולם: 'תודה לכם, אבל ממש לא תודה. ושלום שלום'. מזל שהוא לא פה".
"היא בסוף תלך לי לאיבוד, השמש", צועק דודי חסון, מי שיצלם את גלית בשלושת הימים הבאים, צלם אופנה מהמוערכים שבתעשייה. היא מרגישה איתו בנוח, והוא מצליח להפיק ממנה את המקסימום, ועוד קצת. בשעה 11 בבוקר מד הטמפרטורה מטפס ל־18 מעלות, וכל הצוות באופוריה, לא מאמינים איך גם מזג האוויר משתף פעולה באופן מקסימלי. וחסון, הוא יודע בדיוק כמה יפה גלית מצטלמת כשקרני האור נחות עליה.
"אקשן", צועק הבמאי, וגלית רוקדת לקול צלילי השיר המדבק "Tous Les Memes" של סטרומאה. היא מצטרפת אל צמד הרקדנים שרוקד, אבל בהפתעה גמורה של מי שלא הכיר את התסריט מראש, כמוני, היא מעדיפה את האישה על פני הגבר ורוקדת צמוד אליה בריקוד חושני, שחקנית לכל דבר, סקסית ונשית. אנשי הצוות האיטלקים לא מפסיקים להתפעל ממנה.
"אמרתי לך שאני גלית החדשה", היא תגיד לי אחרי הטייק החמישי והמוצלח. "איזה מזל שאמרתי כן. כמה נהניתי לרקוד. אני חושבת שבחזרות הייתי טובה יותר, אבל בסך הכל זו היתה חוויה נהדרת".
עוד כמה סצנות מצולמות, וגלית, על עקבי סטילטו, מהדסת במקצועיות על מרצפות רומא הלא ידידותיות בעליל לנועלות העקבים הדקיקים. והנה היא שותה מהפונטנה, והנה היא פוגשת נזירות, ויום הצילומים נגמר בסביבות שש, וכל הצוות קובע לצאת לארוחת ערב "בשעה שבע בלובי".
היא הראשונה להתייצב בלובי בשבע, לא מבינה איך זה שכולם מאחרים, היא הרי דייקנית כמו שעון שוויצרי, זה חלק מהמקצועיות הבלתי מתפשרת שלה. גם בלי איפור ותוספות שיער היא עדיין הכי יפה וזוהרת. כבר הספיקה לדבר עם הבנות ועם אמא שלה, זהבית. "היא שם בשבילי תמיד, מגבה אותי עם הבנות בכל נסיעה לחו"ל ובכל פרויקט שדורש ממני ימים שלמים של היעדרות מהבית. אין לי איך לתאר כמה היא עוזרת לי. גוד בלס מיי אימוש", היא אומרת.
וחוץ מזה, הבנות שלה כבר גדלו, שירה בת 15, אֶמה בת עשר, והיא מרגישה הקלה. מרגישה איך הן נעשות עצמאיות יותר, והיא יכולה להתחיל להתיר קצת את חבל הטבור, כל השנים האלה היא שמרה אותו מאוד קצר וקרוב אליה. ככה היא, טוטאלית בעבודה, טוטאלית באימהות, טוטאלית באהבה.
"זו משימת החיים שלי להיות אמא. אני לוקחת את זה מאוד ברצינות. היה שלב ששירה כבר היתה עצמאית, אבל אֶמה היתה עדיין קטנה. בחודשים האחרונים אֶמה כאילו גדלה לי בבת אחת, היא הולכת וחוזרת לצופים בעצמה וישנה אצל חברות ומביאה חברות הביתה, וזה כבר לא רק 'תעשי לי, תקני לי, תיקחי לי, תארגני לי'.
"אני ושירה מחליפות בינינו בגדים, קונות זוג מגפיים אחד לשתינו. השבוע היא אמרה לי שהיא היחידה בין כל החברות שלה שיכולה להתחלף עם אמא שלה בבגדים, זה כיף אדיר. אנחנו חבורת גירל פאוור בבית, רק בנות. גם כשהיה לנו כלב הוא היה כלבה. אני יודעת שהן גאות בי מאוד ומעריכות את העבודה הקשה שלי".
"את מצטערת שלא עשיתם עוד ילדים?" אני שואלת כשהיא מתגאה בתמונות של בנותיה, מיקס ממוקסם שלה ושל אביהן.
"ממש לא. מה פתאום מצטערת? זה שיש לי שתי בנות זה נס מבחינתי, זה כזה וואו, שאני מתמוטטת מעצמי. לכמה ילדים אני כבר יכולה להתחלק? גם ככה אני כל הזמן עם נקיפות מצפון שאני לא נמצאת שם מספיק בשבילן. אמרתי לאֶמה שאני כל כך שמחה להיות אמא שמקבלת אותן בצהריים עם ארוחת צהריים חמה, כי לא כל האימהות יכולות להרשות לעצמן את הפריבילגיה הזו, והיא אמרה: 'כן, זה כיף, אבל את תמיד כל כך עייפה'. והיא צודקת. אני תמיד כל כך עייפה.
"זה הצורך הזה, שמנהל אותי תמיד, להיות כל הזמן בשליטה, ולוודא שהכל איתן בסדר, ושהן מטופלות ומסופקות ובריאות מבחינה פיזית ומנטלית, גם אם אני עובדת מהבוקר עד הלילה, וגם אם אני מתגרשת, וגם אם לאבא שלהן יש בת זוג חדשה, וגם אם לי יש בן זוג חדש, שזה כשלעצמו אישיו לא פשוט, טלטלה לילדים שהמשפחה שלהם התפרקה. אז אני וזיו משתדלים להיות שם בשבילן ביחד, ואני משתדלת לשחרר ולהבין שהן צריכות לצעוד גם לבד, בעצמן, אני לא אוכל תמיד להחזיק להן את היד, זה לא נכון משום בחינה.
"אני מרגישה שהגעתי לשלב המהנה יותר של האימהות. למדתי לשחרר במסגרת האני החדשה. הן ישנות אצל זיו פעמיים בשבוע, ואני מרשה לעצמי ליהנות מהלבד שלי עם יגאל, להיפרד לכמה שעות מהאמא שאני ופשוט להיות אישה ולהיות מחוזרת ולהיות נאהבת. זה לא עושה אותי אמא פחות טובה, להפך".
"לא מצליחה להתעלם"
גלית גוטמן אוכלת.
לידיעת כל הנשמות הטובות, שביקשו ממני להסתכל לה טוב טוב אל תוך הצלחת ולדווח האומנם יש שם רק חסה, אם בכלל. ובכן, לא.
במהלך יום הצילום האינטנסיבי היא מקפידה לשבת ולאכול צהריים, דג עם סלט, וגם במסעדת הטאפאסים המשובחת היא שאחראית להזמנת המנות בכלל והצמחוניות בפרט. גלית גוטמן אוכלת, היא רק לא נוגעת במתוק ובקינוחים, כמה פשוט, תודה שפירגנתן. וכן, היא שומרת, זה לא שיש לה פטנט רשום שגורם לה לאכול כפי יכולתה ולהישאר רזה כמו גלית גוטמן.
השיחה איתה מתקיימת קצת לפני התקרית המביכה עם פרופ' אמיר חצרוני, שסולק מאולפן תוכנית הבוקר בגלל התבטאויות גזעניות גסות רוח. "הרגשתי נבוכה", היא אומרת לי השבוע. "לא באמת הייתי מוכנה לדברים כאלה. הוא לא מייצג מבחינתי אף מגזר, מפלגה או עדה, כל כך התביישתי שמשפטים פוגעניים כאלה נאמרים בתוכנית שלנו. לא ידענו לרגע שזה מה שיקרה.
גוטמן. "המחשבות שלי כל הזמן נדדו קדימה" // צילום: עדו לביא
"התחקיר המוקדם שהכינו עליו היה סביב הטענה שלו שממשלת ימין מרחיקה אותנו מיחסים טובים עם ארה"ב ואירופה. על זה בדיוק התכוונו לדבר איתו, והדברים יצאו מייד משליטה. מי היה יכול לדעת שהוא יוציא מהפה שלו מילים כל כך קשות, כל כך מלאות בשנאה".
ביקורות טלוויזיה משפיעות עלייך?
"בדרך כלל אני מסתדרת איתן. הן ענייניות, הן מקצועיות, ולרוב הן גם מפרגנות. כשיש ביקורת לא מחמיאה אני נעלבת, לא קל לי עם השפה הבוטה, אבל אני יכולה לחיות איתה בשלום אם זה מישהו שמבין טלוויזיה. ברור לי שאחרי כל כך הרבה עשייה טלוויזיונית וכל כך הרבה שעות של שידור חי, אני לא יכולה לקלוע לטעם של כולם. זה בסדר גמור מבחינתי.
"הטוקבקים זה סיפור אחר. יש תקופות שאני מתעלמת, אבל בתקופות שאני קצת שייקי, קצת נחלשת, הן משתלטות עלי, התגובות המרושעות האלה. דברים כמו 'אני מכיר אותה, במציאות היא לא כזאת יפה', ו'אני מכירה אותה, היא כל היום מעשנת ולא אוכלת כלום, בגלל זה היא כזאת רזה'. הבטן שלי מתהפכת. אני שואלת את עצמי, מאיפה? מאיפה כל הרוע והזוהמה הללו, ולמה, ועל מה? על תמונת פפראצי שלי עם הבנות?
"גם על הבנות יש להם מה להגיד. ואני חושבת לעצמי, מה זה? מי זה הבן־אדם שמאחורי המקלדת, שכותב את כל דברי השנאה האלו, ולמה? אותי חינכו שאם אין לי משהו טוב וחיובי להגיד, אני שותקת. ככה אני גדלתי.
"הייתי מלאה בחששות". בתוכנית הבוקר של קשת // צילום: ינאי יחיאל
"אז אני יכולה להגיד לעצמי מיליון פעם, 'טוב, אני מתעלמת', אבל זה לא באמת קורה, לוקח לי הרבה זמן לנקות את זה מעצמי, והכי נורא זה שאני יודעת שהבנות שלי קוראות את הדברים האלה. אני יודעת שהן קוראות, גם אם הן אומרות לי שלא. ואז מגיעים סרטי השיימינג האלה של תקרית השוקולד, והאישה שמקללת בגינה הציבורית, והאנשים במלון באילת, ואתה לא באמת מבין מה קורה סביבך".
את מרגישה שייקי לעיתים קרובות?
"אני עובדת מאוד קשה. יש לי את תוכנית הבוקר, ועכשיו אני מצלמת סידרה של סרטים דוקומנטריים בבימויה של ג'ולי שלז. העשייה הדוקומנטרית מרגשת אותי, אבל גם שואבת ממני המון כוחות. תוסיפי לזה את כל האמביציה המטורפת ואת הטוטאליות שלי, אז מה הפלא שאחת לשבועיים אני מתמוטטת ונכנסת למיטה כדי לאסוף את עצמי.
"בתקופת צוק איתן, שהיתה מלחיצה וקשה, גיליתי את הדיקור הסיני, אז אני מקפידה לעשות דיקור. ופעם בחצי שנה, רנטגן חובה. כלומר, פגישה עם הרב איפרגן, זה מאפס אותי וממקד אותי, ואני מה שנקרא מאמינה בזה. זה עושה לי טוב".
בעשר בלילה גלית גוטמן תלך לישון. היא לא תקרא, היא לא תצפה בטלוויזיה. היא תדבר עם הבנות ועם יגאל, בן זוגה, ותלך לישון, כי בארבע לפנות בוקר היא צריכה לקום שוב לאיפור ושיער.
"אני כן הולכת לעשות אמבטיה חמה, אמבטיה ולישון", היא צוחקת בדרך חזרה מהמסעדה האיטלקית. "אני חיה באמבטיות, יש לי אמבטיה אמיתית כזאת, חיצונית, על רגליים, צמודה לחדר השינה שלי, וככה אני מנקה את הנשמה שלי מכל מה שעברתי במהלך היום. זו שעת הטיהור שלי, אני מלכת האמבטיה. יש לי את כל המלחים מים המלח, כל מי שנוסע לשם יודע שהוא צריך לחזור עם מלחים עבורי, ויש לי את כל השמנים וכל הקרמים - איך אני אוהבת. יש לי קרם לכל חלק בגוף, יו ניים איט. אם אני נכנסת ללחץ ממשהו, אני נכנסת לאמבטיה להירגע. הבנות יודעות שאם הן רוצות לבקש ממני משהו, וגם לקבל אותו, מוטב להן לבקש את זה כשאני באמבטיה".
"למי היה ראש ללימודים"
ביום הצילומים השני השמש מסרבת לצוץ, וגלית, היא קמה הרבה לפני הציפורים. "היום יותר קל", נושמים כולם לרווחה, "לא צריך לספר סיפור, אנחנו לא תלויים בכל כך הרבה אנשים, רק בצלם ובגלית, והקצב שלהם מצוין. את הדוגמנית האיטלקייה שהביאו לתגבורת לצילומי הקטלוג, כדי להאיץ את קצב צילום הדגמים, לא היה אפשר באמת לצלם, היא לא עמדה בשילוב שבין הבגדים הקיציים לקור האימים שבחוץ.
וגלית? מפלרטטת עם המצלמה, מקפצת, מרגישה הכי קיצית על המדרגות הספרדיות שברומא. שני קטלוגים יצולמו במסע לרומא, האחד היום והשני מחר. "תראי איך היא מחזיקה בגד, איך היא משדרגת בגד, איך היא פשוט יודעת את העבודה שלה", מתפאר באוזניי הסטייליסט הצמוד, ראובן כהן, זה שיתאים לה את התיק הנכון והצעיף והנעליים, ויידע בדיוק איך למתוח על גופה את השמלה. "היא פשוט רלוונטית ללא הפסקה, האישה הזאת. זה לא סתם שהם איתה כבר שש שנים. כמה פרזנטוריות את מכירה שמושכות שש שנים?"
בהפסקת הצילומים אֶמה שולחת לה הודעה בווטסאפ, היא קיבלה 100 במדעים. גוטמן בוכה מהתרגשות, שוב. "נו, ההצלחה הזאת של שתיהן, הן שתיהן תלמידות מצטיינות, יושבת לי בול על בלוטת הדמעות. לפני שאנחנו הולכים לאסיפת הורים הבנות תמיד אומרות לי, 'אמא, בבקשה בלי לבכות הפעם מול המורה', כי הן יודעות בדיוק מה הולך להיות. אני הופכת להיות שלולית כשהמורה מתחילה לדבר עליהן. אני לא יודעת למי הן דומות בעניין הזה, איך יצאו לי שתי מצטיינות כאלה?"
לא היית כזאת מצטיינת?
"ממש לא, למי היה ראש ללימודים. המחשבות שלי כל הזמן נדדו קדימה והיו טרודות במה אני אעשה כשאהיה גדולה, והאם אצליח בחיים שלי. למדתי בתיכון בהדסים והסתובבתי שלוש שנים בחלוק לבן כזה של רוקחים, כי ההורים שלי רצו שאלך למגמת לבורנטים, שלפחות יהיה לי מקצוע ביד, ואני יודעת שאם משהו קורה לי עכשיו עם הקריירה, אני יכולה להיות לבורנטית נפלאה. ככה הסתובבתי בחלוק, העברתי חומרים מפיפטה לפיפטה, ואם הוצאתי 70 במבחן, זה היה נס.
"גם לא השלמתי בגרויות בכלל, כי כבר דיגמנתי והייתי עסוקה מאוד והרווחתי כסף, והכל היה יותר חשוב מהבגרויות האלה. כשאסיים להנחות את תוכנית הבוקר, לא שיש לי מושג מתי זה יקרה, אני אלך ללמוד באוניברסיטה, זה החלום שלי. בגילי כבר אף אחד לא יבקש ממני תעודת בגרות. זה ברור לי שאני עוד אגיע לאוניברסיטה.
"אני רוצה ללמוד היסטוריה, זה מה שהכי מסקרן ומעניין אותי. כשיש לי זמן פנוי בבית, אני מעדיפה לקרוא ספרי היסטוריה, כמו 'קיצור תולדות האנושות' של יובל נח הררי. אני יכולה לחזור לספר הזה שוב ושוב" .
"משלמים לי יפה מאוד"
"ואחרי הלימודים אני אעשה את הטיול הגדול של אחרי הצבא בדרום אמריקה. מסתבר שאני עושה הכל בסדר ההפוך, גם עם זה למדתי להשלים. אני לא חייבת לחיות לפי הנורמות. אני לא חייבת ללדת עוד ילדים, רק כי שואלים אותי, 'מה? יש לך רק שתיים?', ואני לא חייבת לגור עם בן הזוג שלי רק כי 'אתם כבר שנה וחצי ביחד, וזה כל כך רציני'. אני לא אתנהל לפי מה שהספר מכתיב. לקח לי זמן להבין שאולי אני אחרת, רואה את הדברים אחרת, ומותר לי לעשות דברים לפי ראות עיניי.
"אז בינתיים הציונים שלי באוניברסיטה, שתלויים כל יום לעיני כולם, הם המספרים המצוינים של הרייטינג של תוכנית הבוקר שלנו. אגב, עם יואב לימור אני מנהלת את הזוגיות הכי יציבה שהיתה לי אי פעם, הוא הגבר שאני שוהה איתו הכי הרבה זמן במצטבר".
גם ביום הצילומים השלישי מתעוררת הגוטמנית בארבע לפנות בוקר. "יש זמן לעבוד, ויש זמן לנוח, הכל בסדר", היא תגיד למי שמסתכל עליה ברחמים. "זו העבודה שלי, ומשלמים לי עליה יפה מאוד".
בטיסה חזרה לארץ, שניות לפני שתירדם, גוטמן תגיד לי שעכשיו היא מבינה שאלה היו שלושת הימים הכי קשים שהיו לה בקריירה. "הייתי בת 17 אז, את יודעת. זה אחרת לקפוא בבגד ים כשאת בת 17. הקור הבלתי נסבל הזה והאינטנסיביות של הצילומים, ייקח לי זמן להבין כמה קשה היה פה.
"אבל אני באמת מודה על הכל. על העבודה המדהימה שיש לי, על המשפחה שלי, על הבנות שלי, על בן הזוג שלי, על החברים שאני לא מספיקה לראות כמו שהייתי רוצה. ואני מודה גם על המשברים הגדולים, כי אני לומדת מהם. אני לא מצטערת על כל מה שעברתי עד עכשיו, זה הפך אותי למי שאני, ואני שמחה על המקום שלי. לא הייתי מבקשת לחזור יום אחד אחורה ולהיות צעירה יותר".
אנחנו נוחתות בישראל ב־2:30 לפנות בוקר. ב־3:30 גוטמן תגיע הביתה ותספיק לטבול באמבט החמים שלה, לפני שהמונית של חמש תבוא לאסוף אותה לתוכנית הבוקר, באולפני הרצליה. את התחקירים לאייטמים היא תלמד תוך כדי. גלית גוטמן לא נחה. רק שמחה שהיא מצליחה לעשות את הכל ביחד. גם להסיע את אֶמה לחוג, גם להתכונן לשיפוצים שלפני פסח בבית שלה, גם לצלם את הדוקו החדש, גם לצאת בערב עם יגאל. ככה היא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו