בכל ערב שבת, כשאלונה (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) מדליקה נרות שבת במטבחה הצנוע, היא מליטה את פניה העדינות בשתי ידיים ונושאת תפילה חרישית. פונה אל הקדוש ברוך הוא, שבו היא מאמינה באמונה שלמה, ומבקשת: "שההריון הזה יצליח. בבקשה שיצליח. שהכל יהיה בסדר עם העובר, שתהיה לי לידה קלה, ושנחזור הביתה בידיים מלאות".
ככה היא מתפללת כבר שישה חודשים, אבל בתוך תוכה יודעת שהיא עצמה תחזור הביתה בידיים ריקות. את העובר שתלד היא תעביר, בפיקוח פקיד סעד, לשרה ויצחק, זוג חרדים חשוכי ילדים בשנות העשרים לחייהם, שעבורם משמשת אלונה פונדקאית. באופן סימבולי נחה על צווארה שרשרת זהב שהמילה "אמא" כתובה עליה באותיות ענק, ואליה מחוברים שני תליונים קטנים יותר של דמויות ילדים - בן ובת.
"הבת זו בעצם אוריה שלי, בת שש, והבן זה אושר, בן חמש", היא אומרת ומדגישה שהתליון מייצג את הווייתה מאז נולדו ילדיה. היא אמא במשרה מלאה, ובזה היא עובדת עכשיו, בלי להתנצל. היא גם בהריון, והיא תהפוך אישה אחת בישראל למאושרת באדם. היא תהפוך אותה לאמא.
לפני שנתיים התגרשה אלונה מבעלה ואבי ילדיה, לאחר שלוש שנות נישואים. "כל הזמן היו בבית ויכוחים ומתח, זה כבר היה בלתי נסבל. גם המצב הכלכלי הלא טוב שלנו הוסיף לבעיות, עד שהחלטתי לחתוך את זה. היום אני מגדלת את הילדים שלי בשקט ובנחת, והם רואים את אבא שלהם לפי הסדרי הראייה. הוא אבא טוב, מאוד אוהב אותם, אבל עדיף ככה".
מאז הפכה לאמא, היא לא הצליחה להחזיק מעמד במקומות עבודה שדרשו משרה מלאה. "לא הצלחתי להגיע לעבודה לפני שמונה בבוקר, ובשלוש כבר הייתי צריכה לברוח, וכל פעם הילדה חולה והילד חולה, ואני מתרוצצת לבדי בין קופות החולים. הצלחתי לעבוד רק במשרות חלקיות, והשכר שלי היה מאוד נמוך. זה לא שהגעתי לפת לחם או חלילה מתחת לקו העוני, אבל היו תקופות שבהן לא הרשיתי לעצמי להכניס מעדנים הביתה. הילדים שלי אוהבים מעדנים, אבל מבחינתי אלה היו מותרות שלא יכולתי לאפשר להם.
"הייתי נכנסת לסופר וקונה רק מה שצריך, במינון מדוד: כמה מלפפונים, כמה עגבניות. לא מרשה לעצמי להתפרע, כי ידעתי שאגיע לקופה ולא יהיה לי כסף ליותר מזה. על בגדים חדשים לילדים יכולתי רק לחלום".
גדלה כחילונית לכל דבר
היא בת 32, מתגוררת בדירה שכורה בגבול החמקמק שבין בני ברק לפרדס כץ, השכונה שהיתה תבנית נוף ילדותה והיא גדלה בה כילדה חילונית לכל דבר, במשפחה בת שבע נפשות. אישה רהוטה ואינטליגנטית ואמיצה, שלא נותנת לתגובות של הסביבה להשפיע עליה. היה ברור לה שאחרי השירות הצבאי תלך לאוניברסיטה, והיא אכן סיימה תואר ראשון במדעי החברה וקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל, בעזרת מלגות שקיבלה.
אלונה מגדירה את עצמה דתייה. בית הוריה היה מסורתי, אבל היא חיה חיים חילוניים. בתקופת השירות הצבאי שלה, כפקידה בחיל הקשר, הגיעה במקרה לסמינר של חוזרות בתשובה, "ושם נפתח העולם הרוחני שלי והחלטתי להתחיל בחזרה בתשובה. לקחתי על עצמי את כל ההגבלות והמצוות, הבנתי שזה מה שעושה לי טוב, ואמא שלי הצטרפה אלי".
היא מקיימת את כל המצוות, רק מתלבשת קצת אחרת, "צנוע, אבל לא כמו החרדיות. אני מרשה לעצמי ללבוש גם מכנסיים". את כיסוי הראש הורידה כשהתגרשה, ומאז לא היתה במערכת יחסים, היא מקווה מאוד שגם זה יגיע.
הדירה שלה נקייה ומסודרת, אבל קטנה וחסרה. "חסרים לי כל כך הרבה רהיטים. אני חייבת למלא את הבית בעוד דברים, ואני חייבת מזגן כמו שצריך, קפוא פה בלילות". חדר השינה מכיל רק ארון ומיטה, את כל התמרוקים שלה היא מניחה על הרצפה, וגם הצעצועים של הילדים זקוקים למדפים לנוח עליהם.
אלונה. "בכסף שיישאר אטייל בטוסקנה" // צילום: אפרת אשל
היא עברה לכאן לפני שלושה חודשים, היתה חייבת למצוא דירת קרקע בגלל הבעיה שהתעוררה אצל בתה הבכורה, אוריה. בקיץ שעבר החלה אוריה לגרור רגל, גרירה שהתפתחה לצליעה, ואחרי ריצות לבתי חולים ואינספור בדיקות, אובחנה אצלה תסמונת פֶּרְטֵס - תסמונת הפוגעת במפרק הירך בעיקר בקרב ילדים ומתבגרים עקב נמק בעצם הירך.
הניתוח נקבע לקיץ הקרוב, ובינתיים אלונה היתה חייבת לקנות רכב, כדי שתוכל להסיע את אוריה מטיפול אחד למשנהו, אבל היא לא באמת יכלה להרשות לעצמה לעשות את זה.
"הגעתי למצב שהייתי חייבת לקבל החלטה מה אני עושה עם החיים שלי. איך אני משפרת אותם, איך אני מעניקה עתיד טוב יותר לילדים שלי. מה שהכי חשוב לי זה עתיד טוב לילדים שלי. בהתחלה חשבתי למכור כליה, עד כדי כך הייתי נואשת, אבל אמא שלי הזדעזעה מהרעיון ואמרה לי, בשום אופן לא.
"ואז, לפני שנה וחצי, הגעתי למחשבות על פונדקאות. עד היום אני לא מבינה למה קוראים לזה ככה, לפונדק יש אסוציאציה קלילה כזו, משהו שהוא על הדרך, ולא ככה אני רואה את מה שאני עושה. בדקתי בגוגל את הקריטריונים לפונדקאות וראיתי שאני מתאימה לגמרי, גם מבחינת הגיל, גם מבחינת המצב המשפחתי וגם מבחינת המצב הבריאותי שלי. גם מספר ההריונות ואופי הלידות התאימו.
"הגעתי לפגישה במרכז 'חיים חדשים', שעוסק בפונדקאות. לא סיפרתי לאף אחד שאני הולכת לשם. היה חשוב לי לשמוע במה זה כרוך, ובכמה זה כרוך. הבנתי שהתמורה הכספית לפונדקאות עומדת על בסיס של 160 אלף שקלים, ועל זה יש תוספות של הריון תאומים, לידה קיסרית ועוד כל מיני. יש גם תקציב לביגוד, לתרופות, לנסיעות, לפסיכולוג, הכל מאוד מסודר. הסכום הזה הוא סכום גבוה מאוד עבורי, סכום שאני יכולה להתחיל איתו משהו בחיים שלי.
"יצאתי משם בהחלטה שאני עושה את זה. קודם כל בגלל הכסף, אבל גם בגלל המצווה הגדולה שכרוכה בזה. אני יודעת להיות בהריון, אני נכנסת להריון רק מלהתעטש, בחיי. לא הייתי מודעת לקשיים העצומים שזוגות חווים בדרך להיות הורים.
"היום אני בפירוש מרגישה שליחה. אני השליחה של הילד שלהם. אם לא אני, לא יהיה להם ילד. אז איך אפשר להסתכל על העניין הזה בעין עקומה או להעביר עלי ביקורת?"
הראשונה שאלונה שיתפה אותה בהחלטתה היתה אמה, בטי. "הייתי בשוק בהתחלה, הבעתי הסתייגות מוחלטת מהעניין", מספרת האם. "הייתי בטוחה שיהיה לה קשה להתנתק רגשית מהילד שגדל לה בבטן. לא ידעתי איך הסביבה תגיב, מה יגידו השכנים, איך היא תסביר לאוריה ולאושר את ההריון הזה. ככל שעבר הזמן, הצלחתי לעכל את מה שהיא עושה, והיום אני גאה בה, ולא באמת מעניין אותי מה יגידו השכנים, למרות שהרוב מפרגנים מאוד. היא מקיימת את המצווה הכי גדולה שאפשר לחשוב עליה.
"ברור לי שהילד שגדל ברחם שלה הוא לא שלה. היא פשוט כמו תנור חם עבורו, אופה אותו, מחזיקה אותו, אבל את העוגה יאכל מישהו אחר, מה יותר נדיב מזה? היא מביאה חיים לזוג שלא יכול לעשות את זה בעצמו, יש משהו יותר מרגש מזה? ואם על הדרך היא תוכל לסדר לעצמה קצת את החיים, אז למה לא, למה לא?"
החרדים פתוחים לעניין
עו"ד תמר רובינשטיין ועו"ד סיגל רוסק־גיסין ממרכז "חיים חדשים" חיברו את אלונה לשרה ויצחק, זוג חרדים ממרכז הארץ. הוא תלמיד ישיבה, היא בעלת עסק בתחום ההלבשה. הם נישאו צעירים, אף שידעו שלשרה יש בעיית עקרות, וידעו שהאהבה שלהם תגבר על הכל. את ברכת הדרך להליך הפונדקאות קיבלו מהרב עובדיה יוסף, מתוך קבלה והשלמה שההלכה מקדשת את החיים, על אחת כמה וכמה את יצירתם.
"מטבע הדברים, הקהילה החרדית פחות פתוחה לעניין הזה של הפונדקאות", אומרת רובינשטיין. "מגיעים אלינו זוגות חרדים שמתמודדים עם בושה גדולה והסתרה, כי הם לא יכולים לקיים את מצוות פרו ורבו, ובכל זאת הם לא מוותרים ומקבלים היתרים מרבנים. בכל שבוע מתכנסת ועדה לנשיאת עוברים, והיא זאת שמאשרת את הפונדקאיות ואת ההליך. בוועדה יושבים רופאים ופסיכולוגים, וגם רב.
"כשפגשנו את שרה ויצחק, הם לא דרשו שהפונדקאית תהיה דתייה, רק שהיא לא תאכל טרף. ואלונה היא דתייה לכל דבר, שומרת כשרות, שומרת שבת, טובלת במקווה. מבחינתנו זה היה מושלם".
"אנחנו מתחילות פגישות שלנו בסיפורים כל כך עצובים וטעונים, מלאי בכי, ומסיימים את התהליך בחדר לידה עם תינוק", מוסיפה רוסק־גיסין. "החודש עתידות להיות לנו חמש לידות של שבעה תינוקות, אין מרגש ומשמח מזה".
מימין: עו"ד סיגל רוסק־גיסין ועו"ד תמר רובינשטיין // צילום: אפרת אשל
כמעט שנה תמימה ניסתה אלונה להרות. ארבעה מפחי נפש חוותה, עם בני הזוג, כשניסיונותיה להרות לא צלחו. בניסיון השלישי היה הריון, אבל הוא נגמר בהפלה. אז גם חלפה בראשה מחשבת חרטה, ביום ההוא שבו כולם התכנסו אצל הגינקולוג שמחים וטובי לב לבדיקת הדופק הראשונה.
"היינו כולנו בחדר של הרופא מול מסך האולטרה־סאונד, אני ושרה ויצחק, ואפילו אמא שלי באה להתרגש איתנו. והרופא בודק, ושוב בודק, ושוב בודק, ומבשר לנו שאין דופק. זה היה מפח נפש לכולנו, לא האמנתי שזה קורה לנו, התחבקנו ובכינו יחד.
"עברתי תהליך של גרידה, שבו חוויתי כאבי תופת שלא חוויתי מעולם. בסולם הכאב של הרופאים, זה שמדרג את הכאב מ־1 עד 10, הרגשתי 100. הרגשתי שאני בגיהינום. אלה היו הרגעים ששאלתי את עצמי, מה לעזאזל אני עושה לעצמי, ולמה אני צריכה את זה, ואולי אני מסכנת את הרחם שלי? אבל כמו שהמחשבות הללו באו, ככה הן חלפו.
"בתוך חודשיים התייצבתי לעוד תהליך החזרת עוברים, וגם הוא לא הצליח. לאט־לאט הרגשתי שאני נקשרת לשרה ויצחק. הסבל שהם חוו במהלך השנים הוא כל כך גדול, והכמיהה שלהם לילד ממש נוגעת לליבי. יש איזשהו שלב בתהליך הזה שאתה רוצה את ההריון הזה כל כך בשביל בני הזוג האלה, שיחוו הורות, שיהיו מאושרים. אתה רוצה את זה בשבילם לא פחות מאשר בשבילך".
רק בניסיון החמישי נקלט אחד העוברים. כשבדיקות הדם הראו שיש הריון, אלונה לא האמינה למראה עיניה.
"צילמתי את תוצאות הבדיקות, שלחתי לשרה בווטסאפ וכתבתי, 'מזל טוב, אנחנו בהריון'. הייתי ממש בעננים בשביל כולנו".
היא מדברת על ההריון שלה בלשון רבים, כי ברור לה שההריון הזה הוא של שלושתם, של שרה ויצחק ושלה. היא קצת מובכת כשהיא מגיעה לכל הבדיקות עם שניהם, והם בעצם מעין שלישייה שכזאת, שכולה מכווננת להריון הזה.
"כולם באים לבדיקות האולטרה־סאונד ולבדיקות המעקב בזוגות, הריון הוא משהו מאוד זוגי, ואנחנו נכנסים לכל מקום בשלשה. העובדה ששרה ויצחק לבושים כחרדים מושכת את תשומת הלב. אני תמיד חושבת לעצמי, מה עובר בראש של אלה שרואים אותנו בחדרי ההמתנה? אני מרגישה קצת כמו צלע שלישית, אבל יודעת שמהצלע שלי ייוולד התינוק שהם חולמים עליו כל כך, אז זה הכי חשוב מבחינתי. אומרים לי שאני אלטרואיסטית, אני לא חושבת שזה עד כדי כך. מצווה גדולה כן. אלטרואיזם? אני לא יודעת".
כשהיא מדברת על התינוק, שבזמן הראיון היא טרם יודעת את מינו, היא מקפידה להתנתק ולדבר עליו בגוף שני. מתקשרת לשרה ומבשרת לה: "התינוקי שלכם התחיל לזוז לי היום בבטן, הוא פעלתן היום משהו־משהו, לא נותן לי לישון".
היא מודה שבהריונות של אוריה ואושר הרגישה משהו שונה, "אני פחות מלטפת את הבטן הזו, כי אני יודעת שזה לא הילד שלי. בהריונות של אוריה ואושר הייתי מלטפת הרבה יותר את הבטן, מניחה עליה אוזניות עם מוסיקה, ממהרת לבית הכנסת כדי שיספגו כמה שיותר דברי תורה. עכשיו אני לא רוצה להיקשר לעובר רגשית, למרות שהפסיכולוג שמלווה אותי חושב שאני בהחלט יכולה ללטף את הילד, אבל כל הזמן לשנן לעצמי שהוא לא באמת שלי. העובדה שאני לא במערכת זוגית מקלה עלי את העניין. אני לבד עם העניין הזה ומסתדרת מאוד יפה".
כשהבטן ביצבצה לראשונה, היא הושיבה את אוריה ואושר מולה והסבירה להם: "אמא בהריון עכשיו, אבל התינוק שגדל לי בבטן לא יחזור אלינו הביתה ולא יהיה אח שלכם. יש לו אבא ואמא אחרים לגמרי, שלא יכולים להביא לעולם תינוק בכוחות עצמם, ואמא עוזרת להם, וזו מצווה גדולה מאוד לעזור לאנשים שלא יכולים להביא תינוקות לעולם בכוחות עצמם". הם קיבלו את העניין בצורה נהדרת.
"אושר עוד לא כל כך מבין, אבל אוריה מבינה לגמרי. היא אומרת, 'אמא תחזור לבית החולים בלי התינוקי, הוא ילך לבית של שרה ויצחק'. והיא גם שואלת שאלות חכמות: 'אז איך הגעת לשרה? מה, היא התקשרה אלייך וביקשה שתיתני לה תינוק? איך היא ידעה שתסכימי לתת לה תינוק?' כל התהליך הזה מסקרן אותה".
לא מתביישת
הם מדברים על התינוקי בלשון זכר, כי אלונה בטוחה שגדל לה בן בבטן. היא מרגישה בדיוק מה שהרגישה כשהרתה עם אושר, וזה היה הריון שונה מאשר של אוריה. בארבעת החודשים הראשונים הקיאה בלי סוף, אבל אפילו לרגע לא הרגישה שהיא מצטערת. "מה פתאום להצטער? אני יודעת בדיוק מה זה להיות בהריון, וידעתי שההקאות יחלפו כמו שבאו. כשאני מחליטה משהו, אף אחד לא יכול להזיז אותי ימינה או שמאלה. ידעתי טוב מאוד לקראת מה אני הולכת, כולל ההקאות".
בינתיים הספיקו אלונה ושני ילדיה לבלות שתי שבתות תמימות בביתם של שרה ויצחק. "פעם אחת עשיתי אצלם שבת לבד, בלי הילדים, הם פינקו אותי בלי הפסקה, רק 'תאכלי ותשתי ותנוחי ואיך אפשר לפנק אותך?' הם מקסימים אלי ואל הילדים.
"שרה באה אלי הביתה כל הזמן עם כל דברי המאפה שאני הכי אוהבת. היא דואגת לי ומפנקת, אבל היא גם נותנת לי את האוויר שאני זקוקה לו. היא לא מציקה לי בכל ענייני הדת, כי היא יודעת שאני שומרת על כל מה שצריך. רק לפני ההחזרות של העוברים היה חשוב לה שאלך לטבול במקווה, ועשיתי את זה בשמחה ובאהבה.
"חשוב לי לשתף אותה בכל התחושות הפיזיות שאני מרגישה, גם אם אני לא ישנה טוב בלילה, גם אם אני מקיאה. לשתף אותה ככל שאפשר, כי היא לא יכולה להרגיש את התחושות האלה, היא לעולם לא תדע מה זה עובר שזז בבטן.
"עשיתי אצלם שבת גם עם הילדים. הם ממש התעקשו שאביא אותם, וירדו איתם לגן השעשועים בזמן שאני ישנתי. זה הגיע למצב שבמוצאי שבת הם לא רצו לעזוב. באותה שבת הכרתי גם את ההורים של שרה. הרווחתי ממש חברה, אחות, שאכפת לה ממני, שדואגת לי, ושהיא אסירת תודה על מה שאני עושה עבורה. אבל אני גם יודעת שאחרי הלידה אני מתנתקת ממנה לגמרי. ככה החלטנו שתינו, יחד. אנחנו מתנתקות, וכל אחת חוזרת לחיות את חייה.
"אני לא חושבת כרגע על השאלה אם ארצה לראות את התינוק או לא. אני יודעת שאחרי הלידה יהיה נכון לשתינו לחזור כל אחת לחיים שהיו לה לפני. זו החלטה קשה, אני יודעת, אבל קיבלנו אותה יחד".
לאחרונה התחילה הבטן של אלונה לבלוט, ו"בסביבה הקרובה והרחוקה שלי מברכים אותי כל הזמן. אבל אני מסבירה שזה לא הריון שלי, אלא פונדקאות. רוב השכנות והאימהות מהגנים של אוריה ואושר אמרו לי, 'כל הכבוד, את צדיקה גמורה'. הסקרנים־חטטנים שואלים כמה אני מקבלת".
ואת מספרת?
"בטח. אני לא מתביישת בזה ולא חושבת שאני צריכה להתנצל. שני אנשים אמרו לי ש־160 אלף שקלים זה סכום נמוך מאוד בשביל מה שאני עושה, ושאני צריכה לקבל לפחות מיליון, אם לא יותר. אלה שמגיבים ככה לא יקנו לי את המעדנים בסופר, אז אני ממש לא מתרגשת.
"ואני חושבת גם על שרה ויצחק, שצריכים לשלם את הסכום הזה. גם בשבילם זה סכום מאוד גדול, הם לא עשירים מופלגים. הוא בכלל תלמיד ישיבה, שרה היא המפרנסת העיקרית, יש לה חנות בגדים, ואני רואה איך הם מגרדים את הכסף מכל המשפחה".
היא אמורה ללדת ביולי, ובינתיים משתדלת לא לחשוב על הלידה. עם אוריה היתה לה לידה ארוכה, אצל אושר הכל היה קל יותר, והיא שוקלת ברצינות ללדת הפעם בניתוח קיסרי. שרה ביקשה ממנה להתלוות אליה לחדר הלידה, וברור לה שהיא תהיה שם, שיצחק יהיה מעבר לדלת, ושזו תהיה חוויה מרגשת.
"אני לא פוחדת מהרגע הזה, שבו אצטרך להיפרד מהילד. אני אפילו מצפה לו. זה יהיה סימן לסופו של תהליך ארוך, מורכב, אבל חשוב. אני מתכננת להגיע הביתה, להחלים מהלידה ולהתמסר לניתוח שאוריה צריכה לעבור מייד אחר כך".
את רוב הכסף היא מתכננת להפקיד בקופות חיסכון עבור הילדים. "קודם כל חסכונות לילדים. אחר כך אני סוף סוף ארשה לעצמי לקנות מכונית, כדי להקל על כולנו ובמיוחד על אוריה. אני חייבת שתהיה לי מכונית, כדי שאוכל להיות אמא עצמאית. אני צריכה להסיע את אוריה לטיפולים כל הזמן, זה סיוט עבורה להתנייד באוטובוסים או ללכת ברגל.
"בכסף שיישאר הבטחתי לעצמי ולאמא שלי טיול של שבוע בטוסקנה. אני כל הזמן חולמת על טוסקנה, רוצה לטוס לשם. עד עכשיו לא יכולתי להרשות לעצמי.
"ואחר כך, אחרי שאהיה יותר רגועה כי המצב הכלכלי ישתפר, אני רוצה למצוא לעצמי משרה כמו שצריך. אני רוצה לעבוד עם אנשים, אני אוהבת אנשים, ואני מקווה שתהיה לי זוגיות חדשה ושאלד עוד אחים של ממש לאוריה ולאושר. הם לא מפסיקים לבקש 'אח של ממש'. הבטחתי לעצמי שאחרי הניתוח של אוריה אני אתנדב בעמותת 'חיבוק ראשון', שמטפלת בתינוקות נטושים שזקוקים ליד אמהית חמה ומחבקת בבתי החולים. אני חייבת לעשות את זה".
• • •
ערב סגירת הגיליון מתקשרת אלי אלונה לבשר לי את תוצאות בדיקת האולטרה־סאונד. אני שומעת את ההתרגשות בקולה. "זו בת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו