תושבי אחד מאזורי המגורים הסואנים בירושלים - שכונת יד מרדכי ושכונת הקטמונים, יש נוף יוצא דופן, ולא בקטע טוב. מצד אחד מתנשא עליהם פרויקט הולילנד הידוע לשמצה, ומצד אחר צומת פת הסואן. מאחוריהם כביש בגין צפון ההומה ומעליהם ומצדדיהם שאר בנייני השכונה.
מקור מפלטם היחיד בג'ונגל העירוני הירושלמי הזה הוא עמק הצבאים, הנמצא למרגלות הגבעה שעליה הם מתגוררים. מנוף חלונם נשקף עמק קטן, נחבא, ירוק ופורח. בכל בוקר הם מתעוררים עם קול ציוץ הציפורים, ולעיתים, כשהם יורדים למטה לזרוק את הזבל, הם אפילו נתקלים בצבי או שניים, חלק מהעדר הקטן שחי בעמק.
עכשיו חישבו על אותם תושבים ביום שבו נודע להם כי כרישי נדל"ן זוממים להקים מגדלי ענק על הקרקע היקרה של העמק הנחמד שלהם - זה שהם מכירים ככף ידם מטיולי שבת בבוקר ומהפיקניקים בחגים עם המשפחה; מגדלים אשר יחסמו את זרימת האוויר אל ביתם, יסתירו את הנוף הנשקף מחלונם וירחיקו את הצבאים מחצרותיהם. המשמעות היא ששכונתם תהפוך לעוד רצף אחיד של בטון חנוק וצפוף, ללא ריאות ירוקות, ללא טבע עירוני, ללא בעלי חיים וצמחים. מפחיד, נכון?
קהילה, טבע ועירייה
זו בדיוק היתה המציאות שאליה התעוררו לפני כ־15 שנה ישראל משכונת יד מרדכי, מיכל משכונת הקטמונים וטל, אף היא תושבת יד מרדכי, שגילו שעומדים לבצע מחטף על העמק שלהם, על הריאה הירוקה היחידה שנותרה באזורם.
בצעד חסר תקדים החליטו תושבי השכונות להתאגד ולהקים ועד פעולה אשר יפעל נגד כרישי הנדל"ן והעירייה (אז בראשותם של אהוד אולמרט ולאחריו אורי לופוליאנסקי), במטרה לבטל את רוע הגזירה. וההפתעה הגדולה - הם הצליחו.
לאחר מאבק ארוך ועיקש ניצחו התושבים, ובימים אלה ממש הם רואים שכרם בעמלם: עמק הצבאים המחודש נפתח כפארק עירוני חדשני, הפתוח בכל ימות השבוע לציבור הרחב - חינם.
הפארק מקדש את ערכי הטבע ובעלי החיים, לצד מעורבות קהילתית, ומשמש הוכחה ניצחת לכך שהאינטרסים השונים כביכול של קהילה, עירייה וטבע יכולים לעלות בקנה אחד וליצור פתרון טוב ומוצלח לכל הצדדים.
פארק הצבאים היה בעברו שטח חקלאי בליבה של ירושלים שהיה שייך לקיבוצים שונים הסובבים אותה. על אדמתו צמחו מטעי תפוחים, אך בשנות ה־80 זנחו הקיבוצים את השטח והוא נותר פראי ולא מעובד, נחלתו הבלעדית של עדר הצבאים הקטן שקבע בו את משכנו, שרגלי תושבי השכונות המקיפות אותו כבשו בו שבילים.
פרויקט הולילנד, כפי שנשקף מהעמק // צילום: אורי לנץ
ברבות השנים הצטמצם העדר עקב פיתוח יתר של האזור, סלילת כבישים וכן טורפים טבעיים כגון כלבים ותנים, עד שנותרו בו רק כחמישה פרטים בלבד. כאמור, התכנון לבניית שכונת מגדלי יוקרה היה מכחיד אותו לגמרי.
ישראל משכונת יד מרדכי היה הראשון לפעול. מצויד בקלסרים עבים המכילים את תיעוד המאבק אי אז בתחילתו בשנות ה־90, פרוטוקולים של ועדות מחוזיות, מקומיות, עירוניות ומוניציפאליות שונות. כל מסמך מתויק אצלו באופן מסודר - החלטות שניתנו בעניין זה או אחר הקשור לעמק; פלקטים גדולים שעליהם מודבקות במסודר תמונות "לפני ואחרי"; הדמיות של שכונת המגדלים שהיתה אמורה לקום; שרטוטים אדריכליים; ניכר כי הוא גאה בעבודתו המסודרת לאורך השנים עד לניצחון הגדול.
התמצאותו בכל פרט, החל מתאריך ועדה נידחת כזו או אחרת ועד תאריכים של החלטות חשובות, דיוק בכל פרט על קוצו של יוד, מצביעים על עבודת נמלים שנעשתה בעמל רב מתוך אמונה גדולה בצדקת הדרך. "התחלתי לפעול לבד בתחילת שנות ה־90, כשרק רצו להוציא את הצבאים מהעמק", הוא מספר.
"טענו שלא טוב להם פה, שהם פה במקרה, טענות שקריות שאין להן שחר. הצבאים נמצאים כאן כבר שנים. זה חלק ממסלול הנדידה הטבעי שלהם. תוך כדי הפעילות שלי בנושא הזה נודע לי לפתע שיש תוכנית עתידית להקמת שכונת מגדלי יוקרה על הקרקע של העמק, ואז התחילה העבודה האמיתית".
עדיין לבד, החל ישראל, פנסיונר תושב רחוב שח"ל הנמצא ממש בקו הראשון מול העמק, בעבודת לובינג שלא היתה מביישת את טובי הלוביסטים בכנסת. הוא רץ מנציג מפלגה אחד למשנהו, עבר את כל נציגי הוועדות השונות בעירייה ופנה לכל מי שהיה לו קשר הכי קלוש לעירייה, לקודקודיה או לנושא.
"לכל אחד לקחתי מישהו שיפעיל עליו לחץ, או שהוא חייב לו משהו, או שהוא מכיר אותו, וככה הלכתי מאגודת ישראל עד מרצ, ש"ס, מפד"ל. עברתי אחד־אחד וניסיתי להסביר להם מה רע בתוכנית וכמה היא מזיקה לנו".
יום אחד הסתובב ישראל בשכונתו וראה שלט הקורא לתושבי השכונה להתאגד נגד תוכנית בניית המגדלים. ישראל פנה למארגנים, סיפר להם שהוא כבר פועל בנושא ושני הצדדים איגדו את עבודתם. מכאן הדרך להקמת ועד פעולה הכולל את תושבי כל השכונות בסביבה וכן ארגונים סביבתיים ומקומיים נוספים היתה קצרה.
מה הניע אותך לעשות את כל העבודה הזו?
"את רואה את התמונה הזו? (מצביע על תמונת נוף ירוק הפרוס מול חלון; ס"א), זה הנוף מהסלון שלי. את הצבאים אני רואה מהמרפסת. רציתי לשמור על הנוף הזה ולמנוע מגדל מול הבית שלי שיהרוס אותו. בשלב הזה כבר הפכנו להיות קבוצה והתכוננו להגיש את ההתנגדויות שלנו לאישור התוכנית אצל מהנדס העיר. רמזו לנו שאין סיכוי שהתוכנית לא תאושר, כך שעדיף לנו ללכת על פשרה, אבל לא הסכמנו. או הכל או כלום. רצינו לבטל את התוכנית הזו מכל וכל".
בסוף שנת 2000, לאחר דין ודברים ארוך בין היזמים לבין ועד ההתנגדות, הוגשה תוכנית למשרד מהנדס העיר ובמקביל הגיש ועד הפעולה את התנגדויותיו. בשלב הזה התארגנה קבוצת פעולה גם בשכונת הקטמונים, שגם להם גבול עם עמק הצבאים. מהצד שלהם הפריעו פחות המגדלים ויותר רצועת מבני התעשייה הקלה והמסחר שתוכנית המגדלים כללה, שתוצאותיה היו זיהום אוויר וקרקע ומפגעי רעש גדולים במרכזו של אזור עירוני שוקק ורועש גם ככה.
"כאשר החלו להזניח את המטעים, הגדר שהקיפה את עמק הצבאים נזנחה אף היא והחלו להיווצר פרצות", מספרת מיכל, פעילת המאבק משכונת הקטמונים. "אז תושבי השכונה החלו לרדת לעמק ולטייל בו. זה היה השטח הירוק שלנו כשהכל מסביב הלך ונסגר עליו ועלינו. התושבים של הקטמונים, ברובם דתיים, היו יורדים בשבתות לעמק לטייל, יושבים עם הילדים, ואז פתאום התברר שהולכים לבנות. לא יכולנו לשתוק על דבר כזה.
"בעזרת 'מעיין החינוך הדמוקרטי' וארגון מהפך, שפעלו בשכונה, ובעזרת הסנגור הקהילתי, התחלנו לארגן התנגדות. ניסחנו את ההתנגדויות שהיה צריך להגיש לוועדה בעירייה, ערכנו יום עיון במתנ"ס השכונתי ובו הסבירו על כל ההיבטים של התהליך. אירגנו הפגנה גדולה, הגיעה להקת הדג נחש, הגיעו המון אנשים, התחלנו להציף את הנושא ולהעלות אותו למודעות, ואנשים התחילו להבין שמדובר במטרה חשובה מאין כמותה".
פשרה לא באה בחשבון מבחינתכם?
"ממש לא. אנחנו חשבנו שזה לא צריך להיות כאן. מכל בחינה. זו ריאה ירוקה, אין לנו שטחים ירוקים, כי הדבר הזה היה חונק את השכונה עוד יותר, זה היה שולל מאנשים את הזכות שלהם שיהיה להם איזשהו מקום ללכת אליו, והיתה התמרמרות מאוד גדולה".
"היה על מה להילחם"
אחד הצעדים הראשונים שנקטו ראשי הוועד מהקטמונים היה להציף את השטח בפעילים ובמתנדבים שיעלו את המודעות הציבורית לתוכנית הדורסנית. במקביל לעבודתם של החבר'ה מיד מרדכי, שפעלו בעיקר במישור המוניציפאלי, קרה ששתי הקבוצות פעלו לטובת מטרה משותפת אולם בנפרד.
ניצחון גדול, לאדם. ישראל, טל ומיכל // צילום: אורי לנץ
החיבור נוצר לאחר שקבוצת הקטמונים הרימה קול צעקה ציבורית, ואז נוצרה קואליציה חזקה ומלוכדת של פעילים חדורי מוטיבציה ומטרה משתי השכונות, בצירוף ארגונים סביבתיים ומקומיים נוספים שפעלו באזור. "ניסחנו התנגדויות, אספנו קרוב ל־1,000 חתימות", מספרת מיכל. "בעזרת ארגון פעולה ירוקה, שבזמנו פעל נגד כביש 6, הקמנו בכניסה לפארק אוהל מחאה ופשוט משכנו פיזית אנשים לתוכו, גייסנו מתנדבים, הקבוצה של יד מרדכי הצטרפה, ואז התחלנו מאבק של ממש".
המאבק שעליו מספרת מיכל כלל הידפקות על דלתותיהם של מקבלי החלטות שונים והזמנתם לסיורים בעמק שנערכו על ידי התושבים עצמם; העמדת דוכנים בכל מקום מרכזי בעיר, מסופרים הומי אדם ועד רחבות התיאטראות, שם תושבי השכונות הסבירו על חשיבות המאבק וגייסו חתימות ומתנדבים.
המוטיבציה היתה בשמיים. ההרגשה היתה של מלחמה על הבית. "את שואלת מאיפה המוטיבציה?" שואלת אותי מיכל. "כי יש על מה לשמור. הרבה פעמים שואלים אותי איך הצלחנו, ואני אומרת שלא פעלנו רק נגד, פעלנו בעד. בעד שמירה על מה שהיה לנו חשוב".
היתה היענות גדולה?
"לחלוטין. באחת מישיבות ועדת משנה להתנגדויות, בתחילת שנת 2002, הגיעו המונים. פשוט לא היה מקום בחדר. בוועדה הזו גם מינהל מקרקעי ישראל התנגד לכל פתרון שהוצע להקלה על התושבים, כגון מעברים תת־קרקעיים שיובילו מהקטמונים לאחת הגינות בשכונת המגדלים. המנטרה של המינהל לכל הצעה כזו היתה: 'לא, זה לא טוב, וגם זה עולה הרבה כסף'.
"רצו לבנות גשר? 'לא'. כל דבר שהלך קצת לקראת האנשים שגרו בצד השני של המגדלים המתוכננים 'עלה הרבה כסף'. היו בהחלט ניסיונות להעביר לנו הצעות כדי שנסיר את ההתנגדויות ואז יבנו לנו משהו יפה בשכונה".
למשל?
"לדוגמה, אחד היזמים בא אלי באופן אישי ואמר לי שהוא מוכן להקדיש 500 אלף שקלים לבנות לנו משהו. אמרתי לו, 'ככה אתה רוצה להשיג את השתיקה של 10,000 אנשים? תמורת 50 שקלים לאדם?' אז מה הוא אומר לי? 'על כמה את מוכנה לדבר?'"
טל פרי, אחת מפעילות המאבק שגרה ביד מרדכי, בסך הכל שוכרת דירה בשכונה. זה לא שינה לה כשהבינה שהעמק הירוק למרגלות דירתה עומד להיהרס. "כשהתברר לי שמתכוונים לבנות במקום הטבע שלנו מגדלי יוקרה, זה פשוט נראה לי אסון לאומי", היא נזכרת. "איך אפשר להרוס שכיית חמדה כזו שלעולם לא תחזור להיות כשהיתה. זה נראה לי בלתי נתפס ובלתי נסבל. אין לי פה ערך דירה שעלול לרדת, אין לי פה אינטרס אישי, פשוט חשבתי שדבר כל כך יפה אסור להרוס".
"מה שהיה הכי חשוב לנו", אומרת מיכל, "הוא ערך הטבע. זה מה שהינחה אותנו כל הזמן. החברים הכי טובים שלנו היו הצבאים. עומד אדם ליד תחנת האוטובוסים של סן מרטין 1, בניין של 100 דירות, מחכה לאוטובוס הרבה זמן, ופתאום מולו מטיילים צבאים. את יודעת איזה דבר נפלא זה?"
התמונה החלה להשתנות בשנת 2002, אז יצאה החלטה סופית של העירייה שדוחה את בניית מגדלי המגורים בעמק ובפועל מבטלת את כל התכנונים. במקביל יצאה ההחלטה להקים בעמק פארק עירוני, מעין גינה ציבורית שבה צמחייה אופיינית לאזור וכן צבאים ומיני בעלי חיים נוספים. זאת לצד קהילה מעורבת בלב אזור עירוני הומה.
הפעילים השיגו את כל מטרותיהם ועוד, אך הם לא שוכחים את הקשיים שהוערמו לאורך כל הדרך: "מכל ראשי העירייה שהתחלפו מאז תחילת המאבק, אולמרט היה ממש בעד הקמת שכונת המגדלים", מספרת מיכל. "הוא היה 100 אחוז בעד ונלחם בעד הבנייה. לופוליאנסקי הבטיח ערב הבחירות שישמור על העמק ירוק ואחרי הבחירות חזר בו מהחלטתו. היחיד שתמך בנו לאורך כל הדרך הוא ניר ברקת, עוד מהתקופה שבה שימש חבר מועצה וביתר שאת לאחר היבחרותו לראשות העיר".
וטל מוסיפה: "לא רק שהוא תמך בהתנגדות שלנו, הוא אימץ אותה, וחשוב מזה, אף מימן אותה".
מה המשמעות של זה כיום מבחינת התושבים?
טל: "ועד הפעולה של התושבים קיבל מנדט מהעירייה להיות מעורב בהכנת תוכנית הקמת הפארק שתשקף את צורכי התושבים ורצונותיהם; זה מאוד ייחודי שפתאום התושבים מקבלים זכות כזו. בתוך חודש כבר התחילו להכין תוכניות, אנחנו והעירייה והחברה להגנת הטבע שמאוד מעורבת בכל מה שקורה כאן. גם התושבים מעורבים, ולראשונה נציגות של תושבים תהיה חלק ממערך ההנהלה של פארק עירוני שהוקם לטובתם, ולטובת הטבע". ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו