הנעלם הגדול של מערכת הבחירות שהסתיימה בשבוע שעבר היה המו"מ המדיני בין ישראל לפלשתינים. גם המחנה הציוני בחר להתעלם ממנו, אחרי שהבין כי יו"ר הרשות אבו מאזן רחוק מלהיות להיט ברחוב הישראלי, כמו גם ברחוב הפלשתיני. קשה למכור את רעיון השלום והמדינה הפלשתינית, כשבראשה עומד מנהיג המתקשה כבר חמש שנים, אחרי 11 שנות שלטון ברשות הפלשתינית, לארגן בחירות בביתו. למעשה, אבו מאזן נותר עם חצי בית, כי בתשע השנים האחרונות החצי השני, רצועת עזה, נמצא בשליטת חמאס.
צילום: רויטרס
עם זאת, למחרת יום הבחירות, שבו העם העז להמרות את פי הפרשנים, הסוקרים, העמותות והדיפלומטים הזרים, ישראל התעוררה למציאות סף סוריאליסטית: המזרח התיכון מוטרד מאינסוף בעיות, אבל הנשיא האמריקני ברק אובאמה רוצה דווקא להתעסק במדינה הפלשתינית. יותר נכון: הוא רוצה להקים אותה - אתמול. אובאמה אף דאג שראש מטה הבית הלבן, דניס מקדונו, ינאם בפני השדולה היהודית השמאלית, ג'יי סטריט, והאחרון אמר: "הכיבוש שנמשך כמעט 50 שנה חייב להגיע לקיצו".
הכתבה הכי נקראת היום באתר: אנשי ההוצאה לפועל גילו הפתעה מחרידה במקפיא
בישראל לא הופתעו מהדרישה האמריקנית, השכנות הערביות כן: סעודיה לא יודעת איך לבלום את הסחף הפרו־איראני בשטח תימן וכבר התערבה צבאית, תוך שהיא מבהירה לוושינגטון - האינטרסים שלנו קודמים לרצונכם; הממלכה הירדנית חוששת מחדירת הטרוריסטים של דאעש לשטחה ומהשפעה שלילית של מאות אלפי המהגרים הסורים; עיראק מפולגת והממשלה בבגדד חשה שאיבדה את הריבונות על שטחי המדינה; וסוריה מדממת כבר ארבע שנות מלחמת אזרחים.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
גם במגרב המצב לא מזהיר: לוב שאחרי עידן מועמר קדאפי כבר לא מוגדרת כמדינה, אחרי שכמאה שבטים רבים על כל חלקת אדמה. הטרור שולט בכל מחוז; בתוניסיה (שבה פרץ האביב הערבי ב־2010) הגשימו את חלום מעמד הביניים, אבל הטרור הג'יהאדיסטי מאיים על יציבותה, מרחיק תיירים.
מי שהתעורר אתמול בבוקר (חמישי) ועקב אחר החדשות, יכול היה להבין עד כמה גדולה הבעיה: מצד אחד מלחמה של ממש מתגבשת במפרץ הפרסי/ערבי, ומצד שני העיתונאי האמריקני ג׳פרי גולדברג, המקורב לאובאמה, מסביר בגלי צה"ל עד כמה עמוקה המחלוקת בין אובאמה לנתניהו כאילו ישראל היא מקור הצרות במזרח התיכון.
הנשיא אובאמה דבק כאמור דווקא בסוגיה הפלשתינית, כשהוא מזכיר כבדרך אגב, בראיון בשבוע שעבר ל"הפינגטון פוסט", את החשש לתוהו ובוהו במזרח התיכון - כאילו עד עכשיו אזורנו היה לשווייץ.
באותו ראיון אובאמה טען כי מתווה המדינה הפלשתינית הוא הפתרון היחיד, וגם עקץ את ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשאמר שהוא מקבל את דבריו - מדינה פלשתינית לא תקום בכהונתו כראש ממשלה במהלך מערכת הבחירות - כפשוטם. אבל הנשיא האמריקני גם שכח שהסביר בעצמו, בראיון אחר, ל־CBS, כי התנאים היום לא מאפשרים את חזון שתי המדינות.
על דפי "הפינגטון פוסט" הוא חזר וטען ש"יישום פתרון שתי המדינות הוא הדרך היחידה להבטיח את ביטחון ישראל לטווח ארוך, אם ברצונה להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית". בכך שב אובאמה והתעלם לא רק מתנאי האזור, אלא גם מסדר העדיפויות של הבוחר הישראלי.
נדיר לראות את האיש החשוב והחזק בעולם, נשיא המעצמה הגדולה והחשובה ביותר, מתנהג באופן קטנוני ומתעסק בהתחשבנויות דווקא עם ידידיו ולא עם אויביו. אובאמה, כך נראה, הפך למשולח רסן, ואין לדעת לאן יביא אותו מסע הנקמה בנתניהו. הוא לא שוכח לראש הממשלה את הנאום בקונגרס בתחילת החודש. בעיקר הפריעה לו קריאת התיגר של נתניהו על ההסכם הרע המתגבש עם איראן, שעליו עומד להיות חתום הנשיא האמריקני, שמנסה לשנות את מערך הכוחות במזרח התיכון, כדי שתהיה לו מורשת כלשהי.
הדבר הנוסף שאובאמה לא מסוגל לסלוח עליו הוא כמובן ניצחונו של נתניהו, שהעז להיבחר שוב בבחירות דמוקרטיות, בניגוד לציפיות העולם כולו. למעשה, שני המנהיגים, נתניהו ואובאמה, נמצאים במצב דומה. ראש הממשלה הישראלי היה מעדיף לעבוד מול מיט רומני, והנשיא האמריקני היה מעדיף לעבוד עם הצמד יצחק הרצוג וציפי לבני.
אינטרסים הפוכים
הבעיה הגדולה העולה מתוצאות הבחירות בשתי הידידות הדמוקרטיות, היא בעיקר כי אובאמה לא מעוניין לעבוד עם נתניהו ויהי מה. עד סוף כהונתו של הנשיא צריך לחכות 22 חודשים, שצפויים להיות, לפחות עבור ישראל ובעיקר עבור נתניהו, זמן ארוך מאוד.
בניגוד לפעמים קודמות, סבב העימות הנוכחי בין מנהיגי ישראל וארה"ב עובר בלי ששמענו ביקורת רבה על ראש הממשלה. הסיבות האפשריות הן קודם כל תוצאות הבחירות, אבל גם העובדה שאובאמה "איבד את זה" הפעם, תוך שהוא מפגין באופן לא דיפלומטי כי פניו לעימות.
היועץ המדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון ומומחה ליחסי ישראל־ארה"ב, שעומד לכהן כקונסול כללי של ישראל בלוס אנג'לס, יקי דיין, התבקש השבוע, בראיון לתוכנית "הכל דיבורים", להתייחס ליחסים העכורים בין הבית הלבן לירושלים, ובעיקר ליחסים בין אובאמה לנתניהו.
דיין חיזק בדבריו את התחושה כי אובאמה שואף להשאיר אחריו מורשת בדמותה של מדינה פלשתינית וכמובן גם הסכם עם איראן, וציין כי הנשיא לא ייתן לעובדות או לתוצאות הבחירות בישראל לבלבל אותו. עוד הוסיף דיין, כי אפילו אם הרצוג היה נבחר בשבוע שעבר לראשות הממשלה, היה עליו להתמודד עם אתגרים רעים שאובאמה היה מציב מולו.
אך לצערו של אובאמה לא הרצוג ניצב מולו, אלא נתניהו, שתוצאות הבחירות היו לו לרוח גבית. דבר נוסף שמשחק לידיו של ראש הממשלה הוא שאינו ניצב לבדו בעימות עם הנשיא, כי ארה"ב היא לא רק הממשל והבית הלבן. כמו שהשקפות העולם של אובאמה ונתניהו שונות - במקום שבו נתניהו רואה סכנה, אובאמה רואה הזדמנות - כך גם המצב בין הממשל לקונגרס ודעת הקהל.
כאן בדיוק גם הכוח של נתניהו. דעת הקהל האמריקנית היא מאוד פרו־ישראלית, גם אם בקמפוסים תמיד יהיה מיעוט ליברלי מאוד ביקורתי כלפי ישראל, והקונגרס כבר אמר את דברו: קבלת הפנים החמה בתחילת החודש, מכתב 47 הסנאטורים למנהיג הרוחני של איראן, עלי חמינאי, והמכתב חסר התקדים שהעבירו 360 חברי הקונגרס האמריקנים (מחציתם נציגי המפלגה הדמוקרטית) לאובאמה, שבו תבעו ממנו להעביר את ההסכם לבחינתם.
"בבדיקת ההסכם הזה, הקונגרס חייב להיות משוכנע כי תנאיו שוללים לחלוטין כל אפשרות לייצור פצצה, ורק אז הקונגרס יוכל לשקול הקלה קבועה של הסנקציות", כך במכתב, שבו הנבחרים החתומים תומכים בחקיקה שביקש הסנאט להעביר, שתאפשר לקונגרס 60 ימים כדי לשקול עיסקה סופית לפני הוצאתה אל הפועל.
אל כל אלה הצטרף הגנרל דיוויד פטראוס, לשעבר ראש ה־CIA, שהזכיר לאובאמה כי איראן היא חלק מהבעיה ולא הפתרון, ושהיא מסוכנת יותר מדאעש. פטראוס גם ציין בפני הנשיא כי כל כוח איראני במזרח התיכון הוא עוין באופן עמוק את האמריקנים ואת החברים של ארה"ב.
"אבל הוא גם מסוכן ביותר", ממשיך פטראוס, "כי ככל שהוא מורגש יותר, כך הוא גורר יותר תגובות שמזיקות לאינטרסים שלנו - רדיקליזם סוני - ואם לא נהיה זהירים גם יגבר הסיכוי להפצת נשק גרעיני". לכל מי ששמע את המילים האלה מגיעות מקול אמריקני, יש בכלל תחושה שהוא שומע את נתניהו. ואם כן, לא פלא שאובאמה כועס.
בינתיים הולך ומתקרב לו סוף חודש מארס, ואיתו הולך ומתקרב הסכם ההבנות בין איראן למעצמות המערב, לקראת הסכם הקבע שאמור להיחתם, אם וכאשר, בחודש יוני. מו"מ שהתחיל ב־2002, מתוך כוונה שאיראן לא תהפוך לגרעינית, הולך לקראת הסכם בינלאומי שמתיר לאיראן להחזיק 6,000 צנטריפוגות ואורניום מועשר.
בחסות וושינגטון איראן עתידה להיות מדינת סף, ואם הסכם הקבע ייחתם, לאובאמה יהיו זכויות על הפצצה. גם בוושינגטון מבינים כי הדבר נוגד את האינטרסים האמריקניים, אבל אובאמה העקשן בשלו. בראשו הוא רואה איראן אחרת, כזו שתעשה עבור המערב בכלל ועבור אמריקה בפרט את המלחמה המלוכלכת בשטח נגד דאעש.
דיל בכל מחיר
אובאמה, כך מתגלה, יכול גם להיות מאוד לא קוהרנטי בעימות הסמנטי שלו עם נתניהו. הוא ניסה לתפוס את ראש הממשלה במילה, כאילו פעם נתניהו אמר כי הוא נגד חזון שתי המדינות ופעם אמר שהוא בעד. אובאמה התעלם מהעובדה שהדברים נאמרו בלהט של מערכת בחירות, כאילו דברים לא השתנו במזרח התיכון. האם אבו מאזן לא הקים בינתיים ממשלת אחדות עם חמאס? האם יו"ר הרשות כבר מכיר במדינה היהודית?
אובאמה גם שכח שבסוגיה הסורית הוא הציג לא מעט זגזוגים. הקו האדום למשל, בעניין הנשק הכימי, פשוט הלך ונעלם, רק כדי להימנע מיציאה למלחמה. ובכלל, אם נשפוט כל דבר לפי המילים, קשה להבין מדוע אובאמה מוכן עדיין לשבת למו"מ רגיש כל כך עם האיראנים.
האם תגובתו של חמינאי לברכות ששלח אובאמה לעם האיראני לפני שבוע, לרגל השנה האיראנית החדשה (נורוז), לא היתה ברורה מספיק? האם המילים של חמינאי, מול קהל משולהב בעיר הדתית משהד, חמקו מאוזני הנשיא? הוא לא שמע את המנהיג הרוחני דוחה את הברכה האמריקנית מול הקהל הפנאטי שצעק "מוות לאמריקה"? לא להאמין, אבל מבחינת הנשיא האמריקני - אלה הם חבריו החדשים, בשם המורשת.
ואל מול תמונת מצב מטרידה זו, לא פלא שלא רק בירושלים מודאגים מההסכם הרע המתגבש. גם בבירות הערביות חוששים. המתרחש בתימן ממחיש עד כמה האזור כולו מאבד אמון בנשיא האמריקני. באירופה, צרפת היתה הראשונה להתעשת ולזהות את טריפת הקלפים של אובאמה - אויבים, גם אם לא הפכו לחברים רשמיים, זכו להיות בעלי אינטרסים משותפים עם ארה"ב.
כאמור, גם מבית מותקף אובאמה. השבוע, במאמר יוצא דופן בחריפותו, העיתון "וול־סטריט ג'ורנל" יצא נגדו בכותרת: "ברק אובאמה הנשיא האורווליאני". הכותב, אחד מבכירי העיתון, ברט סטיבנס, הסביר כי "אובאמה נמצא ביחסים טובים יותר עם איראן מאשר עם ישראל. הוא משחק את תפקיד הבריון ומתעלל רק באלה שלתחושתו הם חלשים או מנומסים מכדי להגיב".
בנקודה זו נזכיר גם את השיחות החשאיות שניהלו האמריקנים ב־2012 עם האיראנים, בעומאן, בלי ליידע את הידידה הקרובה ישראל. הכל, כך נראה, לגיטימי מבחינת הנשיא אובאמה, העיקר שאיש לא יצליח לקלקל לו את הדיל עם טהרן - בכל מחיר. ונתניהו, שאותו עוין אובאמה בגלוי, הוא האיש שמסכן יותר מכל אחד אחר בעולם את ההסכם הנרקם.
לבחור צד
היה זה שבוע לא פשוט ביחסי ישראל־ארה"ב. למערכת ה"וול־סטריט ג'ורנל" הגיעה הדלפה, שלפיה נטען כי ישראל ריגלה אחר שיחות הגרעין. ירושלים דחתה על הסף את הטענה הלא פשוטה הזאת, אבל גם מהפרסום הזה עולה כי יותר מאשר האמריקנים כעסו על הריגול כביכול, הם כעסו על המידע שהועבר על ידי ירושלים לנבחרים האמריקנים, כחלק מהמאבק הבלתי מתפשר נגד ההסכם הרע עם איראן.
שלשום אף התייחס ה"וול־סטריט ג'ורנל" להתקפת הזעם של אובאמה כלפי נתניהו. "אתם צריכים לסלוח לנשיא אובאמה", נכתב שם, "מנהיג העולם החופשי עדיין מתקשה לקבל שהעם בישראל בוחר את ראש הממשלה למרות העדפותיו". בנוסף, בעקבות הופעתו של ראש מטה הסגל של הבית הלבן והדברים שאמר בג'יי סטריט, שואל העיתון: "האמריקנים והעולם תוהים באיזה צד מתייצב מנהיג העולם החופשי".
ואולי, ייתכן, שפה קבור הכלב?
