"נוסטלגיה - היא עדינה, אבל חזקה. טדי סיפר לי שביוונית המילה נוסטלגיה משמעותה 'הכאב שחשים מפציעה ישנה'. היא מכאיבה בליבך בעוצמה חזקה הרבה יותר מזו של הזיכרון לבדו. המכשיר הזה אינו ספינת חלל, הוא מכונת זמן. הוא לוקח אותך אחורה וקדימה... הוא מביא אותנו למקום שאליו משתוקקים לחזור. הוא לא נקרא גלגל, הוא נקרא קרוסלה. הוא לוקח אותנו לטיול בדרך שבה ילדים מטיילים - סביב סביב, ואז בחזרה הביתה, למקום שבו אנחנו יודעים שאוהבים אותנו"
(דון דרייפר מוכר לחברת "קודאק" רעיון לפרסומת עבור מקרן שקופיות; פרק סיום העונה הראשונה)
אם מוסכם כי "הסופרנוס" שינתה את הדרך שבה מספרים סיפור בטלוויזיה, אז אין ספק ש"מד מן" שיכללה את הנוסחה והתבססה כמובילת הגל החדש של סדרות הדרמה. הגם שהיא מתרחשת בארה"ב של הסיקסטיז, היא עדיין משקפת בתוכה את הצרות של ימינו - וזה סוד קסמה. בשנה שעברה, במהלך נאום מצב האומה, התייחס הנשיא אובאמה, מעריץ מוצהר של הסידרה, להבדלי השכר בין גברים לנשים ואמר: "הגיע הזמן להיפטר ממדיניות ששייכת לפרק של 'מד מן'".
היא הרבה יותר מדרמה תקופתית על החברה האמריקאית בשנות השישים. "מד מן" נגעה בכל הרגעים המשמעותיים של העשור - הבחירות בין ניקסון לקנדי, הביטלמניה, משבר הטילים בקובה, מאבק השחורים לשוויון זכויות, רצח קנדי, הזכייה של אנגליה במונדיאל, כניסת המחשבים הראשונים, הנחיתה על הירח, וגם תהליך הפיכתה של הטלוויזיה למדורת השבט. אולם אף אחד מהאירועים ההיסטוריים הללו לא השפיע בצורה ישירה על הדמויות המרכזיות, שהמשיכו לחיות את חייהן ולהתעסק בדברים שבאמת הטרידו אז את האנשים: סיגריות, אלכוהול, סמים, סקסיזם, פמיניזם, ניאוף, הומופוביה, אנטישמיות, גזענות.
בעוד רגע תחזיר "מד מן" את נשמתה לבורא ותעבור גם היא לעולם שכולו שידורים חוזרים. כמו עם "שובר שורות", גם במקרה הזה הוחלט למתוח כמה שאפשר את הפרידה. שנה אחרי ששודרו שבעת הפרקים הראשונים של העונה השביעית, תחזור "מד מן" ב־5 באפריל לחצי העונה האחרונה, שתסתיים ב־17 במאי. תתחילו להתכונן לחודש וחצי שבהם כולם ליד הברזייה ידברו רק על זה.
אז מה אנחנו יודעים על הדרך שבה תסתיים הסידרה? לא הרבה (זהירות - מכאן מפוזרים לאורך הכתבה יותר ספוילרים ממספר הנשים שאיתן שכב דון דרייפר לאורך הסידרה). העונה נעצרה עם הנחיתה על הירח, כשדון שב לעבוד אחרי תקופת שיקום, אשתו השנייה מייגן רוצה להתגרש ממנו, ושותפו הוותיק בארט קופר הלך לעולמו.
היוצר והתסריטאי הראשי, מתיו ויינר, כבר היה בנקודה הזאת כשעבד כתסריטאי ומפיק ב"סופרנוס". שם הוחלט ללכת על סוף פתוח (פייד טו בלק באמצע סצנה), שמעורר עד היום מחלוקות בקרב הצופים. "אני אסיים את 'מד מן' בצורה שהיא מכוונת אותי", אמר ויינר ל"רולינג סטון". "יש הבדל גדול בין הצורה שבה 'מד מן' נתפסת אצל המעריצים לבין מה שאני רוצה לעשות איתה, ואני מקווה שהסיום יספק את כולם. אני לא רוצה להרוס את המורשת של הסידרה כולה".
"תמיד בוחנים בשבע עיניים את הדרך שבה סדרות מסתיימות, ואני חושב שמתיו עשה עבודה טובה", אמר ל"הפינגטון פוסט" ג'ון סלאטרי, שמגלם את רוג'ר סטרלינג. "הוא הבין מה הדרך שבה צריך לסיים כדי שכולם יבואו על סיפוקם, וזה לא משהו קל לביצוע".
ג'ון האם, ג'נוארי ג'ונס, כריסטינה הנדריקס, מתיו ויינר, ג'ון סלאטרי ואליזבת מוס // צילום: אי.אפ.פי
ושוב מגיעה ההשוואה ל"שובר שורות". רשת AMC, שאחראית לשתי הסדרות, היתה רוצה לראות אחרי "מד מן" ספין־אוף (סידרת המשך) מהסוג של "סמוך על סול" - הסידרה־בת המצליחה של "שובר שורות". אבל ויינר לא מת על הרעיון.
"ראיתי את 'סמוך על סול' ונהניתי מאוד", אמר בראיון ל"אסקווייר". "הרעיון הזה הונח על השולחן, הוא לא היה הצעה אלא הוגש כאחד מהתנאים להמשך העבודה שלי על הסידרה. לשם השוואה, ב'שובר שורות' היו משהו כמו חמישים שעות בסך הכל, וב'מד מן' 92. אולי, אם היינו עושים פחות, הייתי מעוניין בזה. כל עוד זה נוגע לי - עונות 5, 6 ו־7 הן למעשה סידרת ההמשך של 'מד מן'. יש לי יתרון עצום שלעולם לא אקח כמובן מאליו: להיות מסוגל לגמור את הסידרה הזאת בצורה ובזמן שאנחנו רוצים. וזה משהו קשה, כי כולנו נהנים מאוד לעשות אותה ויודעים שמדובר במשהו מיוחד במינו".
איטיים, שיכורים ומעשנים
ב־1999 ויינר היה תסריטאי זוטר בסיטקום הבינוני "בקר", בכיכובו של טד דנסון. את זמנו הפנוי מילא בתחקיר מעמיק על שנות השישים לצורך סידרה חדשה: בדק מה אנשים לבשו, כיצד עיצבו את המשרד, מה הם אכלו, מה שתו, מה עישנו.
ואז, במשך שישה ימים באביב 2001, הוא הרכיב את החזון שלו על סידרה תקופתית, שבמרכזה סוכנות פרסום קטנה, "סטרלינג קופר", וכתב תסריט לפרק פיילוט. הוא לא הצליח למכור את הרעיון לאיש, אבל כתוצאה מכך קיבל שיחת טלפון של 45 דקות מדיוויד צ'ייס (היוצר של "הסופרנוס"), וזה הזמין אותו לכתוב ל"סופרנוס", ששודרה ב־HBO.
בינתיים ויינר ניסה למכור את הסידרה המקורית שלו ל־HBO, אבל לא הצליח אפילו לסדר לעצמו פגישה איתם. ברשת FX אהבו את הקונספט, אבל לחצו עליו לקצר את הפרקים לחצי שעה. במקומות אחרים הציעו לו להפוך את הרעיון לסרט קולנוע. על הנייר אפשר למצוא את כל הסיבות שבגללן היה בלתי אפשרי למכור למישהו את הסידרה על שדרות מדיסון: מדובר בדרמה תקופתית איטית מאוד, שעוסקת בעולם הפרסום, כל הדמויות בה מעשנות, ורובן המוחלט גם לא מספיק נחמדות.
עד שב־2005 הגיע הטלפון מרשת הכבלים הזניחה AMC, ששידרה עד אז בעיקר סרטי קולנוע ישנים. "הסוכן שלי אמר לי, 'אל תלך ל־AMC'", משחזר ויינר. "זה מעמד נמוך מאוד, אין בזה כסף, וגם אם הפרויקט יתרומם, מדובר בערוץ שמעולם לא יצר סידרה מקורית, ואתה לא רוצה להיות הראשון שלהם'".
הסידרה עלתה לאוויר ביולי 2007 וזכתה מייד לביקורות מצוינות, אך גם לרייטינג צולע ודיבורים על עתיד מעורפל. "הפרקים שודרו בזמן שעדיין צילמנו, וזה הרגיש קצת כאילו אנחנו עושים אותה בתוך ואקום", משחזרת אליזבת מוס, המשחקת את פגי אולסון. "אבל בינואר 2008 ג'ון (האם) והסידרה זכו בגלובוס הזהב, וזה היה למעשה הרגע שבו הבנו שאנשים באמת צופים בזה".
ההצלחה שינתה את פניה של AMC, שהחלה לייצר דרמות פופולריות דוגמת "שובר שורות" (2008) ו"המתים המהלכים" (2010), ונתנה פייט לערוצי הכבלים המתחרים, HBO ושואוטיים. "מד מן" שברה תקרת זכוכית בנוגע לסטיגמה על כמות הצופים המוגבלת שמסוגלים להתחבר לדרמה תקופתית.
יותר מפעם אחת נאלץ ויינר להילחם על חייה של "מד מן". ב־2007, כשעדיין לא היה ברור אם היא תחזור לעונה שנייה, הוא נצפה מאחורי הקלעים של טקס האמי, בידיו הפסלון שקיבל על "הסופרנוס", והוא צועק על ראשי AMC: "אתם לא רוצים את 'מד מן'? אז תנו לי ללכת".
הם השאירו אותו. חוזהו הסתיים בתום העונה הרביעית. עברה כמעט חצי שנה עד שמישהו מהערוץ או מחברת ההפקות בכלל פנה אליו, וגם אז, זו היתה הצעה מעליבה, שכללה צמצום הוצאות משמעותי וקיצוץ של 30 אחוז מקאסט השחקנים. חלפה שנה עד שהצדדים סיכמו על חוזה לשלוש עונות נוספות, תמורת שכר של 30 מיליון דולר לוויינר.
בסך הכל זכתה "מד מן" ב־15 פרסי אמי - מהם ארבעה ברציפות על סידרת הדרמה הטובה ביותר (שברה את שיא שלוש הזכיות הרצופות של "בלוז לכחולי המדים", "פרקליטי אל.איי" ו"הבית הלבן"), ועוד שלוש פעמים בגלובוס הזהב לסידרת דרמה.
הפקת פרק אחד של הסידרה עולה 2.8 מיליון דולר, אבל ההכנסות זורמות ללא הפסק: עד כה הרוויחה AMC 100 מיליון דולר על מכירות של די.וי.די והורדות באייטיונז, ועוד 100 מיליון דולר מנטפליקס על הזכויות הבלעדיות לשידור הסידרה באינטרנט. היכולת להשלים בבת אחת את כל העונות המוקדמות הובילה גם לעלייה עקבית בנתוני הרייטינג.
עוד הוכחה למקומה המכובד של "מד מן" בתרבות הפופולרית אפשר למצוא בתערוכה שנפתחה בסוף השבוע שעבר במוזיאון הקולנוע בניו יורק, המציגה תפאורות, תלבושות ומאות אביזרים שבהם השתמשו לאורך צילומי הסידרה. בסופ"ש הראשון הגיעו כמעט אלפיים מבקרים מדי יום, פי שניים מכמות הביקורים הרגילה. "זה מביא למוזיאון קהלים חדשים - מעריצי 'מד מן' או סתם סקרנים ששמעו על התערוכה", סיפרה האוצרת ברברה מילר.
ובמסגרת שבוע המסעדות המסורתי של ניו יורק, שנערך בימים אלה, מציעות יותר משלושים מסעדות ותיקות תפריט בהשראת הסידרה, שכולל את הקוקטיילים האהובים על כוכבי "מד מן" ומבחר מנות שהיו פופולריות בעיר בתקופת הסיקסטיז.
חפצים מקוריים מהסט של "מד מן", כפי שמוצגים כעת במוזיאון הקולנוע בניו יורק // צילום:אי.אפ.פי
וזלין על האוכל
עשרות דמויות ב"מד מן" מניעות את העלילה. כשהחל תהליך הליהוק לסידרה, ב־2006, חיפשו המפיקים קאסט אלמוני - קונספט שעבד בצורה מושלמת ב"סופרנוס" ועזר לבניית הזהות הייחודית של הדמויות.
לפחות שתי דמויות מרכזיות מתו בדרך - השותפים העסקיים ליין פרייס ובארט קופר. הראשון תלה את עצמו במשרד, והשני הלך לעולמו על הספה, תוך כדי צפייה בנחיתת האדם הראשון על הירח. חלק מהשחקנים בכלל מצאו את עצמם מגלמים תפקיד אחר לגמרי מזה ששאפו לקבל. ג'נוארי ג'ונס, למשל, עברה שתי בחינות לתפקיד של פגי אולסון, לפני שהוצע לה לגלם את אשתו הראשונה של דון, בטי דרייפר.
כשג'סיקה פארה קיבלה תפקיד עם שתי מילים, היא היתה מאושרת רק מההופעה הקצרה. אח"כ הדמות שלה התגלגלה להיות המזכירה של דון דרייפר, ומשם הדרך למיטתו, ואז לתפקיד אשתו, היתה קצרה.
ג'ון סלאטרי הגיע לאודישן לתפקיד של דון, אבל בהפקה התעקשו לקחת אותו לגלם את רוג'ר. "מאוד רציתי לגלם את דרייפר", סיפר סלאטרי ל"הוליווד ריפורטר", "אבל ויינר אמר 'כבר יש לנו את הבן אדם לתפקיד הזה. ובאמת, כבר ביום הצילומים הראשון הבנתי שוואו, באמת יש להם את הבן אדם".
85 שחקנים נבחנו לתפקיד של דון דרייפר, ומתיו ויינר בחר את ג'ון האם כבר באודישן הראשון שלו. המפיקים דווקא חשבו שהאם לא מספיק סקסי ולא משחק מספיק טוב כדי לגלם את התפקיד הראשי, אבל ויינר רמז שלא יעשה את הסידרה אם האם לא יקבל את התפקיד. רק לאחר שמונה אודישנים נוספים הוחלט סופית לתת לו את התפקיד. כיום משתכר האם רבע מיליון דולר לפרק.
"מה שהוא עושה בסידרה מאוד לא פשוט", סיפרה אליזבת מוס (פגי אולסון) ל"רולינג סטון". "הוא יושב שם עם משקה וסיגריה, לא עושה כלום, ובכל זאת אתה לא יכול להוריד ממנו את העיניים. לא כל אחד מסוגל לעשות דבר כזה".
"זאת העבודה הכי טובה שהיתה לי בחיים, וכנראה גם הכי טובה שתהיה לי", הודה האם בראיון ל־CBS ניוז. "אני בוודאות לא האדם שהייתי כשהתחלתי את הסידרה. הייתי אז בן 35. עבדתי קצת פה ושם. אחרי תום הלימודים בקולג' חשבתי לעצמי, טוב, אולי יום אחד אקבל איזה חמש שורות ב'בוורלי הילס 90210'. נראה לי שהצלחתי להשיג קצת יותר מזה".
קל מאוד לקנא בדמות של דרייפר. הוא משיג את כל הבחורות השוות, המבטים בחדר תמיד מופנים אליו, ובתעשיית הפרסום מתייחסים אליו כאל מודל לחיקוי. אולם החליפות המחויטות, הדירה המפוארת והנשים היפות מסתירות איש שבור ומבולבל, שגנב את זהותו של חייל שנהרג כדי לברוח מעצמו.
את הבריחה מצא דרייפר דרך האלכוהול. במשך כל העונה השישית ספרו לו 52 כוסות משקה ששתה, והכמות הזאת חזרה על עצמה לאורך כל העונות. ארגונים למניעת אלכוהוליזם השתמשו בנתונים הללו כדי להציג אותו כשתיין כבד.
"שמנו לב שהשתייה של דון גרמה אצלו למקרים כמו הקאה בהלוויה, כמעט טביעה בבריכה, אלימות פיזית ואפילו מעצר", נכתב בדו"ח שפירסמה חברת Detox. הדו"ח מצא כי ב־40 אחוזים מהמקרים שדון שתה, הוא היה שיכור עוד לפני שקיעת החמה, וב־60 אחוזים הוא שתה לבד. וזה עוד בלי להתייחס ליותר מ־50 סיגריות שהוא מעשן לעונה.
"זה יכול להיות קשה לראות מישהו שפעם אחר פעם רק ממשיך לעשות את אותן השגיאות", אמר האם ל"אנטרטיינמנט וויקלי". "אני חושב שבהדרגה, זה נהיה מאוד מסובך עבורי. ככל שדון הידרדר יותר, כך זה התחיל להשפיע גם עלי.
"כשמישהו אומר לי שהוא רוצה להידמות לדון, אני לא מבין את זה. באמת? אתה רוצה להיות שיכור ואומלל כמותו? יכול להיות שאתה רוצה להיות כמו הבחור על הפוסטר, אבל בטח לא להיות הבן אדם הזה. העטיפה נראית נהדר, אבל מבפנים הכל רקוב. כאלו הם עסקי הפרסום: תמרחו קצת וזלין על האוכל, תעשו אותו מבריק ושייראה טוב. אי אפשר לאכול את זה, אבל זה ייראה מדהים".
מייגן דרייפר שרה את ה"זו ביזו ביזו" // צילום באדיבות yes
דוהרת אל העתיד
במבט ראשון, "מד מן" אולי מצטיירת כסידרה שוביניסטית על תקופה שמרנית. אבל מתחת לעטיפה מתחבאים אינספור מסרים פמיניסטיים, עם דמויות נשיות חזקות שרוכבות על מהפכת השוויון בין המינים, שהתפשטה באותה תקופה.
פגי אולסון, שהגיעה בפרק הבכורה כמזכירה צעירה והתקדמה לעמדה בכירה במחלקת הקריאייטיב, ואף דחקה החוצה את דון דרייפר, משמשת אנטיתזה מושלמת לדון, הדמות שהיא מעריצה. היא מספקת לצופים נקודות רבות המשיקות לימינו, כנפש חופשית בתוך עולם גברי ושמרני. בזמן שדון קורס, מאבד את עבודתו ונישואיו השניים מתפרקים - פגי עושה את המסלול ההפוך כלפי מעלה; בעת שהוא עדיין חי את העבר שלו, היא דוהרת אל העתיד, מתפתחת ומתקדמת.
"פגי היתה יכולה לגדול ולהפוך לדון, והיא לא", אומרת אליזבת מוס. "היא היתה יכולה ללכת בקלות לכיוון הזה, אבל היא העדיפה דרך אחרת. הוא סיפור של אדם וכישלונותיו, בעוד היא סיפור של תקווה עבור הדור הבא".
"מד מן" רשמה השפעה גדולה גם על הטרנדים האופנתיים של ימינו. גברים היפסטרים, או כאלה שרצו לייצר לעצמם לוק של רודפי נשים, אימצו לעצמם את המראה הדון־דרייפרי עם החליפה המחויטת והכובע על הראש; ואילו נעלי שפיץ עם עקבים מחודדים ותיקי יד חזרו להיות פריטים מבוקשים מאוד בקרב הנשים.
חברת האופנה "בננה ריפבליק" שיחררה שתי קולקציות קפסולה, שעיצבה עבורם ג'ני בראיינט, מעצבת התלבושות של הסידרה; ומיוצ'ה פראדה, המעצבת הראשית של בית האופנה פראדה, עיצבה באביב 2012 קולקציה שכאילו נגזרה ישירות מפרק של "מד מן".
בלוגים וטאמבלרים מנתחים כל פריט לבוש שהופיע עד היום בתוכנית ומחפשים בהם רמזים - למשל, תיאוריית מוות עתידי של מייגן דרייפר, שהתפשטה ברשת לאחר פרק שבו לבשה חולצה לבנה עם כוכב אדום, שמזוהה עם השחקנית שרון טייט (שנרצחה ב־1969 על ידי חברי הכת של צ'רלס מנסון).
בראיינט מודה כי מאחורי כל פיסת בד המופיעה על המסך מסתתרת מחשבה עמוקה.
"כשחושבים על סופרמן, חושבים מייד על גלימה אדומה", היא אמרה ל"דיילי ניוז". "כשחושבים על דון דרייפר - זו תהיה תמיד חליפה אפורה. החליפות הן סמל הגבריות שלו, אבל גם מין שריון שמגן עליו מהעולם, מכך שאנשים אחרים יכירו אותו.
"לשמלה הלבנה עם נקודות הפולקה מפסטל שלבשה בטי דרייפר בפרק 8 של העונה השנייה יש קשר ישיר עם האירועים שעברה באותו היום: היא החלה על תקן עקרת בית מושלמת שאירחה ארוחת ערב, וסיימה אותו במיטתה מרושלת ומדוכאת. נקודות הפולקה מזכירות לי ליצנים, ולכן מבחינתי, זאת שמלת הליצן העצוב של בטי. השמלה הזאת עוקבת אחר הרגשות שלה, ועם הזמן היא רק הולכת ומתקמטת". שלא לדבר על שמלת המיני השחורה, שלבשה מייגן דרייפר בזמן ששרה לדון בחושניות "זו ביזו ביזו" במסיבת יום ההולדת שלו.
שמלת הליצן העצוב של בטי דרייפר // צילום באדיבות yes
הסט של "מד מן" הוא כמו נסיעה במכונת זמן שלא עובדת כמו שצריך. אנשים בבגדי סיקסטיז ובתספורות התקופה מסתובבים בעולם שמלא בחפצי וינטג', ובין קאט לאקשן כולם מחזיקים בידיהם סמארטפונים. האלכוהול בצילומים לא אמיתי, כמובן; קוקטייל ה"אולד פשנד" שדון נוהג לשתות הוא למעשה מיץ תפוחים, ובכוס המרטיני של רוג'ר יש בדרך כלל מים עם בצלי פנינה כבושים. מכיוון שהצילומים מתקיימים בלוס אנג'לס, וחוקי העישון אוסרים על עישון טבק במקום העבודה, הסיגריות שמעשנים השחקנים מופקות מעשב טבעי, שג'ון האם מתאר כ"משהו שטעמו כמו של חשיש עם מרק".
"אנחנו מנסים לעשות את זה הכי טוב שאפשר", מסביר ויינר, שמעורב בכל פרט קטן בהפקה - החל מכלי השולחן שמונחים על הסט ועד הבגדים התחתונים של הדמויות. "בניגוד להפקות תקופתיות אחרות, במקרה שלנו חלק גדול מהצופים באמת חיו בתקופה הזאת, ואנחנו למעשה מתחרים מול הזיכרונות שלהם, לכן כדאי שנעשה את זה טוב. אנחנו משתדלים לדייק בזמנים ולהשתמש באביזרים מקוריים, שמוצאים באתרי יד שנייה דוגמת Etsy או Ebay. לכל חפץ בסידרה יש תכלית".
ביזה על סט הצילומים
הסצנה האחרונה צולמה ביולי שעבר. האם סיפר למגזין "פיפל" כי הזיל דמעה כשנשמעה על הסט הקריאה "קאט" בפעם האחרונה, "אבל זו לא חוכמה, כי כולם בכו".
כמה ימים לפני כן נשלחו מאות אי־מיילים לאנשים שעבדו בסידרה לאורך השנים, ובהם ההזמנה: "אם במקרה אתם בסביבה, בואו להרים איתנו כוסית שמפניה". ויינר, שגם ביים את שני פרקי הסיום, סיפר כי "ליל הצילומים האחרון היה מאוד אמוציונלי וסוריאליסטי. תחושת הסיום ריחפה מעל כולנו במשך חודשים, ואז הגיע הרגע. אחרי צילום השוט האחרון של ג'ון, היו על הסט אולי 350 איש. שתינו שמפניה ודיברנו. הודפס ספר מחזור לכל הקאסט והצוות, ואנשים ממש חתמו זה לזה על הספר, התחבקו והצטלמו".
אבל סלפיז לא היו הדבר היחיד שאליזבת מוס לקחה איתה מהלילה הזה. "בזזתי!" היא מספרת, "לקחתי טבעות שענדתי בכל פרק, ואת התרמוס האדום שפגי לקחה איתה בכל פעם שיצאה מהעבודה".
"היו דברים ששמתי עליהם עין כבר זמן רב", סיפרה כריסטינה הנדריקס בלייט־נייט של סת' מאיירס. "מהדירה של ג'ואן לקחתי את התמונה שהיתה תלויה על הקיר וגם מגש אוכל וכוסות ומאפרות - ובעצם כמעט את הכל. התחלתי לאסוף את הכל ואני כזה שואלת 'מישהו רוצה את זה? ואת זה? אוקיי, אני אקח'. ועכשיו כל הדברים האלה נמצאים אצלי בבית, וזה גורם לי לחייך בכל פעם שאני רואה את זה".
קינאן שיפקה בת ה־16, שמגלמת את בתו של דון דרייפר, אומרת שהיא לא יודעת איך תמשיך הלאה. "אני נמצאת ב'מד מן' יותר שנים מאשר השנים שלא הייתי בסידרה, כך שקשה לי מאוד לחשוב על החיים שאחרי. לא לדעת יותר מה הולך להתרחש בחייה של סאלי - זה מרגיש לי עצוב".
"כולם כאן עברו דרך כל שלבי האבל", מסכם האם. "כעס, תסכול, עצב ולבסוף קבלה. ברור שיש הרבה חרדות וחששות, זה סוף של משהו שכולנו מאוד אהבנו, אבל כל הדברים הטובים מסתיימים בסוף. חשוב לנו שאנשים יאהבו את מה שעשינו, ושזה יעניק להם סיפוק, אבל בסופו של דבר, כל מה שאתה מקווה זה שבקו הסיום יהיה מישהו שירצה ללהק אותך לפרויקט הבא". ולפחות בכל מה שקשור אליו, אין ספק שהוא יכול להסיר את הדאגה הזאת מליבו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו