בוקר אחד לפני שלוש שנים, לוסי אהריש התקשרה אלי כשדמעות חונקות את גרונה. כל ניסיון שלה להסביר מה קרה הסתיים בבכי חזק יותר. במשך דקות ארוכות, המילים היחידות שהצליחה להוציא בקול חנוק היו "נמאס לי".
בשלב הזה ידעתי שגם דברי הנחמה הקבועים, שהיא שמעה באותה תקופה יותר מדי פעמים מיותר מדי אנשים, כבר לא יעזרו. כמה אפשר לומר לבחורה שהיא מוכשרת ושזה רק עניין של זמן עד שמישהו יאמין בה, אבל בפועל, כל בוקר הוא אותו בוקר: ללא מעש.
זמן קצר אחרי השיחה ההיא, עולמה של אהריש התהפך עליה. הצעות עבודה זרמו מכל הערוצים, ובבת אחת, היא הפכה לאחת העיתונאיות הבולטות בטלוויזיה. פותחת את היום בתוכנית בוקר בערוץ 2 ומסיימת אותו במהדורה מרכזית באנגלית עבור מיליוני צופים בעולם. דעתנית, חריפה, מביאה למסך משהו אחר מהמגישות הממלכתיות.
לפני שבועיים, לוסי שוב התקשרה אלי בשעה מוקדמת. שנינו לא אנשים של בוקר, ואני מודה שמאז השיחה ההיא, שיחות שמגיעות ממנה לפני 10 בבוקר מלחיצות אותי. "התקשרתי רק להגיד שאני מדליקה משואה ביום העצמאות", היא אמרה, ואני חשבתי שאני חולם.
"אתה זוכר שפעם, באחת השיחות שלנו, שאלת אותי אם אני רואה את עצמי מדליקה פעם משואה?" היא מחייכת כשאנחנו נפגשים השבוע. "היינו צוחקים איך זה יהיה ומה אני אגיד. אתה יודע כמה חלומות ופנטזיות יש לי, אבל להדליק משואה זה לא משהו שאתה חושב שתגיע אליו בכלל. כשאתה צופה בזה בטלוויזיה אתה מתרגש ואומר, וואו, איזה יופי, ואתה מתרגש איתם, אבל אתה לא מדמיין שתהיה שם יום אחד".
הספקת לעכל?
"איך שהודיעו לי, נכנסתי ליו־טיוב לראות את הטקס מהשנה שעברה, כי פתאום הכל נמחק לי מהזיכרון, למרות שאני צופה אדוקה. וכשאני מסתכלת אני תופסת את עצמי ואומרת, 'זה מטורף. זה אשכרה גדול'. אבל אני כנראה לא אעכל סופית עד שאהיה שם, על הבמה".
איך הודיעו לך?
"בלילה לפני שהודיעו לי נרדמתי על הספה, בצד שאתה יושב עליו עכשיו. בשבת בלילה יצחק זוננשיין, מנהל מרכז ההסברה, האחראי על טקס מדליקי המשואות, ניסה לתפוס אותי, אבל לא יכולתי לדבר, אז סימסתי לו שאני לא יכולה לדבר ואתקשר מחר. הוא ביקש ממני לחזור אליו, אבל לא הספקתי כי היה מאוחר. למחרת ב־7 בבוקר הוא שוב התקשר, ושוב לא עניתי כי בדיוק התעוררתי. אחרי שנייה קיבלתי ממנו סמס: 'בחיים לא רדפתי ככה אחרי בן אדם. אני מבקש ממך לחזור אלי דחוף'.
"אני מתקשרת אליו ושואלת אותו, 'מה קרה? מה כל כך דחוף?' ואז הוא אומר לי: 'שום דבר, רק רציתי להגיד לך שאת מדליקה משואה ביום העצמאות'".
איך הגבת?
"שתקתי, ואחרי כמה שניות התחלתי לבכות. פתאום קלטתי מה הכבוד שזכיתי לו".
חשבת שאולי עובדים עלייך?
"בגלל שאני מכירה אותו, ידעתי שהוא לא עובד עלי".
מי האדם הראשון שסיפרת לו?
"אמא שלי. כשהיא ראתה את השם שלי על הצג בשעה מוקדמת כל כך בבוקר, היא מייד אמרה לי: 'מה קרה?' סיפרתי לה, והיא אומרת לי: 'יופי', באדישות. אמרתי לה שוב, 'אמא, את קולטת מה אני אומרת לך? אני מדליקה משואה'. והיא שוב אומרת לי 'יופי'. אמרתי לה, 'טוב, תדברי איתי כשתתעוררי'. אחרי חמש דקות היא מתקשרת בהתרגשות ואומרת לי: 'את רואה? זאת התשובה הכי טובה לכל הגזענים שעשו לך חיים קשים השנה'.
"במשך כל היום התקשרו אלי אנשים ובירכו אותי, אבל לא ממש עיכלתי עד שאבא שלי התקשר. כשעניתי לטלפון, הוא אמר לי 'לוסי?' ומייד התחיל לצחוק צחוק של אושר. הוא שאל אותי 'מה שלומך?' אמרתי לו, 'בסדר, אתה יודע'. ואז הוא אמר: 'אני רוצה להגיד לך שאני כל כך גאה בך, והאחיות שלך גאות בך, ואמא גאה בך, ואנחנו כל הזמן מאחורייך, ובכל פעם שאני רואה אותך אני גאה במה שחינכתי. את מביאה לי כל כך הרבה גאווה, ואת לא יודעת כמה אני הולך בראש מורם כשמדברים איתי עלייך'. שם כבר לא החזקתי את עצמי ופרצתי בבכי.
"ביום־יום מספיק שאבא שלי יגיד לי 'אבא'לה מה שלומךָ?' כדי שאני אפרוץ בבכי, אז לשמוע אותו אומר את כל הדברים האלה... אמא שלי סיפרה לי אחר כך שבאותו יום הוא אמר לה שבמרכז הקניות כולם חיבקו ונישקו אותו, ושהוא לא הצליח ללכת סנטימטר בלי שיגידו לו מזל טוב".
אילו תגובות קיבלת מהמגזר הערבי?
"היו הרבה תגובות לא אוהדות, יותר מתמיד. קיבלתי, בעיקר בפייסבוק, השמצות בסגנון 'ציונית מסריחה', 'שרמוטה של יהודים', 'מכרת את נשמתך לשטן', 'שונאת ערבים'. אבל אז קיבלתי טלפון מג'לאל ספדי, מנהל חברה ונוער במגזר הערבי, אדם אקטיבי מאוד בשיח בין יהודים לערבים. הוא אמר לי: 'אני יודע מה את עוברת, אבל תדעי שיש יותר אנשים שתומכים בך מאשר אנשים שלא תומכים. אל תקשיבי למי שרוצה להפיל את רוחך, כי לשם החברה הערבית צריכה לצעוד. אני ממש גאה בך, כולנו מאחורייך'. זאת היתה השיחה הכי מפתיעה שקיבלתי, כי לקבל תמיכה מאדם כזה, זה לא דבר מובן מאליו.
"הבשורה הזאת של הדלקת המשואה, ועוד כמה רגעי משבר שעברתי בשנה הזאת, גרמו לי לחשוב שאנשים לא מבינים איזה מקום מרכזי תופסים הגזענות והרוע בחברה שלנו, ואיך זה יכול להיות שהקול של השפויים לא נשמע? איך זה שאנשים לא מדברים וצועקים את זה החוצה?"
מה התגובות האלה עושות לך?
"הן חורות לי, בעיקר כי אותם אנשים שכותבים את הדברים האלה הם לגמרי נורמטיביים. אני נכנסת לפרופילים שלהם ורואה תמונות משפחתיות של אבא מחזיק את היד של הבן שלו או מחבק את הבת שלו, ואני אומרת לעצמי, פאק, אלה אנשים נורמטיביים. איך אתה מסוגל לחבק את הילד שלך, ובאותן אצבעות לכתוב דברים מזעזעים כל כך? לְמה אתה מחנך את הילד שלך? לשנאה? להסתה? מאיפה זה מגיע, לעזאזל?
"מצד שני, חשוב לי להגיד שהתגובות השליליות הן רק מיעוט בים התגובות הטובות שאני מקבלת. ברחוב היהודי אני מרגישה המון אהבה, רק עוטפים ומחבקים. אבל אני לא הולכת ברחוב ואומרת לעצמי, 'וואו, כמה אוהבים אותי' ומתעלמת מכל השאר. אני תמיד מסתכלת על הכל. גם ברור לי שלא כולם יאהבו אותי, בטח לא בפוזיציה שבה אני נמצאת".
את כנראה בין הערבים הבודדים שמקבלים יותר אהדה מיהודים מאשר מערבים. זה לא מוזר?
"זה לא מוזר לי, כי תמיד גדלתי בין יהודים. אבל כשאני מקבלת תגובות טובות מערבים, אתה לא מבין כמה זה מחמם לי את הלב. כי אחרי ששמעתי כל הזמן שאני בוגדת, בשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי: רגע, יכול להיות שאני בוגדת? יכול להיות שיש משהו לא בסדר במה שאני חושבת?"
את עונה לאמירות כאלה?
"אני לא עונה, כי אני לא רוצה לרדת לרמות האלה. מה אתה רוצה שאגיד לבן אדם שקורא לי 'זונה ערבייה', או לאחד ששולח אותי להדליק משואה בעזה? מה אני אמורה להגיד? הוא מכיר אותי? עשיתי לו משהו רע? הוא יודע מי אני? מאיפה בכלל אתה מתחיל שיח עם בן אדם שמדבר בצורה כזאת?"
בשידור, כשאת רואה תגובות גזעניות, את לפעמים עונה.
"אני עונה כי אני לא יודעת לסתום את הפה. אני גם מזכירה את השמות שלהם, כי אם להם אין בושה לכתוב דברים שהם רוע טהור, לי אין בעיה להגיד את השם שלהם".
כתבת כבר את הטקסט שתרצי להקריא בטקס?
"מבחינתי, אני לא מדליקה את המשואה הזאת בשמי, אלא בשם כל ישראלי באשר הוא. אני בסך הכל הפה שמדבר. יש כאן אנשים שעשו הרבה יותר ושמגיע להם ושהקול שלהם לא נשמע, אז אני רק הכלי. לדעת שההורים שלי והאחיות שלי בקהל - זה מספיק לי".
מההיכרות שלי איתך יש סיכוי לא קטן שתבכי.
"אני לא יודעת מה יהיה. לצד זה שאני שכלתנית מאוד, אני גם רגישה ואמוציונלית מאוד".
תנאמי בעברית או בערבית?
"אני רוצה לדבר בשתי השפות, בסופו של דבר זו המטרה שלשמה התכנסנו. אבל אני לא חושבת שיש מספיק זמן".
לא חסינה לכל דבר
לא במקרה נבחרה אהריש דווקא השנה להדליק משואה על תקן של ישראלית פורצת דרך, לצידם של ממציא כיפת ברזל ד"ר דני גולד, ואיש העסקים רמי לוי. השנה החולפת, ובשיאה מבצע צוק איתן, הפכה אותה לאחת המגישות הבולטות ביותר בישראל. בבוקר היא מגישה זה שנתיים את "שיחת היום" ברשת (רביעי-חמישי, 11-9), ובערב מנהלת את הפריים טיים של ערוץ i24news שמשדר בשלוש שפות ומגישה את המהדורה באנגלית.
היא אחת כזאת שיכולה להגיב בחריפות, בתקיפות ובנחרצות כלפי עוולות חברתיות, ושנייה אחר כך מתקשה לעצור את הדמעות בכתבה על אם חד־הורית שלא גומרת את החודש. היא לא תהסס לצאת בשידור חי נגד תושבי עזה, אבל תדע גם להעמיד במקום את פעיל הימין הקיצוני שיטען מול המצלמות שמקומה לא איתנו. וכל סטטוס אקטואלי אחד שלה בפייסבוק הופך בתוך שעות לוויראלי וגורף אלפי לייקים.
באופן שאולי משקף יותר מכל את העולמות שבהם היא מזגזגת, רגל פה רגל שם, אהריש חייבת את השנה האחרונה לשתי תקריות בולטות שהקפיצו אותה לתודעה - אחת עם פעיל ימין קיצוני, והשנייה עם עיתונאי מעזה. הראשונה נרשמה בתחילת חודש יולי שעבר, כשפעיל הימין בנצי גופשטיין, יו"ר ארגון להב"ה, שהתארח בתוכניתה, אמר לה בשידור: "לכם יש 22 מדינות, לנו יש ארץ אחת. את לא אמורה להיות כאן". אהריש תקפה אותו בחזרה, אבל העלבון נשאר עד היום.
"זה היה רוע טהור", היא אומרת בלהט, "רוע מזוקק של מישהו שיש בו המון רשע. מישהו שחובש כיפה ומתפלל לאלוהים, ואלוהים שאני גדלתי עליו זה לא אלוהים ששופט אותנו בגלל הדת שלנו, אלא אלוהים ששופט אותנו אם אנחנו אנשים טובים או רעים. חוסר ההבנה הזאת של בן אדם שחובש כיפה ומתפלל ואומר שמע ישראל, ויכול לבוא ולהגיד לי דבר כזה בפנים בלי למצמץ, הטריף אותי.
"האירוע הזה היה תזכורת לפיגוע שבו הייתי בגיל 5 בעזה. נסעתי לשם עם קרובי משפחה לעשות קניות, זה היה עוד לפני האינתיפאדה הראשונה. ראיתי את המחבל מסתכל עלי בעיניים וזורק לתוך הרכב שני בקבוקי תבערה. אני נפצעתי קל, בן דוד שלי נשרף בכל הגוף ואחר כך שוקם. לא חשבתי שאתקל שוב ברוע הזה אי פעם".
אחרי כל כך הרבה ביקורות מכל הכיוונים, את לא מרגישה חסינה?
"אי אפשר להיות חסינה לדבר כזה. היו שאמרו לי 'אל תתייחסי, זה מיעוט', וכל מיני תירוצים כאלה. אבל מבחינתי אי אפשר לתרץ גזענות כמיעוט סורר, כמו שאי אפשר להתעלם מ־14 שנים של זריקת טילים על אנשי הדרום, וכמו שאני לא יכולה להתעלם מזה שלהורים שלי אין מקלט לרוץ אליו. לבוא ולהצדיק טרור כמיעוט? לא מסכימה".
נפגשתם מאז התקרית?
"ניסו לעשות לנו שיחת טלפון מפתיעה אצל שי ודרור, אבל טרקתי את הטלפון, כי זה לא מכבודי ואני לא נותנת במה לגזענים".
מה חשבת על הדמות של סלמה ב"ארץ נהדרת"?
"היתה לה אמירה חזקה מאוד, ליאת הר לב עושה שם עבודה מעולה. אפילו לי לא יוצא מבטא ערבי כמו שלה".
היו ערבים שנעלבו ממנה.
"אלו מערכונים חזקים עם אמירה חשובה, כי הם ממחישים את היחס הגזעני. מי שלא מצליח להבין את זה, לא מבין מה זאת סאטירה".
הצופים בבית הופתעו
שבוע אחד אחרי התקרית עם גופשטיין, שוב עלתה אהריש לכותרות. הפעם כשראיינה במהדורת החדשות עיתונאי מעזה, שלא הסתפק בתיאור הסבל וההרס ברצועה, אלא המטיר האשמות כלפי ישראל. אהריש לא הצליחה להתאפק, ובאנגלית רהוטה תקפה אותו בחזרה: "מנהיגי חמאס משתמשים באזרחים כמגן אנושי ומסתירים את מחסני הרקטות והמשגרים בבניינים שבהם גרים תושבים, לכן האחריות לפגיעה היא לא של ישראל, אלא של חמאס. למה תושבי הרצועה לא יוצאים לרחובות להפגין נגד שלטון חמאס? למה לא תדרשו מהם להפסיק להסתיר את הנשק, ומעל הכל, להפסיק את ירי הרקטות לעבר ישראל?"
הדברים הללו של המגישה הערבייה הפתיעו לא מעט צופים בבית, ובתוך דקות הפך הקטע ללהיט ברשת - ואהריש הפכה לגיבורת היום.
"אנשים אמרו לי, 'איזו אמיצה את'. מבחינתי זו היתה השאלה הכי לגיטימית לשאול. איך אתה מרשה שיהיו טילים מתחת לבתים שלכם, כשאתם יודעים שישראל תפציץ בחזרה? איך אתם נרדמים שם? איך הגעתם למצב שחיי אנוש בעזה נהיו זולים כל כך? איך אתם נכנעים לטרור ולמי שעושה לכם רע?"
גם הפעם זה היה אמוציונלי.
"כי אני לא מצליחה להבין את זה".
צפית שזה ירוץ ככה ברשת?
"לא, כי כשאני באולפן אני לא חושבת, רגע, זה הולך לצאת לפייסבוק ולעשות בלאגן. אני כל כך מתחרפנת מהדברים, שאני פשוט מגיבה. מצד שני, היו גם ימים שלא יכולתי להוציא מילה מהפה בלי שזה יעשה בלאגן".
היום את שוקלת מילים?
"אני מנסה, אבל זה חזק ממני. אני לא בן אדם שיודע לשתוק, בטח לא על עוול ולא על דברים מעוותים. להגיש את המהדורה בזמן המלחמה היה קשה מאוד. היה לנו עובד ערבי ששידר מהגבול ודיווח על הטילים שנוחתים בישראל, ויומיים אחר כך שתי בנות דודות שלו נהרגו בהתקפה ישראלית, והוא ממשיך לעבוד. אמרתי לו, למה אתה לא הולך? הוא אמר: 'זאת העבודה, אני צריך לנתק'.
"כשהבחור שמחליף אותי בהגשה מגיש יום אחד את המהדורה, ולמחרת הוא עם הכוחות בתוך הרצועה כמילואימניק שלוחם, אז קשה לי לשתוק, כי זה הופך להיות אישי. זה מגיע אלי לתוך המשרד. זאת מציאות לא נורמלית, לא שחור ולא לבן. מציאות הרבה יותר מסובכת ממה שאנחנו חושבים".
היו רגעים שנשברת.
"אתה לא יכול שלא להישבר. אתה מרגיש שאתה כל היום בהתקפה ובמלחמה. היום ללכת בעיניים עצומות אחרי האמת שלך נחשב למעשה אמיץ, אבל אני לא חושבת שזה אומץ. אדם שלא הולך עם האמת שלו חוטא לעצמו. הוא חוטא לערכים והוא חוטא לסביבה שלו.
"אבל להיות עם האמת שלך זה גם גובה ממך מחיר. כמות השערות הלבנות שצמחו לי השנה זה משהו מטורף. אפילו הספר שלי אמר לי בפעם האחרונה שהייתי אצלו, 'כמה שערות לבנות? מה זה?' אז השנה התחלתי לצבוע את השיער הלבן, כי אני מופיעה בטלוויזיה.
"כשאני חוזרת הביתה וכל המשקל הכבד הזה יושב עלי, אני נשברת. בין ארבעה קירות. בוכה, קמה בבוקר ואומרת לעצמי: פרקתי אתמול, היום יום חדש.
"אני לא רוצה שיחשבו שאני מסכנה, כי זה לא המצב. לכל אחד יש את הצרות שלו, וכשאני מסתכלת על צרות של אחרים, אני אומרת לעצמי, על מה את בוכה? על זה שיש לך את האפשרות להשפיע בזמן שיש אנשים שלא יכולים לקנות לעצמם קולה? החיים שלי טובים. אני בריאה ויש לי משפחה ופרנסה טובה ואני לא יכולה להתלונן על שום דבר בחיים".
אהריש נולדה לפני 33 שנים בדימונה למערוף (65), קבלן, וסלווא (64), עקרת בית. אחותן הקטנה של סאידה (42) וסוזן (41). הוריה, שהתגוררו בנצרת בצעירותם, עברו לדימונה בגלל העבודה של האב. על פניו זה מעבר פשוט מעיר לעיר, אולם בפועל הוא חרץ את גורל המשפחה הערבייה למגורים בלב החברה היהודית.
"הייתי תלמידה מצטיינת, שהתחפשה בפורים למלכת אסתר, אבל גם לא ויתרה על הרמדאן והעיד אל־פיטר בסיומו", היא אומרת. בגיל 27, אחרי לימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותיאטרון באוניברסיטה העברית ולימודי תקשורת בבית הספר כותרת, היא קיבלה את התפקיד המשמעותי הראשון שלה בעולם התקשורת - מבזקנית בחדשות 10. תפקיד שנחשב לתחתית הפירמידה בעולם המגישים, אבל במקרה שלה היה בעל חשיבות היסטורית: היא היתה הערבייה הראשונה שהגישה חדשות בעברית, ונכון להיום גם האחרונה.
"זה היה 'וואו' בשביל הכותרת, אבל אחרי שההתלהבות ירדה, הבנתי כמה זה גדול וכמה אחריות יש עלי, כי לא הגעתי עם שום ניסיון על המסך. אמרתי לעצמי, יופי, אחרי שהידיעה שהתפרסמה בעיתון מנוילנת על השידה בסלון של ההורים שלי, אני שוב צריכה להוכיח את עצמי".
חובת ההוכחה זה מוטיב חוזר בחיים שלך.
"לגמרי. זה החזיר אותי לימים בבית הספר שהייתי צריכה להיות מצטיינת ולהראות שלמרות שאני ערבייה, אני הכי טובה. הרי היה ברור שיהיה מי שיגיד שקיבלתי את התפקיד רק בגלל שאני ערבייה; העברית, למשל, היא לא של גל"צניקים, לא למדתי אף פעם אצל אבשלום קור, ובבגרות שלי בלשון קיבלתי 78 - הכי נמוך מכל הציונים שלי. אף פעם לא הבנתי את חוקי הדקדוק.
"אני זוכרת שבאותם ימים מישהו כתב עלי מאמר סקסיסטי עם הכותרת 'לוסי ברקיע השגיאות'. הוא כתב שאני לא מדברת עברית תקינה ושבחרו אותי כי יש לי ציצי גדול. כמה שזה היה מזעזע, אמרתי לעצמי, 'וואו, פעם ראשונה שלא מתייחסים לזה שאני ערבייה'.
"גם במערכת בא מישהו ואמר לי: 'אני מבין את קשיי השפה שלך, כי עברית היא לא שפת האם שלך'. האמירה הזאת, יחד עם המאמר ההוא, גרמו לי רק לרצות עוד יותר להוכיח שגם ערבייה יכול לדבר עם שווא נח ונע, מלעיל ומלרע וכל השאר".
באולפן i24. "גם מגישי חדשות הם סוג של שחקנים" // צילום: יהושע יוסף
אהריש למדה מהר את חוקי הלשון וההגייה עם היועץ הלשוני של הערוץ. אבל אז, אחרי שנה וחודשיים בערוץ ורגע לפני מימוש ההבטחה, היא התנפצה. אהריש הסתכסכה עם בכירים בערוץ ועזבה בטריקת דלת.
"אני מודה לאלוהים שזה נגמר בצורה הזאת, כי במשבר הזה, ומה שבא אחריו, למדתי כל כך הרבה דברים על עצמי. כשהאשמתי את כל העולם זה גרם לי לבדוק איפה אני הייתי לא בסדר, איפה טעיתי. והיום אני מודה שטעיתי. אני זוכרת שאבא שלי התקשר אלי באותו יום ואמר לי: 'לוסי, להוריד את הראש זה לא אומר שהושפלת אלא זה אומר שמלמטה רואים את הדרך למעלה הרבה יותר ברור'. וזה היה כל כך נכון".
איפה טעית?
"קודם כל, באמוציות. אני בן אדם אמוציונלי מאוד, ואז הייתי עוד הרבה יותר. לא היה איזון בין האמוציה לבין המציאות. אז ברגע שלא הרגשתי שם בנוח - קמתי, בכיתי ושברתי את הכלים. כל מה שעברתי מאז לימד אותי להקשיב לאנשים, גם כשזה לא מוצא חן בעיניי, ומשם לשאוב דברים שיכולים להתאים גם לי. למדתי לעצור לרגע ולחשוב ולהסתכל על עצמי מבפנים. להגיד, לא יכול להיות שכולם שתו לי ואכלו לי, ואני בסדר גמור. כי אם זה קרה, כנראה אני איפשרתי את זה, ועכשיו אני צריכה להפסיק לאפשר את זה, בדרך חכמה".
האמוציות באות לידי ביטוי גם בהגשה שלך. את אנטיתזה של יונית ותמר.
"אני לא מגישה ממלכתית, אני לא מישהי שרק קוראת פרומפטר ונשארת אדישה למה שהיא קוראת. לא יכולה לשתוק על דברים שהם הסתה וגזענות. פשוט לא יכולה. יכולתי לבוא לעבודה ולהיות סופר ממלכתית ולהגיד לעצמי, אוקיי, אני צריכה לדאוג שאני יוצאת טוב, מדברת בנועם ואין לי טעויות בעברית'. תאמין לי שזה היה עושה לי חיים הרבה יותר קלים. אבל זאת פשוט לא אני".
בימים שאחרי חדשות 10, אהריש חיפשה לעצמה בית חדש. זה לא היה פשוט. היא היתה מגישת חדשות לילדים בערוץ הראשון, שיחקה בטלנובלה "תנוחי", שימשה כתבת שטח של גיא פינס ואפילו הראתה את יכולותיה הקומיות בתוכנית "מחוץ לחוק", לצד רועי לוי. והיא לא מצטערת על שום דבר.
"כל הבחירות שלי נעשו במודע, וכל אחת מהן הביאה אותי לנקודה שבה אני נמצאת היום: יושבת מול המצלמה ומרגישה הכי טבעי שאפשר. אני חושבת שתם עידן המגישים שהם רק מגישים. אנחנו אנשים עם כל כך הרבה שאיפות, שאתה לא יכול להתנקז רק למקום אחד. אם לא תתפתח למקומות אחרים, לא תוכל להיות הכי טוב במה שאתה עושה".
איך הסטנד־אפ או התפקיד בטלנובלה עזרו לך כמגישה?
"הסטנד־אפ עזר לי לצאת ממצבים קשים בהגשה. כשאני נתקעת בשידור חי מול מיליוני צופים עם מילה באנגלית הכי פשוטה, והיא לא יוצאת לי, אני חייבת לצאת מזה בהומור. בדיעבד, אני חושבת שזה מה שתופס את הצופים. התגובות שאני מקבלת הן 'איזה כיף שיש מישהו שקשוב למתרחש באולפן'.
"זה שעשיתי חדשות לילדים ושיחקתי בטלנובלה עזר לי, כי גם מגישים הם סוג של שחקנים. אנחנו דמויות שמופיעות אצל אנשים בסלון".
אם תקבלי הצעה לשחק בטלנובלה, תסכימי?
"אם התפקיד יהיה מאתגר ומעניין, למה לא?"
כי מגישים לא עושים דברים כאלה?
"זה שאתה שחקן לא אומר שאתה טיפש או לא ממלכתי. אני הרי מראש לא ממלכתית. יש לי רצונות משלי. ג'ון סטיוארט הגדול נחשב לאחד האנשים הכי שנונים ומצחיקים, וכולם מתראיינים בתוכנית שלו, והוא צוחק על כולם. מוטי קירשנבאום שיחק בסרט 'זוהי סדום'. זה גדול בעיניי שבן אדם מסוגל להיות עיתונאי, אבל גם להשאיר מקום לעצמו.
"אני בכלל רציתי להיות שחקנית. כל היום אני מדברת על הרג, רצח ופצצות, אז מה רע אם אנקה קצת את הראש ואתעסק במשהו שפשוט עושה לי טוב?"
בתוך כל התקופה הזאת היתה גם תקופה לא טובה של קרוב לשנה, שבה לא עבדת.
"תקופה נוראית. ישבתי בבית ואמרתי לעצמי, איך שום דבר לא זז? אני יודעת שפות, אני מכירה את התעשייה, אני מכירה את האנשים הנכונים, אני מוכשרת במה שאני עושה - ושום דבר לא תופס. אנשים אמרו לי, 'את מקצועית מכדי לעשות את זה או את זה', ואני יושבת עם מנכ"לים ועם המושכים בחוטים והם אומרים לי שהם לא יודעים לאיזו מגירה להכניס אותי. למה אתם רוצים להכניס אותי למגירה? למה זה לא בסדר שאני רבגונית? ממתי להיות רבגוני זה לא בסדר?
"אז אתה יושב בבית ואתה יודע שיש לך חשבונות לשלם אבל אין לך מאיפה, ואין לך איך לשלם שכר דירה, ואתה לא מזיז את האוטו כי אין כסף לדלק".
למה לא ביקשת עזרה מהורייך?
"בכלל לא סיפרתי להם, כי לא רציתי שיידעו שאני במצב הכי נמוך שיש. למרות שבשנייה שהייתי אומרת להם, הם היו מעבירים לי כסף".
למי כן סיפרת?
"לאחותי. אני זוכרת שהיא אמרה לי: 'תזכרי את הרגע הזה, תזכרי את ההרגשה הזאת ואת החוסר הזה, ותגידי לעצמך שלכאן את לא חוזרת'. יומיים אחר כך קיבלתי טלפון שסרט שעשו עלי התקבל לפסטיבל בארה"ב, ומשם דברים התחילו להסתדר".
לא שומרת טינה
אהריש אומרת שהחלומות שלה על הגשה במדורת השבט, חדשות 2, נגנזו בינתיים. "לא מעניין אותי להגיע לשם, מהסיבה הפשוטה שהיום אני בפריים טיים עולמי. לקבל מכתבים מצופים שגרים בעיירה קטנה ליד בוסטון למשרד שלי בנמל יפו זה יותר שווה מהפריים טיים של ערוץ 2. בערוץ 2 יש לי את תוכנית הבוקר שאני אוהבת מאוד, נוח לי שם, וגם הצלחנו להכפיל את הרייטינג ברצועה לקרוב ל־6 אחוזים, אז מה רע?"
אם יציעו לך להגיש תוכנית בפריים טיים של ערוץ 2, תסרבי?
"ערוץ 2 זה משהו מאוד רחב. אני יכולה להגיד שאני לא מחפשת להחליף אף אחד בחדשות ערוץ 2. מי שלא רצה אותי אז לא יקבל אותי גם היום, ולא כי אני שומרת טינה אלא כי זה לא מעניין אותי יותר. פעם רציתי מאוד להגיע למדורת השבט. רציתי להיות חלק מהמהדורה המרכזית, מהנבחרת שלהם. אבל היום - לא, תודה. הפנים שלי הן לא לכיוון חברות החדשות בארץ, הפנים שלי הן החוצה, לאחת הרשתות הגדולות.
"אני משדרת עכשיו מערכת בחירות לקהל בינלאומי, לא לקהל הישראלי. יש לי תוכנית של שעתיים בכל יום, ואני מקבלת תגובות מהמון מקומות בעולם. אז אתה רוצה שאבוא לחדשות 2 או 10? התשובה היא לא. טוב לי עם מה שאני עושה, כיף לי, ופה אני נשארת. אני מצליחה בארץ ומקבלת כאן מספיק אהבה. אני לא צריכה להיות בשביל זה בפריים טיים. יש משפט של שייקספיר שאומר, 'אין תפקידים קטנים, יש שחקנים קטנים'. אז מבחינתי, אין לי תפקיד קטן".
פריים טיים זה כסף טוב, יוקרה והשפעה.
"מה יותר טוב מאשר להשפיע בעולם? בארץ לא רואים שיש פה ערבים ויהודים שחיים יחד, נושמים יחד ואוכלים יחד. התארח אצלי באולפן תושב עזה, שאמר לי: 'נדהמתי לראות שבירושלים אנשים אוכלים פלאפל יחד. בעזה הם לא חושבים שזה בכלל קיים. אז מה טוב יותר מלהראות לעולם שמה שקורה פה זה לא מה שהם חושבים?"
הדרך שעברת בתעשייה קצת משונה, שבע שנים עם המון ירידות ועליות. איך את מסבירה את זה?
"המקרה שלי הוא ההוכחה שאת הטיפוס בסולם אתה צריך להתחיל מלמטה. כי כשהגעתי לערוץ 10 דילגתי על הרבה שלבים בסולם, וכשעזבתי את ערוץ 10, התחלתי לא מהשלב הראשון בסולם, אלא עמוק עמוק בתוך האדמה. שבע שנים לקח לי להגיע למקום שאני נמצאת בו. אבל אני מרוצה מכל רגע".
מה חשבת על הדרך שיעקב אילון עשה - מהערוץ השני, לערוץ 10 ועד הערוץ הראשון?
"לגמרי ראויה להערכה. עבדתי בערוץ הראשון, ושם עברתי את בית הספר לעיתונות הכי טוב בחיי. עם כל הקשיים, יש שם כוח אנושי מאוד מאוד איכותי, שאתה רק לומד ממנו. כשמישהו כמו יעקב מגיע לערוץ שנמצא בסוג של שיקום, אני חושבת שזה צעד חכם ומבורך מאוד".
אגב, לא היה הגיוני יותר שתגישי את המהדורה בערבית מאשר באנגלית?
"ראשית, פנו אלי בבקשה הזאת, אבל לא רציתי להיות מקובעת במקום הזה. שנית, אין לי ערבית ספרותית, ויש הבדל עצום בין ערבית ספרותית לערבית מדוברת. אני לא אשים את עצמי במקום שאני לא בקיאה בו במאה אחוז. כשאני מנהלת את הפריים טיים בערבית, אני מבינה כמה השפה חשובה, ולומדת יחד איתם".
כמנהלת את גם צריכה לפטר עובדים.
"בהחלט, מצאתי את עצמי גם מפטרת אנשים, ופתאום יש לי אחריות. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות כלוסי הבן־אדם זה לפטר, אבל לוסי המנהלת, שרוצה שהמערכת תתפקד כמו שצריך, צריכה לפעמים גם לפטר".
את חושבת שבחברת החדשות של ערוץ 2 היו נותנים לך תפקיד ניהולי?
"בחיים לא. ואני מכבדת את כל מי שעובד בחברת החדשות, וגם את מי שלא רצה שאני אהיה חלק מהם. אבל הם בחיים לא היו נותנים לי את ההזדמנות להגיש את המהדורה המרכזית, וגם לא לנהל. היום הגעתי למקום שמבחינה מקצועית רק שידרג אותי פי מיליון וביגר אותי פי מיליון. הניהול הוא אתגר יומיומי".
מה תרצי לעשות בחו"ל?
"העולם בחוץ כל כך מלא באופציות, ולא תמיד מול המצלמה. היום אני מבינה כמה תפקיד מאחורי הקלעים הוא הרבה יותר חשוב. לבוא ולעזור לעיתונאים צעירים ולהדריך אותם זה הרבה יותר מספק מאשר להגיד 'גוד נייט, סי יו טומורו'. הייתי שבוע באזרביג'ן והבנתי כמה אני מתגעגעת לשטח, להכיר אנשים ולשבת בחדרי עריכה.
"בארץ אנשים מתעייפים מהר מאוד מהשטח ומתאהבים במצלמות באולפן. מגיעים למצב שהם יושבים מול מצלמה ושוכחים מי הם ומה הם ומאיפה הם התחילו".
יש בך תחושה של שליחות?
"אני לא מתעוררת בבוקר ומחפשת את דגל הנשים, או הדגל של דימונה או הדגל של הערבים, ויוצאת לצעוד. אני קמה בבוקר ויוצאת לעבודה".
וחוזרת בוכה.
"בוכה אך מרוצה, ומודה לאלוהים על כל יום שאני במקצוע שאני אוהבת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו