רס"מ עינב שיבלי, עובדת סוציאלית בכלא צלמון, היא הבדואית הראשונה בשירות בתי הסוהר - הישג מרשים למי שחיה בחברה סגורה ושמרנית ועדיין כפופה לקודים התרבותיים שלה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
עינב (35) היא בת בכורה ויש לה שלושה אחים צעירים ממנה. שמה ניתן לה מכיוון שהוריה חיפשו שם שתהיה לו משמעות בעברית ובערבית. אמה במקור מחברון ואביה מכסייפה. כילדה וכנערה שחיה ולמדה בסביבה של יהודים, נאלצה להתמודד עם שאלות לא פשוטות לגבי זהותה ושייכותה.
בספטמבר 2006 התגייסה לשב"ס לאחר שסיימה לימודי תואר שני והגיעה ישירות לצלמון. "התייעצתי עם בעלי, עם המשפחה שלו ועם המשפחה שלי", היא מודה, "בדקתי שאני לא עושה משהו שיגרום להם אי נוחות. אני זוכרת שחזרתי מלשכת הגיוס ברמלה ודבר ראשון מדדתי את המדים, יצאתי החוצה והשווצתי לבעלי ולמשפחה". בכלא, עם זאת, היו מי שהרימו גבה - לדבריה, דווקא האסירים יותר מאשר הסגל. "עד היום יש לפעמים התלחשויות: 'זאת בדואית', 'זאת ערבייה'", היא אומרת ומוסיפה: "לאסירים ערבים אני פונה בערבית. קורה שאסירים יהודים שומעים אותי מדברת ערבית ושואלים איך אני דוברת את השפה כל כך טוב. אני אומרת שאני בדואית". כיום, כאישה עצמאית וכאם, היא עסוקה בעתיד ילדיה ובחינוכם ובמעמדה של האישה בחברה הבדואית בכלל. "אני לא מודל ולא סמל", היא אומרת. עם זאת, לדבריה היא אוהבת את המורכבות והשוני שלה: "זה מציב אותי תמיד במרכז, אני יודעת שאני עוף מוזר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו