"אני לא רוצה להיקבר, לא רוצה מצבות", מסביר השר לשעבר יוסי ביילין. כבר שנים שהוא חתום על כרטיס אדי לתרומת איברים, אבל הוא ואשתו דניאלה החליטו שלא די בכך. לאחר מותם הם יתרמו את גופם למדע. או לפי הנוסח הפורמלי, יצוו את גופם למדע.
"העדיפות הראשונה שלנו היתה תרומת איברים, כי שנינו חתומים גם על כרטיס אדי. אבל אם זה לא יתאפשר, עדיף שהגוף שלנו ילך למחקר. לטובת המדע, למען העתיד. מה גם שאדם לא בטוח שתהיה אפשרות לתרום את איבריו. אני מצווה את גופי למדע לצמיתות, כדי שלא יטרידו אותנו יותר".
ומה עם המשפחה, שרוצה שיהיה לה קבר לעלות אליו?
"שיסתכלו בתמונות. אני רואה בזה חלק מפולחן המתים שנהוג בארץ, ואני לא רוצה להיות חלק מזה במותי, כפי שאני משתדל לא לקחת בזה חלק גם בחיי. אני גם לא רוצה להטריח את הילדים, שיחשבו בכל פעם מחדש מתי ה'יורצייט', יום השנה, וצריך מישהו שיבוא ויגיד קדיש. תודה רבה, אין צורך".
איך הבנים שלך הגיבו על החלטתך?
"הם לא התלהבו אבל נאלצו להשלים עם זה. הם גם האנשים שציינתי בטופס שאליהם צריך לפנות בעניין".
ומה תגיד לאנשים דתיים, שמאמינים בתחיית המתים?
"אדם באמונתו יחיה ובאמונתו ימות. אני לא מאמין בהשארת הגוף. כל הדברים האלה אינם מעסיקים אותי, אבל אני מכבד מאוד אנשים שמאמינים בכך".
העובדה שסטודנטים לרפואה ינתחו אותך לאחר מותך לא מעבירה בך צמרמורת?
"לא, כי אני לא אהיה שם. זו ערימה של בשר ועצמות, שאין ביני ובינה דבר. אני מקווה שעוד אנשים יעשו את זה. אנשים לא מאמינים ובכל זאת מטלטלים את הגופה עם ה'אל מלא רחמים' ועם איש החברה קדישא. עדיף שיעשו מעשה וייתנו את גופם למדע, ובכך יעזרו לאחרים או יצילו אחרים. זה המסר".
4,000 תורמים במאגר
עד סוף ימי הביניים, רוב לימודי הרפואה נשענו על בעלי חיים והיו שבויים בקונספציות שגויות. מי שנחשב לאבי האנטומיה המודרנית, אנדריאס וסאליוס, ביצע נתיחות פומביות של גופות במאה ה־16, "מה שאומר שהיו ימים שבהם אנשים קנו כרטיס למופע של הפרופסור לאנטומיה", כדבריו של פרופ' ישראל הרשקוביץ מהמחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב. במאה ה־17 נכנסו הנתיחות לתוכניות הלימוד האקדמיות בצורה מסודרת.
בישראל חוקק כבר ב־1953 חוק האנטומיה והפתולוגיה, ועם השנים נערכו בו לא מעט שינויים להסדרת התחום. כיום, מי שרוצה לתרום את גופו למדע צריך למלא "טופס הקדשת הגוף לצורכי מדע ולהוראה", שאותו אפשר לקבל בקלות באי־מייל או בדואר ממשרדי הפקולטות לרפואה באוניברסיטאות תל־אביב, ירושלים והטכניון. בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן־גוריון מקבלים גופות מאוניברסיטת תל־אביב ומספּק בארה"ב, ובפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר־אילן בצפת מתבססים על קבלת גופות מארה"ב מחברה מיוחדת שעוסקת בנושא.
כדי לצוות את גופך למדע, עליך להיות מעל גיל חמישים, להוכיח כי ההחלטה התקבלה בצלילות ובשפיות, ואף להחתים שני עדים. לאחר מותו של האדם לא נערכת הלוויה, לא יושבים שבעה ואין קבר לעלות אליו, לפחות לא בשנים שבהן הגופה משמשת למחקר. באחריותם של בני המשפחה להודיע לאוניברסיטה כי יקירם הלך לעולמו, ואז שולחת האוניברסיטה אמבולנס לקחת את הגופה מהמקום שבו היא נמצאת. אם המוות מתרחש בשעות הלילה או בסוף השבוע, על המשפחה לדאוג בעצמה לאחסון הגופה בקירור, והתשלום על כך מגיע מהאוניברסיטה.
אפשר לבקש כי גופה תיתרם לפרק זמן של עד שלוש שנים או לצמיתות. במקרה של תרומה לתקופה מוגבלת, תקבל המשפחה את הגופה בתום התקופה כדי להביאה לקבורה. האוניברסיטה נושאת בעלות הקבורה.
רחל עוז, העוזרת המינהלית שאחראית כבר כמעט ארבעה עשורים לנושא תרומת הגופות בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב, מספרת כי היא מקבלת מדי שנה כ־500 פניות מאנשים שמתעניינים בנושא, גברים ונשים כאחד. "בכל זמן נתון יש לנו במאגר כ־4,000 תורמים. מתברר שהתרומה היא סגולה לאריכות ימים - רבים מהתורמים מגיעים לגיל מופלג".
מה מביא את הישראלים לצוות את גופם למדע? "המחקרים מראים שרבים מהתורמים הראשונים היו ניצולי שואה, שקרוביהם נספו בשואה ולא זכו לקבר, ולכן גם הם לא רצו להיקבר", אומר פרופ' הרשקוביץ. "עם הזמן נכנסו יותר אנשים מהמגזר ההתיישבותי ומהקיבוצים, שאמרו, 'חשוב לתת הכל למדינה, גם אחרי מותך'. היום, השיקול העיקרי הוא לסייע לרפואה".
פרופ' מיכאל טל, ראש המחלקה לאנטומיה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, אדם שומר מצוות, מספר כי התורמים הם בדרך כלל חילונים, מאחר שהדת היהודית מחייבת קבורה. 95 אחוזים מהם הם יהודים, בדרך כלל אירופאים, רבים מהם יקים, אוסטרים והונגרים.
"אדם לא יודע את קיצו, הוא עושה את זה לרוב ממרחק של עשרות שנים לפני שזה קורה. אנשים מגיעים אלינו, ממלאים טפסים, ולפעמים אפילו מצרפים מכתב הסבר".
גבר שתרם את גופתו לאוניברסיטת תל־אביב כתב: "אינני איש מדע ואינני מלומד, אבל אני מתעניין במדע, ובעיקר במדע הרפואי... אני, כעובד קופת חולים במשך הרבה שנים, רואה את הסבל של חולים יום־יום, ובוודאי שאין בידי האפשרות להושיעם. רק במעט מאוד אני מצליח (בעיקר במילים) להקל עליהם במשהו. לכן אני רואה צורך לתרום למדע הרפואי את גופתי ואת גופת אשתי בבוא הזמן... וזה הדבר היחיד, המעשי והממשי שבידי לתרום, בתקווה שהמדענים יצליחו למצוא את התרופות כנגד המחלות הקשות".
אישה אחרת כתבה שהגיעה בגלל מה שעבר על משפחתה. "אני בחורה צעירה... אך מכאובים וצער ראיתי במשפחתי למכביר. אבי נפטר בגיל צעיר ממחלת לב... בתקופת אשפוזיו הרבים בבתי חולים ראיתי את החולים האומללים שחייהם אינם חיים.... המדע מפותח, אפשר לעזור הרבה יותר, אבל אין עם מה... לאבא ז"ל אי אפשר היה לעזור, אך אולי לאחרים כן?"
פרופ' טל מספר כי נתקל גם במקרים מוזרים יותר. "היו כמה אנשים שכתבו שהמניע לתרומה הוא נקמה בבני המשפחה - כדי שלאישה או לילדים לא יהיה קבר לעלות אליו".
סטודנטים בחדר אנטומיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב. "בלי מגע, אי אפשר ללמוד" // צילום: יהושע יוסף
הסטודנטים פרצו בבכי
פריד זרייק, ערבי נוצרי תושב עילבון, הלך לעולמו בשנת 2011 בגיל 97 וציווה את גופו למדע. נכדו, שקרוי על שמו, הוא כיום רופא מתמחה במחלקה הפנימית בבית החולים איכילוב.
"סבא שלי רצה לתרום איברים כבר בשנות השבעים", מספר ד"ר זרייק. "בהמשך, כיוון שכבר היה מבוגר והיה פחות רלוונטי לתרומת איברים, הוא החליט לתרום את גופו למדע. הוא זכה לתגובות טובות וחיוביות. גם בכתבות שעשו עליו בעיתונות הערבית הנימה היתה מאוד מעודדת ומשבחת, ובתגובות אנשים כתבו שילכו בדרכו. כל עוד הדברים נעשים עם כבוד לגופה ובצורה טובה - אני מאוד בעד, כי אם נתנגד, לא יישארו לסטודנטים כלים כדי ללמוד".
פרופ' טל מסביר כי "כדי לעבוד על הגופה, חונטים אותה על ידי הזרקת חומר משמר, שמחליף למעשה את הדם של הגופה. אחרי חצי שעה היא משומרת, ויכולה להחזיק כך גם עשרות שנים". גופה המתקבלת למחקר חייבת להיות שלמה, כדי להכיל את חומר השימור, ולכן לא מקבלים אנשים שנהרגו בפיגועים או בתאונות דרכים.
באוניברסיטה העברית בירושלים לא מאפשרים לנו להיכנס לחדרי הנתיחה. "בשבילכם זה רק לצלם תמונה, אבל אנחנו נמנעים מלאפשר כניסה לאנשים שאינם במקצוע, משום שכבר חווינו הפגנות של חרדים, למשל", אומר פרופ' טל. "בגלל שאנחנו בירושלים, נתיחת גופות מעוררת תסיסה אצל חוגים שמתנגדים לדברים האלה, אז אנחנו שומרים על אש קטנה ומשתדלים לשמור על כבודם של האנשים שתרמו את גופם, כדי שלא יחוללו".
בחדר הדיסקציה (ביתור) שבמרתפי אוניברסיטת תל־אביב, שבו מתבצעות הנתיחות, יש לא פחות מ־12 מיטות ברזל, על כל אחת מהן גופה הנתונה בשק כחול, ולצידה עמדת מחשב משוכללת, המכילה את כל תוכנות ההדמיה. בתחתית המיטה צינורות לבנים ועבים, שתפקידם להחליף תדיר את האוויר בחדר הדחוס ולסלק ריחות.
פרופ' הרשקוביץ מוליך אותי אל אחת העמדות ומעלה על הצג את צילום הסי.טי ראש האחרון שנעשה לאיש המכוסה שמולנו, עוד כשהיה בחיים. "אפשר לקחת גולגולת כזו שעל המסך, לבצע פעולות ולעשות השוואה מיידית בין מה שרואים בהדמיה למה שרואים בגופה. הסטודנטים, שרוב הקריירה שלהם כרופאים יראו את האנטומיה של האדם דרך רנטגן או MRI, יכולים לעשות כאן את הקורלציה ולראות איך זה נראה באמת".
באוניברסיטת תל־אביב מתחילות הנתיחות כבר בשנה א', ובירושלים בשנה ב'. "כל קבוצה של סטודנטים מקבלת גופה אחת, שעליה היא מבצעת את הנתיחה לאורך כל השנה", מסביר פרופ' הרשקוביץ מאוניברסיטת תל־אביב. "על הצג לא מופיע שמו של הנפטר אלא מספר מקרה בלבד, למניעת זיהוי ולשמירה על כבודם של האנשים. בעת נתיחת הגופה חושפים רק את החלק הרלוונטי לדיסקציה".
ליאור רוזנטל, סטודנטית שנה א' באוניברסיטת תל־אביב, החלה ממש לאחרונה לנתח גופות. "בהתחלה זה לא היה קל. היו כמה שבכו. אבל מהר מאוד את מבינה שאין ברירה, את חייבת ללמוד, ולא משנה כמה תסתכלי בספר, עד שלא תרגישי ביד, לא תביני. עד שלא תחזיקי בידיים לב, תזיזי אותו ותסובבי אותו מכל הכיוונים ותרגישי את המרקם בידיים, לא תקלטי. אחרי שזה נגמר, יצאתי ואמרתי, 'כמה אנשים בעולם עשו את מה שאני עשיתי עכשיו?' זה היה רגע מדהים".
זה מזכיר במשהו את מה שרואים בסדרות הרפואיות בטלוויזיה?
"זה ממש לא 'האנטומיה של גריי', וגם לא 'האוס'. לא דומה לשום דבר שראית. אני מבלה שם כמעט את כל זמני הפנוי בערבים. זה ההיילייט של התוכנית".
לא חולמים על זה אחר כך בלילה?
"אני לא חלמתי על זה אף פעם בלילה, ומשיחות עם החבר'ה, הרוב לא חוו סיוטים. בלאו הכי יש לנו מעט מאוד זמן לישון מרוב לימודים, אז ישנים עמוק".
"לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי גופה, בשנות השבעים", נזכר פרופ' אהוד גרוסמן, דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב. "כסטודנטים לרפואה, למדנו בצריפים ליד תל השומר. הכניסה לצריף האנטומיה היתה ליד הבסיס הצבאי מצד שמאל. היה חושך ופחד להיכנס בלילה, והיינו באים בקבוצות.
"הימים הראשונים היו קשים ביותר. בגלל שלא היו האטלסים וההדמיות המשוכללות שיש היום, נזקקנו להרבה יותר שעות של נתיחה, וזה היה טראומתי. עם הזמן אתה קצת מתחספס, אבל בסוף שנה ב' היתה נשירה של סטודנטים שלא שרדו את הבחינה המעשית".
נעמי, בתו של יורם קניוק ז"ל, ואלמנתו מירנדה בחצר ביתו // צילום: יהושע יוסף
"לא באתי מעפר"
לא מעט ידוענים ציוו את גופם למדע, ובהם ח"כ יצחק בן־אהרון והאמן רפי לביא, שהלכו לעולמם בעשור האחרון. גם האמנית והפסלת פרופ' ציונה שמשי ציוותה את גופה למדע לצמיתות כבר ב־2002. "עשינו את זה יחד, רפי לביא ואני", מספרת שמשי בת ה־75. "ישבנו, דיברנו על זה, והחלטנו.
"זה קרה ברגע שהחלטתי שאני לא זקוקה לעוד מקום שמישהו יטפח ויעלה אליו לרגל, וילה בשדות בתי הקברות. הרבה שנים לא ראיתי את קברי הוריי, ואני לא אתחיל עכשיו להכות על חטא. לא הרגשתי שום צורך שיהיה לי קבר, כי לא באתי מעפר ואני לא צריכה לשוב אל עפר. מה שיישאר אחריי הוא יצירות האמנות שלי ומה שעשיתי.
"אני מקווה שאלה שיטפלו בגופי ייהנו, ימצאו. מצער אותי שלא אוכל לראות את זה. אחת הבעיות היא שאין לי מושג אם אני צריכה לשמור על הגוף שלי במצב טוב, או דווקא לפתח מחלות מעניינות, מה יותר טוב בשבילם? מה יעזור להם? שימצאו משהו שכזה עוד לא ראינו? אולי ימצאו שהמוח שלי היה מאוד יוצא דופן, ועכשיו יהיה להם אב טיפוס של מוח של אמן מצוין?"
הידוען האחרון שהלך לעולמו ותרם את גופו למדע הוא הסופר יורם קניוק, שנפטר לפני כשנה וחצי. קניוק העלה לסדר היום את החשיבות של תרומת גופה למדע כשכתב על כך בבלוג שלו זמן קצר לפני מותו. "יש משהו מנחם בידיעה שחמש שנים אהיה במקרר באוניברסיטה, שסטודנטים צעירים יטפלו בי וילמדו משהו מגופי", אמר קניוק בעבר. "העיקר שלאמא שלי תהיה נחת שסוף סוף הבן שלה, שאין לו אפילו תעודת בגרות, נמצא באוניברסיטה".
מירנדה קניוק, אלמנתו, מספרת כיצד גמלה בליבו ההחלטה: "המנתח ומשתיל הלב, פרופ' (יעקב) ג'יי לביא, היה חבר טוב של יורם. מתוך הידידות, יורם נוכח לדעת בחשיבות של כל איבר ואיבר, ולכן החליט לתרום את גופו כבר לפני שנים. הוא עשה את זה גם משום שאני לא יהודייה, ואמר שאם לא נוכל להיקבר יחד, הוא לא רוצה את זה".
נעמי קניוק, הבת: "הוא לא רצה קבורה, תמיד אמר ש'הלוויות נערכות בגשם, בשמש או בחמסין, וזה רחוק מדי וזה אף פעם לא קורה בזמן נוח'. לכן לא רצה שאנשים יטרחו. הוא רצה לשחרר את האנשים לזכור אותו גם בלי זה".
מה עשיתם כשהוא נפטר?
"אני מוכרחה להגיד שזו היתה הקלה גדולה, כי לא היינו צריכים לארגן הלוויה או לחשוב היכן תהיה הקבורה או לשלם כסף שלא היה לנו. כיוון שהוא נפטר בבית החולים, הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב לקחה אותו משם ישירות. אני זוכרת שהודיתי לו על זה בלב".
איך כיבדתם את זכרו בימים שאחרי מותו?
"עשינו שבעה בלתי רשמית - פתחנו את הבית לשבוע, ובאו אלפי אנשים".
בחצר דירתם של קניוק ומירנדה, ברחוב ביל"ו בתל אביב, הציבה המשפחה עציץ גדול של עץ שקד, שבו נעוץ סוס עץ שעיצב נכדו הצעיר, ועליו נכתב: "סוס עץ, לזכרו של אבא וסבא יורם קניוק".
מירנדה: "זה המקום שמי שרוצה לזכור את יורם מגיע אליו. אפשר להיכנס לחצר גם מסביב, בלי לעבור ישירות בתוך הבית. העץ נמצא בתוך עציץ ולא באדמה כי הדירה לא שלנו, ואם אצטרך לעזוב, העץ ילך איתי".
וזה לא קשה לחיות עם המשמעות של תרומת גופה למדע?
נעמי: "לא ידעתי איך ארגיש, אבל בדיעבד אני לא מוצאת בזה קושי רגשי. אני רק רואה בזה משהו מאוד יפה. זה דבר אצילי, לתת את גופך למדע. ראיתי את הגופה שלו כשהוא מת, ושמחתי שיכולתי לתת לו נשיקה ולהיפרד ממנו. עוד הרגשתי אותו בגוף הזה, אבל באיזשהו שלב זה כבר לא הוא. בעיניי הגופה היא לא חלק מהבן אדם".
עידו (24), סטודנט טרי לרפואה מאוניברסיטת תל־אביב, מספר כי במהלך ארוחת ערב שישי סיפר למשפחתו על נתיחות הגופות. "חצי שעה לאחר מכן, אבא שלי ניגש אלי ואמר שהוא רוצה שאארגן לו טפסים של תרומת גופה למדע".
"על תרומת איברים חתמתי כבר לפני שנים", אומר האב יוסי. "כשהבן שלי סיפר על נתיחת הגופות, אמרתי מייד שאני מוכן לתרום. אני לא דתי ולא מאמין בענייני נשמות. כולנו יודעים מה קורה אחרי שאנחנו מתים: אנחנו לא קיימים יותר. אם זה יעזור לסטודנטים צעירים בהמשך החיים, זה שווה לי. לא היתה לי שום התלבטות".
רותי מתל אביב, שאמה עדנה בחרה לצוות את גופה למדע, חשה אי נוחות אחרי שאמה נפטרה בבית החולים הדסה. "אבא שלי הביא את טופס התרומה שעליו חתמה אמי, וזה היה רגע קשה. לרגע אפילו שכחנו מה זה אומר והתחלנו לדבר על הלוויה. ואז אמרו לנו נציגים מהפקולטה לרפואה שההלוויה תיערך אחרי שנה, והם ידאגו לזה.
"פתאום הבנו, אחיותיי ואני, שההלוויה חסרה לנו. חסר לנו הטקס. מאוד הפתיע אותי שכך חשתי, כי אני אדם מאוד חילוני, אבל משהו בכל זאת חסַר לי. אנשים התקשרו ושאלו מתי ההלוויה, ולהסביר בכל פעם מחדש שאין - זה היה כבד. אני זוכרת שהרבה אנשים שמעו והגיבו: 'אה, זו עדנה, מתאים לה לתרום'.
"במשך השנה שהגופה היתה באוניברסיטה, השתדלתי לא לחשוב על המשמעות של זה. בכל פעם שהמוח שלי הלך קצת לכיוון של 'מה קורה איתה', הורדתי מסך. מה שנשאר ממנה זה חומר, זה לא היא, ובכל זאת הרגשתי אי נוחות. ברור לי שאילו אמא היתה יודעת שיהיה לנו קשה עם זה, היא לא היתה עושה את זה. שרופאים ילמדו על אמא שלי? אני בטוחה שיש גם שיטות אחרות".
ואילו היה מדובר בתרומת איברים?
"אז הייתי מרגישה אחרת".
פתרון הלכתי: תאילנדים
למרות תחושת האי נוחות, רותי ומשפחתה לא ניסו למנוע את תרומת הגופה. אבל מה קורה אם התורם נפטר והמשפחה מתנגדת? פרופ' אהרון לב־טוב, ראש המחלקה לנוירו־ביולוגיה רפואית באוניברסיטה העברית, אומר כי במקרה כזה מכבדים את רצון המשפחה. "אם המשפחה מפולגת, עם בן שחזר בתשובה ולא מוכן בשום אופן שהגופה תיתרם למדע - אנחנו נותנים למשפחה לסגור את זה בינה לבין עצמה ולא מתערבים".
מקרה מתוקשר כזה, של משפחה מפולגת, הגיע בשנת 2008 לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא. עקרת בית מנתניה, שהלכה לעולמה בגיל 81, ציוותה את גופה למדע חצי שנה לפני מותה. לאחר שהלכה לעולמה, הודיע בנה מ', שחזר בתשובה, כי הוא מתנגד לכך.
בתה, א', פנתה לבית המשפט בבקשה להורות על קיום בקשת אמה ולאפשר לאוניברסיטת תל־אביב לעשות שימוש בגופה השמורה אצלה. היא טענה כי אמה ואחיה כלל לא היו בקשר.
עו"ד בני דון־יחייא, שייצג את מ' בתיק, מספר: "הבת טענה שאחיה נוקט סחבת מכוונת, כדי שגם אם יפסיד בבית המשפט, הגופה לא תהיה במצב תקין לשימוש לצורכי מדע. היא ביקשה צו מניעה שיאסור על האח או על כל גורם דתי לקבור את המנוחה בקבורה דתית. הם פחדו שיהיה מחטף, שהבן יבוא עם אמבולנס וייקח את הגופה".
מ' אף גייס לשכנוע את זק"א ואת העומד בראשו, יהודה משי זהב, שהציע לבית המשפט סוג של עיסקת חליפין. במכתב שכתב לבית המשפט הציע משי זהב לשחרר את גופת המנוחה לקבורה, "וכדי שהמדע לא ייצא נפסד מכך, הננו מתחייבים להשיג תורם חלופי שיסכים לתרום את גופו למדע - ובכך יבואו השלום והשלווה לחיים ולמתים". במקום המנוחה הוצעו "בתמורה" שתי גופות של תאילנדים.
מאין הייתם משיגים את הגופות של התאילנדים?
משי זהב: "יש פה גופות של עובדים זרים, שהמשפחה שלהם לא יכולה להרשות לעצמה את הוצאות הטיסה, והם לא מאמינים בהמשכיות. אז אם כבר - כמו שמפעילים גוי של שבת מדי פעם - היה אפשר לעשות זאת גם פה. כשיש ילד אחד שמתנגד לתרומה או טוען שזה פוגע לו באמונה, אין טעם להפוך את העולם ולהתעקש".
בסופו של דבר, חודש אחרי מותה של האם, הכריע בית המשפט כי יש לכבד את רצונה של האם לתרום את גופה למדע.
אם התורם הוא בעל כרטיס תרומת איברים של אדי, משפחתו היא שתבחר, לאחר מותו, בין תרומת האיברים לתרומת הגופה למדע. על פי נוהלי הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב, "תרומת איברים נועדה להצלת חיים מיידית, ותרומת הגוף לצורכי מחקר נועדה להצלת חיים עתידית".
משי זהב, שמתנגד לתרומת גופה למדע, תומך בהתלהבות בתרומת איברים. "גם אני עצמי חתום על כרטיס אדי ומכיר בחשיבות של זה. מי שתורם איברים מציל חיים, אין מצווה גדולה מזו. אני נגד תרומת הגופה למדע, שמשמשת פרופר לצורכי לימוד של סטודנטים. עם כל ההדמיות שיש כיום, אני משוכנע שאפשר ללמוד גם באמצעים אחרים".
"לא, אתה לא יכול להיות רופא בלי לגעת", משיב פרופ' הרשקוביץ. "בלי גופות אין לנו רפואה. אין לנו רופאים מספיק טובים. אף אחד לא רוצה לפגוש בחדר הניתוח רופא שיגיד לו: 'זו פעם ראשונה שאני רואה את כלי הדם הזה, אני צריך לחפש אותו בספר'. זה חשוב לא רק לרפואה, אלא גם לחברה שיודעת לתת לטובת הכלל. האדם שמת לא מרוויח אישית שום דבר, וזה אולי הדבר הכי יפה בעיניי: שאתה עושה את זה לטובת החברה, בלי לקבל שום פרס. זה האלטרואיזם האולטימטיבי".
הרב יובל שרלו, שעוסק רבות באתיקה רפואית ומכהן בוועדות של משרד הבריאות בנושא, מצדד בעמדתו של משי זהב. "תרומה כללית למדע אסורה על פי ההלכה, בשל היחס המיוחד של ההלכה לגוף האדם, בחיים ובמוות. תרומת גופה ראויה אך ורק במקרה שחקר הגופה יביא באופן ישיר יחסית להצלת נפשות, ותוך כדי שמירה קפדנית על איברי הגופה וקבורתם כהלכה".
על פי ההלכה, יש תוקף לצוואה של אדם שתרם את גופו למדע?
"יש על כך מחלוקת הלכתית. עמדתי היא שאם מדובר אכן בצורך בניתוח הגופה, כדי להפיק ממנה ידע מדעי שיציל אנשים אחרים - יש לקיים את הצוואה; אם לא, ויש בידי המשפחה למנוע זאת - מוטל עליהם למנוע זאת".
"ההלכה היא הכי מתירנית כשצריך להציל חיים", מסכים משי זהב, "אבל הצורה המבזה שבה הרופאים עושים את זה אסורה בהחלט. אני אעשה לך סיור במחסנים של אוניברסיטת תל־אביב, ותראי שם כמויות של ארגזים. הם לא נותנים שום יחס לכבוד המת".
פרופ' הרשקוביץ: "ב'ארגזים' האלה יש איברים מניתוחי גופות שביצעו רופאים, מורים לאנטומיה, ומשמשים את הסטודנטים ללימוד (הם מונחים בצורה סגורה וצנועה, בתור חומר לימודי; מ"פ). בקופסה הזו, למשל, יש 'דיסקציות' של בית חזה של אנשים שתרמו את גופם לצמיתות".
הצוות מסביר כי לאחר נתיחה, באופן טבעי, נותרים חלקים שיש להביא לקבורה. רחל עוז: "כל החלקים נאספים ונשמרים בנפרד לכל אדם ואדם, וייקברו עם גופתו אם היא תוחזר למשפחה. אנחנו עושים הכל כדי להבהיר לסטודנטים שבפניהם שוכב אדם שמאחוריו חיים שלמים, ולא גופה. לעיתים אנחנו פונים למשפחות, ואם הן מאשרות, הסטודנטים הולכים להלוויה של האדם שהם ניתחו כל השנה. לפעמים משפחות מסרבות, או מבקשות שהסטודנטים יגיעו רק לשבעה".
אחת הסטודנטיות הלכה בשנה שעברה לבקר בביתה של אישה שאת גופתה ניתחה. בעקבות המפגש, כתבה הסטודנטית למשפחתה של האישה: "היה מדהים ומרגש לעיין בתמונות ולשמוע סיפורים שמתארים אישה מוקפדת וחטובה, שנראתה בשיאה והתמידה לשמור על הגוף, ממש כפי שאנו הבחנו בכל פעם שנכנסנו למעבדה. הלוואי שהייתי יכולה להסביר לכם טוב יותר עד כמה אנו מודים לכם, ועד כמה קיבלנו בבחירה הזאת אפשרות לעולם לימודים שונה לחלוטין, משמעותי, מפתח ומרתק עשרות מונים".
בלילה באים בזוגות
סמוך לחדר הדיסקציה של אוניברסיטת תל־אביב נמצא "המוזיאון האנטומי". זה מוזיאון שמשמש סטודנטים ורופאים בלבד, ובו ויטרינות זכוכית עם מדפים שעליהם "פרפרטים" - איברים חשובים מגוף האדם, השרויים בנוזל שימור. גם הם ניטלו מגופות של אנשים שציוו את גופם למדע לצמיתות.
הכניסה לחדר הדיסקציה ולמוזיאון מוגנת בקוד זיהוי ובמפתחות שניתנים רק למורשי הכניסה. מצלמות במעגל סגור משקיפות על כל מי שנכנס, ושומר עושה סיורים במקום - הכל כדי למנוע כניסת זרים.
"הסטודנטים יכולים להיכנס לחדרים הללו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כי היקף החומר שעליהם ללמוד מחייב זאת", אומר הדיקן, פרופ' גרוסמן. "בלילה הם באים בדרך כלל בזוגות, כי יש בזה משהו מפחיד".
לדבריו, הגופות משמשות לא רק את הסטודנטים, אלא גם לאימון של רופאים מן השורה, לפני ניתוחים מסובכים. ואכן, ליד אחד השולחנות במוזיאון אני רואה רופא בחלוק לבן, שסוקר באמצעות מכשירי ברזל דקים איבר שמונח על השולחן שמולו. "זה רופא אף־אוזן־גרון, שמתנסה לקראת ניתוח מסובך", מסבירה רחל עוז.
לעומת הקמפיינים החוזרים ונשנים להעלאת המודעות לתרומת איברים, לא היה עד היום קמפיין לחינוך הציבור לתרומת גופה למדע. "כרגע אין לנו מחסור", אומר פרופ' טל מהאוניברסיטה העברית. "זאת אומרת - הדרישה וההיצע מתאזנים. אחת הדרכים שמסייעת לנו בגיוס תורמים היא מודעות האבל של נפטרים שציוו את גופם למדע. המודעות, שממומנות על ידי הפקולטות לרפואה, מציינות בכיתוב: 'ציווה את גופו למדע'. אנשים רואים אותן ובאים להתעניין ולבקש טפסים".
למרות החשיבות הרבה, משתרר שקט בחלל החדר באוניברסיטת תל־אביב כשאני שואלת מי מבין היושבים מתכוון בעצמו לצוות את גופו למדע. הראשון להתאושש, פרופ' גרוסמן, מספק תשובה מעורפלת: "כל זמן שאתה פעיל וחיוני, זה קצת רחוק לחשוב על כך. מבחינה הגיונית, קל יותר לחשוב על תרומת איברים. אך יש כאלה שמבחינת הגיל כבר אינם יכולים לתרום איברים, ועדיין יכולים לתרום את גופם למדע".
"אני לא מתכנן לתרום את גופי למדע", אומר פרופ' טל מהאוניברסיטה העברית. "לי אישית לא היה אכפת לתרום, אבל המשפחה שלי דתית, ואני חושב שלהם זה יהיה מאוד אכפת. הם ממש לא ירצו בכך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו