לרקוד נגד הזרם

עת בוקר מוקדמת ביום שישי שטוף שמש וגשם במרכז סוזן דלל בתל אביב. תושבי שכונת נווה צדק, המטיילים והתיירים מתחילים למלא את בתי הקפה בכניסה למרכז. למרות השעה המוקדמת החצר הפנימית של המרכז, מקום משכנה הרשמי של להקת המחול בת שבע, שוקקת פעילות. זה היום הראשון של המיונים לאנסמבל, להקת המחול הצעירה של בת שבע, ומאות רקדנים צעירים ומלאי תקווה לרקוד באחת מלהקות המחול המצליחות בעולם, ממלאים את הרחבה. 

לאודישנים הגיעו כ־250 רקדנים מ־40 מדינות, ובהן ארה"ב, אוסטרליה, איטליה, לטביה, יוון, גרמניה, צרפת ועוד. בפניהם עמד סוף שבוע של מיונים אינטנסיביים, שבסופו ייבחרו רק ארבעה או חמישה פיינליסטים שיצטרפו לאנסמבל הנחשב והיוקרתי. משום כך, לא מפתיע שכבר בחצר הכניסה היה אפשר לחתוך את המתח בסכין, ולחוש את מפלס החרדה העולה.

את להקת המחול הצעירה המסונפת לבת שבע הקים אוהד נהרין, מנהלה האמנותי של להקת המחול משנת 1990, במטרה לעודד ולטפח את אמנות המחול בקרב צעירים. העבודה עם האנסמבל מוגבלת לשנתיים עד שלוש, ובסופן מצטרפים הרקדנים ללהקה הבוגרת או עוזבים. 

להקת בת שבע נוסדה בשנת 1964 על ידי בת שבע דה רוטשילד, והיא נחשבת למותג ישראלי חזק המייצא את אמנות המחול הישראלי ברחבי הגלובוס. הלהקה מופיעה הרבה בכל העולם, ונהרין נחשב לאחד הכוריאוגרפים החשובים והמצליחים ביותר הפועלים כיום.

על כן, אין זה פלא שגם באקלים פוליטי, ביטחוני וחברתי רעוע כמו זה שבו אנו חיים, מצליחים אודישנים ללהקה לייבא לכאן מאות רקדנים צעירים שמוכנים בלב שלם לעזוב את חייהם בשביל הסיכוי לעבוד עם נהרין ולהיות חלק מהלהקה. חייו של רקדן מקצועי אמנם מורכבים מנסיעות רבות וממגורים במדינות זרות לטובת עבודה עם להקות מחול שונות, אבל אין דין ישראל כדין ארה"ב או אירופה - פה המצב מורכב יותר.

לא פעם מתקיימות מחוץ למופעי הלהקה בחו"ל הפגנות בוטות לצד קריאות להטלת חרם על המחול הישראלי מצד פעילים אנטי־ישראלים ותנועות חרם נגד ישראל. לאור זאת, מה יש בלהקת בת שבע שמצליח לעקוף את המכשולים שמזמן לנו המצב הגיאו־פוליטי?

יום האודישנים הראשון מחולק לשלושה סבבים בני שעתיים כל אחד, ותחילתו בתור ארוך למילוי טפסים. בתור מסודר ושקט עומדים רקדנים מכל העולם, חלקם נראים ילדים ממש, לבושים בטרנינגים ובטייטסים, במעילי פארקות, בעליוניות ובשכמיות - בגדים שאפשר לזוז איתם בנוחות ובקלות. רובם מחייכים זה לזה, מבינים שכולם 

יחד בסירה הזו, ורצוי להיות נחמדים. חלקם נעים בעצבנות, חלקם בוהים; ההתמודדות עם הלחץ והרצון להגשים חלום היא קשה, והפחד מדחייה הוא גדול.

"הם זזים כמו מלאכים"

לאחר מילוי הטפסים נכנסים המתמודדים לחדר רחב ידיים, כאן הם יכולים לשבת בניחותא, לערוך חימום ומתיחות ולהכין את עצמם פיזית ונפשית לקראת יום המיונים. להפתעתי, האווירה בחדר שבו נמתחים ומתנועעים כ־40 אנשים היא די רגועה. ניכר כי ברגע שהם עוסקים במלאכת הגוף, שאותה הם מכירים ואוהבים, משהו מהלחץ שאפיין את התור בחוץ נרגע קצת. חלקם מדברים וצוחקים, חלקם נשארים עם עצמם, אוזניות לראשם, נמתחים בצורות בלתי אפשריות לצלילי מוסיקה שרק הם שומעים. 

אליזבת', בת 23 מפורטלנד, אורגון, מסבירה לי בין שפגאט אחד למשנהו, שעבורה המיונים האלה הם בבחינת הגשמת חלום. "אני זוכרת שראיתי את בת שבע בסן פרנסיסקו. הייתי בכיתה ד' וכבר אז אמרתי לעצמי 'אני רוצה להיות בלהקה הזו'. הם זזו כמו מלאכים", היא אומרת בחיוך. "אני רוקדת כל חיי ומעולם לא ראיתי משהו כזה", מספרת לי חברתה אמנדה, בת 20 מניו ג'רזי. "אני יודעת שסיכויי להתקבל קלושים, אבל אני חייבת לנסות".

מדובר בדרך ארוכה מניו ג'רזי עד תל אביב.

"החוויה היא העיקר. התאהבתי בגאגא והיה לי חשוב לנסות. ההשראה שאני שואבת מהימצאות באחד ממרכזי המחול החשובים בעולם שווה את זה".

רבים מהרקדנים מזכירים את שיטת התנועה הקרויה גאגא, שאותה המציא נהרין, כמקור המשיכה ללהקה. מדובר בשיטת ריקוד ותנועה המשמשת בסיס התרגול היומיומי של רקדני להקת בת שבע, ובמקביל מלמדים אותה נהרין ומורי מחול מוסמכים אחרים אנשים מן השורה, והיא אינה מצריכה רקע או ניסיון במחול, רק נכונות לזוז, להתנועע ולפתוח את הראש לדיסציפלינות תנועה אחרות. יהיה אפשר לצפות בפיתוח של השיטה במופע "דקהדאנס" שיתקיים ב־14-12 במארס ובמהלך חודש אפריל במופע החדש "Project Secus".

כמו כן, מדי שבוע מופיע האנסמבל עם המופעים "כמויות" ו"דקה'לה" המתאימים לכל המשפחה. 

"אני מזהה בגאגא, ובכלל במחול הישראלי, חוזק רב שנובע מהתנאים המיוחדים ששוררים בישראל", אומרת לי אסומי, בת 28, ילידת יפן המתגוררת בגרמניה.

"אנשים פה מאוד חזקים, כמו הריקוד. פגשתי רקדנים ישראלים בגרמניה והם תמיד נראו לי מאוד ישירים, בניגוד לגרמנים או לרקדנים ממדינות אחרות. אין ספק שאם אתקבל, זה יהיה אתגר מאוד גדול להצליח להשתלב כאן. הכל פה מאוד שונה מהתרבות היפנית".

נושא הייחודיות של ישראל והמתח שבין האמנות עצמה למקום שבו היא נוצרת, עולה לא אחת בשיחותיי עם הרקדנים. ניכר כי הם מבינים שמדובר במקום בעייתי, קשה ולעיתים מסוכן ואלים, אולם רובם מפרידים בין זה לבין העובדה שמקום בשורות בת שבע הוא משאת נפשם.

"אף אחד לא רוקד כמו האנשים האלה", אומר סקוט, בן 24 מקליפורניה, "וראיתי כמה אנשים רוקדים בחיי", הוא מוסיף בחיוך. "רציתי להגיע לכאן ולחקור את זה".

אתה לא חושש? לא מזמן נפלו פה טילים.

"ממש לא. זה אפילו לא חלף בראשי. נכון שישראל היא מקום מיוחד, ויש קונפליקטים ומלחמות, אבל זה לא נכנס למערך השיקולים שלי".

היית מוכן להיות חלק מקבוצה שמפגינים נגדה ומעבירים עליה ביקורת בינלאומית?

"בהחלט כן. כל מה שקורה בלהקה הזו שווה את השיוך הלא נעים הזה. ברגע שאתה רוקד בתוך קבוצה כזו, שום דבר חיצוני לא משנה. לא הייתי מגדיר את זה כבעיה, אלא כאתגר. מעבר לכך, אני חושב שמשום שישראל היא מקום מוכה סכסוכים ומלחמות, האמנות כאן הרבה יותר מעניינת וחזקה. בארה"ב יש סכסוכים, אבל הם כאין וכאפס לעומת מה שקורה כאן. לרוב, אנשים אדישים לאמנות, היא לא מציתה בהם שום אש. המחאות נגד ההופעות מעניינות אותי, כי בשביל זה יש אמנות; כדי לגרום לאנשים להגיב, למחות, להסכים, לסתור זה את זה, העיקר שיביעו דעה". 

מתן דוד, מנהל האנסמבל: "רקדנים זרים לא מבינים למה אנחנו יוצאים להופעה בחו"ל עם מאבטח" // צילום: לירון אלמוג

להתעלות מעל הפוליטיקה

אך התשוקה לתנועה לא תמיד מספיקה כשאתה זר בארץ חדשה. מלווין, בן 25 מבוסטון, רקדן באנסמבל זה שנתיים, עוזר לתפעל את יום המיונים ונזכר ביום שבו הוא ניגש לאודישן. "לא באמת חשבתי שאתקבל, לכן לא חשבתי על הלוגיסטיקה שכרוכה במעבר לישראל. עוד בארה"ב שמעתי על המחאות נגד הלהקה, אבל לא ייחסתי להן חשיבות. אני מבין את הבעייתיות בכך שאנחנו מייצגים את ישראל ואת המחול הישראלי, אבל האמנות כאן נפרדת מהפוליטיקה, וזו עובדה שאוהד מדגיש כל הזמן - האמנות מתעלה על נושאים כגון מלחמות ופוליטיקה". 

האם באמת אפשר להפריד בין השניים?

"ברור שזה קשור במידה מסוימת, אבל אני חושב שלרוב, אזורי סכסוך מפיקים אמנות הרבה יותר מעניינת. אמנות חייבת שיהיה לה קהל. ישראל היא מדינה שמשום שהאקלים הפוליטי והחברתי בה כה ייחודי, היא מייצרת אמנות כי לאנשים יש הרבה מה להגיד ועם מה להתמודד".

אתם מדברים על פוליטיקה בלהקה?

"בוודאי. יש מגוון רחב של דעות בקרב הרקדנים. אנחנו מתווכחים על זה לא מעט, אבל הוויכוחים האלה טובים כי הם עושים את החוויה ליותר מעניינת מבחינתי, בייחוד בתקופת הבחירות". 

לאחר כשעה של הימתחויות וחימום, המתמודדים מוכנים לעבור לשלב השני, שיעור גאגא בסטודיו עצמו. מבעד לדלת אני נחשפת לראשונה למראה היפהפה של עשרות רקדנים המניעים את גופם בחופשיות מתוכננת היטב לצלילי המוסיקה, נעים בחלל בצורה הנראית לעין הבלתי מזוינת כספק ריחוף ספק ריקוד. מדובר בשלב נוסף של המיונים, שבו בוחנים השופטים (עדי סלנט, מנהלת אמנותית שותפה, מתן דוד, מנהל אנסמבל בת שבע, והלל קוגן, מנהל חזרות לאנסמבל) את הרקדנים הפוטנציאליים ומסמנים מי ממשיך לשלבים הסופיים, ומי חוזר הביתה. בהפסקה אני תופסת את מתן דוד, מנהל האנסמבל, לשיחה זריזה. 

איך אתה מסביר את ההיענות המדהימה לאודישנים ללהקה ישראלית היום, כאשר יחסי הציבור של ישראל בעולם כה רעועים?

"אני חושב שצריך דווקא להסתכל על זה בצורה אחרת, ולהבין שבת שבע עושה לישראל יחסי ציבור מצוינים. שתי הלהקות נוסעות בכל העולם ומופיעות במקומות רבים ומביאות את בשורת האמנות מכאן".

אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש מחאות בינלאומיות לנוכח הערכים שהלהקה מייצגת.

"נכון, ביקורת לא חסרה, אבל אנשים שבאמת בוחנים את הפן האמנותי של הלהקה מבינים שאולי מדובר בלהקה ישראלית, אבל אין לה סממנים ישראליים, והאמנות שאנחנו מייצרים היא באמת בינלאומית. ברור שאנחנו מושפעים מהסביבה שלנו, אבל זה לא שהעבודות שלנו מקושרות לישראליות. אם היית רואה את העבודה שלנו בלי לדעת שאנחנו מישראל, לא היית מזהה משהו ישראלי מובהק".

יצא לך להיחשף למחאות בחו"ל?

"כן, וזה די נורא, בייחוד לרקדנים זרים שהסיטואציה לא מוכרת להם. למשל, הם לא מבינים למה אנחנו יוצאים להופעה בחו"ל עם מאבטח. הם אוהבים את הארץ ועצוב להם שזה היחס שהלהקה נתקלת בו בחו"ל. זה זר ומוזר, גם לישראלים. אנחנו אמנם חיים בארץ הזו, אבל האמנות אצלנו היא ערך עליון, וכשמישהו מבקר אותנו בגלל מי שאנחנו ולא בגלל היצירה, זה מאוד קשה".

האם מישהו התחרט או עזב?

"לפני כמה שנים היה רקדן שעזב אחרי חצי שנה. זו היתה תקופה ביטחונית קשה והוא לא הצליח להתגבר על זה. לצערי, הריקוד לא תמיד מנצח את הכל".

יום האודישנים בסוזן דלל // צילום: לירון אלמוג

האפשרות השפויה

בינתיים מסתיים שיעור הגאגא בסטודיו, והרקדנים ממשיכים לסיבוב סינונים נוסף, הפעם בהנחייתה של אייר אלעזרא, רקדנית צעירה בלהקה הבוגרת, שמלמדת את המתמודדים כוריאוגרפיה מורכבת, שאותה הם יבצעו יחד וכקבוצות קטנות במטרה לחשוף את כישרונם ואת המיומנות הטכנית שלהם בפני השופטים. בהפסקה אני פוגשת ברוברטה, בת 23 מאיטליה, המנסה ללא הצלחה לסחוט את שיערה מהזיעה שדבקה בו. זהו ביקורה השני בארץ. "באתי לחיות פה קצת", היא מסבירה. "מעניין אותי מה שקורה כאן".

מאיזו בחינה?

"יש משהו מאוד פיזי בריקוד הישראלי, אפילו חייתי, וזה מאוד מדבר אלי. אני מניחה שזה נובע מההיסטוריה של ישראל ומהמצב הביטחוני המיוחד. לדעתי, אמנות טובה מגיעה לא בדיוק מסבל, אבל מקושי מסוים, ויש פה לא מעט חומר בשביל זה. יש משהו מאוד חזק בריקוד הישראלי והוא מאוד שונה מהריקוד האירופי, יותר אינטנסיבי".

עם זאת, את רואה את עצמך עוברת לכאן?

"כן, לגמרי. שאלתי את עצמי הרבה בעניין הזה, כי למדתי לעומק את נושא ישראל והפלשתינים. לא מזמן חזרתי מביקור בגדה המערבית. היה לי חשוב לראות מה קורה שם, איך אנשים חיים שם".

ומה גילית?

"שיש הרבה סבל ושאנשים מנסים להסתיר את הבעיות בשני הצדדים, כל אחד בדרך שלו, אבל כולם סובלים באותה המידה". 

היוצרים תומר וברק הימן מלווים בשמונה השנים האחרונות את אוהד נהרין והלהקה במסעותיהם ברחבי העולם במסגרת סרט תיעודי העתיד לצאת בקרוב, בשם "מיסטר גאגא", שנערך בשיתוף ערוץ 8 והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. לדברי תומר הימן, תופעת ההפגנות והמחאות נגד בת שבע רק הולכת ומתחזקת בשנים האחרונות.

"אוהד והלהקה מתמודדים בהופעות בחו"ל עם תופעות לא פשוטות של זריקת חפצים על הבמה והוצאת מפגינים מהאולם, וזה רק הולך ומחריף. מהארץ קשה להבין אילו יצואני תרבות ענקיים הם.

"מדברים על כך שמדינת ישראל מייצאת היי־טק, חקלאות, נשק, תרופות, אבל לא שמים דגש על האמנות והמחול, וקשה לתפוס את זה עד שלא נמצאים ביפן, בספרד או בקנדה.

"מבחינת אוהד, במחול יש משהו אוניברסלי, על כן הלהקה מורכבת ממכלול של רקדנים - חילונים, דתיים, ישראלים, זרים ומה לא. הוא, בניגוד לאמנים אחרים, עשה בחירה מודעת לחיות וליצור בארץ, מתוך אידיאולוגיה ואמונה שלהקת בת שבע מייצגת את האפשרות השפויה והאנושית בישראל".

כיצד הוא בוחר להתמודד עם המחאות?

"אוהד לא מסתיר את דעותיו הפוליטיות. הוא לא מתעלם מההשפעות עליו, מהמקום שבו הוא נולד, גדל ויוצר. יש לו אהבה מאוד גדולה למקום, לצד ביקורת מאוד גדולה. לא מעניין אותו להעביר דעות פוליטיות דרך המחול, אף שהעמדות האישיות שלו מאוד חדות. לרוב, הוא ייצא וידבר עם המפגינים, מה שגורר סיטואציות מאוד מעניינות".

מה יש לו לומר להם?

"הוא מסביר להם שהם מפגינים נגד האנשים הלא נכונים, שמבחינתו אם הוא היה משתכנע שחרמות עוזרים, הוא גם היה מחרים. מצד אחד הוא חוטף על זה בחו"ל, כי הוא מזוהה עם ישראל והמדיניות הפוליטית שלה, ומצד אחר לא חסרים אנשים בארץ שהיו מכנים אותו 'בוגד'".