הבהלה לזהבי

כמה דקות אחרי שעוז זהבי יצא מביתי, בתום שיחה של שלוש שעות, הוא דפק שוב בדלת. "אני לא מוצא את המפתחות של הרכב, אתה יכול לבדוק אולי שכחתי אותם פה?"

בוואן הכחול הגדול, שמוביל אותו מסט לסט, מוצא זהבי את השקט והשלווה שלו בימי צילום עמוסים. "כל הדברים שאני אוהב נמצאים שם. כשיש לי שעה פנויה, אני נח באוטו ויוצא חדש".

החיפושים אחר המפתחות נמשכו דקות ארוכות, ובסדר היום שלו כל דקה חשובה, בעוד פחות משעתיים כבר יאספו אותו להצגה נוספת של "שיער" באשקלון. אבל זהבי שמר על קור רוח. לבסוף החליט להזמין מנעולן שיפרוץ לרכב. קרוב לשעה המתנו, וכשהגיעה הישועה התברר שהתיקון יארך זמן רב, ועדיף לדחות ליום שלמחרת. בכל הזמן הזה הוא הצטלם ברחוב עם כל דורש. ותאמינו לי, היו לא מעט.    

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"המקצוע הזה לימד אותי להיות בן אדם טוב יותר", הוא אומר. "בעבר הייתי בן אדם פחות קשוב לסביבה שלי, אחד שתמיד התעסק עם עצמו, עם איך שאני מרגיש ומה שאני רוצה. ברגע שהתחלתי להיפתח לסביבה, נהיה לי כיף יותר.

"חוק ראשון בבמה זה שכאשר פרטנר מציע לך הצעה - תגיד כן, אל תחסום אותו, כי אז מתחילים לריב על הבמה. כששניים אומרים 'כן ו...' במקום 'לא אבל', הם יגיעו למחוזות שהם לא ציפו להגיע אליהם. לקחתי את החוק הזה והחלטתי ליישם אותו גם בחיים".

איך?

"למשל, כשפעם היו ניגשים אלי ומבקשים להצטלם איתי, הייתי מוריד את הראש וממשיך ללכת סגור בתוך עצמי. היום אני אומר לעצמי רגע, הסביבה פונה אליך - תתייחס, תחייך. אני אומר כן, והעולם נהיה כיפי יותר, והיום שלי נהיה חיובי יותר. בן אדם גדל ומתבגר, ולוקח לו זמן להבין איזה בן אדם הוא רוצה להיות ואילו ערכים חשובים לו. אני גדל כל הזמן ומשתנה כל הזמן". 

אתה נהנה מזה שמבקשים ממך להצטלם?

"מאוד. ואם מישהו אוהב אותי - גם אם זה יוצא לו דרך פילטר של 'זה בשביל הבת שלי' - אני לגמרי יכול להבין מאיפה זה בא. פעם הייתי יכול להתעצבן מזה. היום אני פתאום פוגש אנשים ויוצר קשרים".

ראיתי אותך מתמסר לסלפים עם אנשים בפרמיירה של "שיער".

"נכון, פעם הייתי מצטלם קצת ונעלם. בפרמיירה הזאת אמרתי לעצמי שאני לא יוצא משם עד שאני מצטלם עם כל מי שרוצה. פתאום הכרתי המון אנשים, ומצאתי את עצמי עושה מינגלינג, שזה משהו שלא הייתי עושה. אני מתמסר לזה.

"מצד שני, חסרה לי החוויה האישית. פעם, כשהיו מבקשים חתימות, אנשים היו מציגים את עצמם, והיה נוצר איזשהו דיאלוג בסיסי. בעידן הסלפי כבר לא מדברים איתך. מצלמים וממשיכים הלאה, אפילו בלי להגיד תודה. האיש הזה, שאתה אוהב לראות אותו על הבמה או בטלוויזיה, הופך ברגע אחד לחפץ. קצת צר לי על זה".

אתה גם אומר "לא" לאנשים?

"כשמשהו מפריע לי אני אומר את זה. יש לנו פה בעיה של נימוס וקבלת האחר, ואם אתם רוצים חתימה או להצטלם - אז גם זכותי להגיד מה אני חושב. בפרמיירה של 'זגורי' ניגשה אלי אמא אחת עם שני הילדים שלה ואמרה לי, 'עוז, עוז, תמונה!' אמרתי לה, 'אני מייד איתך', כי יש פה סוג של סדר. היא באה ומשכה אותי ביד, מדביקה אותי לילד שלה ומצלמת תמונה. ניגשתי לילדים שלה ואמרתי להם: 'אתם חושבים שמה שאמא שלכם עשתה עכשיו זה בסדר? זה בסדר שהיא לקחה אותי בכוח כדי להשיג מה שהיא רוצה?' ילד שרואה את אמא שלו מתנהגת ככה - איזו מין דוגמה הוא לוקח ממנה?"

איך האמא הגיבה?

"היא התנצלה, וגם הילד הבין אותי. היה שם באמת רגע יפה. תמיד אני אומר שעדיף לדבר קצת מאשר להצטלם בשביל האינסטגרם. באותה מידה אני יכול להעמיד פלקט עם תמונה שלי בקניון, ומי שרוצה יוכל להצטלם איתו, זה ייראה בדיוק אותו הדבר".

במחזמר "שיער". "הלכתי לבמאי עם דמעות בעיניים, ואמרתי לו: אני לא חושב שאני יכול"

לעכל, להכיל ולהעריך

תשכחו מכל מה ששמעתם, קראתם או סיפרו לכם על זהבי. אם בעבר אמרו עליו שהוא מתנשא, שהוא לא נחמד, שיש לו גינונים של כוכב ודרישות לא הגיוניות - זהבי החדש מדבר על ערכים, קבלת האחר, שלווה, צניעות, שליחות והרמוניה.

"התדמית הזאת שנוצרה לי היתה הרבה בגלל אנשים שניסו לפגוע בי. אני חושב שלא הבינו אותי, כי שמתי את המקצוענות בראש סדר העדיפויות, וכשלא היו מקצוענים סביבי, זה היה מרגיז אותי. ייחסו את זה להתנשאות".

נעלבת?

"כעסתי מאוד. אבל בסופו של דבר, הפרסומים השליליים עשו לי טוב, כי הם גרמו לי לשאול את עצמי שאלות. איך ייתכן שרואים אותי ככה בזמן שזו לא האמת? למה רואים אותי ככה? מה גורם לאנשים האלה להגיד את הדברים האלה? למדתי שלא כולם רוקדים לפי החליל שלי, ויש דברים שאני לא מודע להם ושאני צריך לשפר. לעשות התאמות לסביבה.

"למדתי לעכל, להכיל ולהעריך, וגם למדתי שאפשר להגיד הכל ובחיוך. בשלב מסוים אפילו אמרתי לעצמי שאם זה לא טוב לי וזה עושה לי רע, אולי אני צריך לעזוב את המקצוע. הייתי צריך לשאול את עצמי כל מיני שאלות של בעד ונגד, ובסופו של דבר הבנתי שעם כל הקושי, יש במשחק הרבה יותר יתרונות מחסרונות. כמו שקולדפליי שרים, אף אחד לא אמר שזה קל. אבל זה שווה את זה".

מה אתה עושה היום אחרת מבעבר?

"אני משתדל להימנע ככל האפשר מחיכוכים. הערך החשוב ביותר בשבילי הוא 'עשה מה שאתה רוצה בחיים שלך, אבל אל תדרוך על אף אחד'. כשאני צריך לצאת מהבית, אני יוצא רבע שעה לפני, כדי שאם מישהו יעצור אותי בדרך וירצה להגיד לי משהו, אני אוכל לענות לו כמו שצריך וגם לא אאחר. בסופו של דבר, זה עושה לי יום טוב, וכולם מרוויחים מזה.

"מאז ששיניתי את הגישה אני חשוף לעם, וזה מזין את הנפש שלי ואת היצירה שלי. אני מקשיב לדעות של אנשים ברחוב, לומד מהם ומרגיש חלק מהם, וזה מייצר אצלי צניעות.

"הרבה אנשים שבאים לעבוד איתי, כמעט כולם, אומרים לי: 'ציפינו למשהו אחר לחלוטין'. ככל שאני עובד עם יותר אנשים שיש להם חוויה חיובית ממני, אז זה עובר הלאה".

פופולריות היא משהו שמעסיק אותך?

"זה לא עניין אותי מעולם. אם זה היה מעניין אותי, אולי הייתי נחמד יותר. בתחילת הדרך שלי כשחקן רציתי שכולם יאהבו אותי ושיכירו אותי, כי היה לי חסך באהבה.

"אני לא חושב שפעם הייתי בן אדם רע והיום אני בן אדם טוב. פשוט הייתי אז פחות מודע לסביבה שלי ולאנרגיה שלי. היום נהייתי אחראי יותר, מתוך הבנה אינטרסנטית לחלוטין שכאשר אני נחמד לסביבה שלי, זה עושה לי טוב. קמתי יום אחד בבוקר והחלטתי שאני רוצה לעשות הכל בחיוך. על הדרך, גם כל מי שהיה סביבי הרוויח. אבל כל דבר דורש תרגול, ואני עדיין מתרגל את זה.

"בעוד ארבעה חודשים אני בן 32, וזה הגיל שאני הכי נהנה בו, אני מרגיש הכי בנוח להיות בעור של עצמי. אני מבין דברים בצורה נוחה, כיף לי, שקט לי, ואני מרגיש בהרמוניה בעולם. אני אומר כן, מקבל את האחר, וזה עושה באמת שינוי משמעותי מבפנים. וזה מה שמביא את הצניעות. אני לא אוהב צניעות מזויפת. אנשים שהם כאילו צנועים, כי ככה זה מגניב וככה הם אולי יהיו פופולריים יותר, זה לא מדבר אלי".

או שנעשית פוליטיקאי ולמדת להגיד את כל הדברים הנכונים כדי להתקדם בחיים.

"אין ספק שלמדתי להיות יותר פוליטיקאי, אבל במובן החיובי. בעבר, כשמישהו לא עמד בסיכומים איתי, היה לי פתיל קצר. היום אני הרבה יותר סבלני ומזכיר לעצמי שלא הכל סובב סביבי, יש מערכת גדולה ומורכבת, ואני צריך לקבל את זה. הבנתי שלפעמים לא הכל מסתדר לפי התוכנית שלי. גם היום כשאני בשולֶם עם העולם, אני חושב שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, ואני לא מתבייש בזה. אני רוצה לעשות טוב, כי אני מאמין שזה יחזור אלי. עניין של קארמה".

לא מזמן צילמו אותך עושה אצבע משולשת לצלם פפראצי. אותם עדיין קשה לך לקבל?

"תפס אותי צלם על הבוקר. הוא ממש ניסה לעצבן אותי, וגם הצליח. נכנס לי לתוך הפרצוף ובכוונה נדבק אלי, כדי להוציא ממני איזושהי תגובה שתהפוך את התמונה שלו למעניינת יותר. אני יודע שהיה אסור לי ליפול בפח הזה, אבל לפעמים גם אני נופל. כשראיתי את זה ממש התבאסתי כי זה ממשיך להזין איזושהי תדמית שלא קשורה למציאות. אבל בסדר, אף אחד לא מושלם, ואני לומד.

"מצד שני, ברגע שמישהו לא יכבד אותי וינסה לעשות לי נזק, אני אעמוד על הרגליים האחוריות, כמו כל בן אדם. לא בגלל שאני מפורסם, אלא כי אני דורש כבוד מינימלי שמגיע לכל בן אדם. כבוד זה מוצר צריכה בסיסי. אני בטוח שאם תראיין אותי שוב בעוד שנתיים אני אהיה חכם יותר, אבל לגמרי הצבתי לי את הדרך שאני רוצה ללכת בה, וזה עושה לי טוב".

"אני מקבל את עצמי באהבה וקיבלתי את עצמי באהבה עוד לפני שנראיתי ככה" // צילום: פיני סילוק 

ראיתי דולפינים בהודו

הוא נולד בראשון לציון, בן זקונים לאבי וליוספה, ילידי הארץ. אבא יועץ מס, אמא מנהלת משרד בחברת קרמיקה גדולה. אחותו ענבל היא עורכת דין, והאח עמית איש עסקים. בעבר סיפר כי בילדותו היה ילד שמנמן ודחוי, שבילה את רוב הזמן בבית.

בתיכון למד זהבי במגמת קולנוע, ואת שירותו הצבאי עשה כלוחם בצנחנים. במהלך האינתיפאדה השנייה הוצב בעמדת שמירה בסמטה הסמוכה למערת המכפלה, והיה מעורב בתקרית ירי, שבה פתח לעברו מחבל באש. זהבי לא זיהה את מקור האש וירה באוויר. בהמשך סבל מהפרעת דחק.

אחרי השירות הצבאי נסע להודו, "עם כמות השטויות שעשיתי שם, הרגשתי שאני על־אנושי. שלעולם לא אמות. איבדתי את הקשר עם הסביבה".

נו, מה עשית שם?

"מה שכולם עושים בהודו אחרי צבא".

התפלפת?

"לא".

היית דולפין?

"ראיתי דולפינים, אבל לא הייתי דולפין".

בשובו לארץ החל זהבי לימודי משחק בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. כעבור שנה נבחר להנחות תוכנית טלוויזיה בערוץ 2, ומשלא קיבל את אישור בית הספר, עזב את הלימודים. כעבור כמה חודשים הוא פוטר מהתוכנית, ואז חזר ללימודים, עד שסיים אותם כעבור שלוש שנים.

"הדבר היחיד שאני מצטער עליו בחיים הוא התוכנית הזאת שהנחיתי בערוץ הראשון. בסופו של דבר, נשארתי בלי עבודה ובלי לימודים ואז חזרתי ללמוד. הייתי צריך את הסטירה הזאת כדי להבין במה אני רוצה להתעסק".

הפריצה הגדולה שלו הגיעה ב־2007, כשלוהק לתפקיד הראשי בסידרת הנוער המצליחה "האי", וכבש את ליבם של הצופים הצעירים. ההצלחה הזאת גרמה למפיקי הפסטיגל ללהק את זהבי למופע הגרנדיוזי במשך ארבע שנים ברצף, ופעם נוספת בשנת 2013.

ב־2010 הוא עבר למגרש של הגדולים, כשנבחר לשחק את איציק בנסולי בסידרת הדרמה "עספור" וגנב את ההצגה משחקנים ותיקים ממנו. מאז ועד היום הספיק לשחק בסדרות "נבלות", "חיים אחרים" ו"זגורי אימפריה" (שתי עונות) ובסרטים "התגנבות יחידים" ו"הסיפור של יוסי", הוביל שני קמפיינים בתחום האופנה, בקרוב יופיע בסידרה "ג'וני ואבירי הגליל" של yes, ובחודש שעבר עשה את טבילת האש שלו במחזמר בתיאטרון, בתפקיד ברגר ב"שיער".

"כששמעתי על 'שיער' בפעם הראשונה חשבתי שזה יהיה אולי קצת מיושן. ברמה האישית לא הייתי בטוח מה יש לי לתת שם כשחקן. היום, בזכות 'שיער' אני כן רואה את עצמי כאמן מבצע ששר ורוקד. פתאום לשיר ולרקוד ולשחק זה משהו שאני יכול לעשות ביחד, ולהשתגע בו. כשאנחנו מסיימים את הנאמבר 'יש לי חיים' אני מגיע לאורגזמה. אני לא צריך כלום יותר מזה".

חשבת על זה שאולי פנו אליך כי השם עוז זהבי מושך קהל?

"חד־משמעית כן. אני לא טמבל, אני יודע בדיוק למה לקחו אותי. ידעו שאני יכול להביא קהל, ושאני גם שחקן מספיק טוב שיכול להחזיק את התפקיד הזה. הליהוק הזה הוא לא מובן מאליו, כי יש ים של שחקנים שהם זמרים טובים ממני פי 10. אבל מבחינתי קיבלתי הזדמנות, והשאלה היתה אם אני זורק אותה או לוקח אותה בשתי הידיים ומתלבש עליה ומצדיק את הקיום שלי שם.

"גם ל'עספור' אולי לקחו אותי כי הייתי חתיך, אבל השקעתי שם את החיים שלי, ויצאה דמות. אני חושב שהגישה כלפיי השתנתה, והיום כן לוקחים אותי מתוך הערכה. כשמחמיאים לי אני לא משתמש בזה כדי לנוח על זרי הדפנה, אלא כדי לעבוד קשה יותר".

היית בלחץ, לגלם תפקיד ראשי בתיאטרון?

"תפקיד ראשי זה דבר מלחיץ מאוד. אנשים אומרים לך דברים מלחיצים מאוד, שאם תאמין בהם לא תצליח להירדם. לכן הגעתי למחזמר לא כאילו אני ברגר, אלא כאילו אני אחד מהקורוס (חברי הלהקה שמלווים את המחזמר; ע"ס). ברגע שנפתחתי בפני הקאסט ושיתפתי אותם במחשבות ובפחדים שלי, קיבלתי מהם הרבה תמיכה ואהבה. יכול להיות שלפני החזרות הם שאלו את עצמם איך זה לעבוד עם עוז זהבי, ובסופו של דבר הם גילו שבסוף הם אלו שצריכים לבוא ולתת לי חיבוק וחיזוק. ככל שהורדתי מעצמי את החשיבות, הם התקרבו אלי יותר. כשהיה צריך לתת לדמות של ברגר לפרוח, כי הוא המנהיג של החבורה, הם עשו את זה בחשק, ולא כי הם חייבים".

איך הסתדרת עם השירה? לא שרת הרבה עד עכשיו.

"הגעתי ל'שיער' כשאני מבין את האטיטיוד של ברגר ויש לי את זה בתוך הנשמה, אבל מבחינה גרונית, ממש חרקתי. הייתי מעשן כבד, עם זקן וגוף נוקשה. בפעם הראשונה שהייתי צריך לשיר, התביישתי מאוד, כי כולם על הסט מדהימים. התפדחתי, זה היה סיוט. עשיתי המון פיתוח קול, אבל לא נפל לי האסימון. בחזרות הייתי מאבד את הקול, בזמן שכולם סביבי היו עם קול מצוין. ידעתי שבעוד שלושה חודשים אני עולה לבמה, וחשבתי, איך אני עושה את זה כשאני לא מצליח לשיר?

"באחת החזרות תקפה אותי חרדה. מי שתפס אותי בחוץ היה המעבד המוסיקלי ג'וני גולדשטיין, ובכיתי בזרועותיו. כן, עם דמעות. אמרתי לו, כולם פה כל כך טובים וכל כך מוכשרים, ועם כל הכבוד, אני לא מצליח לפתוח את הפה. הוא אמר לי שהאטיטיוד חשוב יותר מהשירה עצמה, ושיש לי את זה בגדול. אחר כך נפלו לי האסימונים, והקול נפתח לי והצטרף לאטיטיוד.

"היתה עוד פעם אחת שבכיתי. הלכתי למשה קפטן, הבמאי, עם דמעות בעיניים, ואמרתי לו: 'אני לא חושב שאני יכול'. הוא אמר לי, 'אתה רציני? אתה באמת חושב שלא תוכל לעשות את זה? אם אתה תשקיע ותתמסר אתה לא תצליח?'

"הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי: 'אתה יודע מה? אני ממשיך'".

הריקודים באו לך בקלות?

"איפה. בחזרה הראשונה עם אביחי (חכם; ע"ס) הייתי מתוסכל רצח. יצאתי החוצה באמצע ולא הבנתי מה אני עושה שם בכלל. אבל לא ויתרתי. המשכתי להשקיע והתאמנתי בלי סוף, וזה מדהים. בגיל 31 ללמוד לרקוד ולהתמסר לזה, זה לא מובן מאליו. יש רקדנים בקאסט שרוקדים מגיל 8. אבל וואלה, הצלחתי. הפסקתי לעשן, התחלתי לעבוד עם הגוף, ופתאום הייתי בלרינה מגולחת שמרגישה משוחררת עם עצמה".

"שיער" מדבר על שחרור מיני ועל פתיחות. אתה מתחבר לדברים האלה?

"בוא נגיד שאני לא שמרן. בני אדם צריכים לאכול ולשתות, צריכים קורת גג וצריכים סקס. זה לא דבר רע. המודל הזה, של קומונה ואהבה חופשית ולנסות נשים ולנסות גברים ולנסות סמים ולנסות אלכוהול - זה משהו שהוא רומנטי בעיניי. זה משהו שאני לגמרי בעדו, כי רק אז אתה יכול להגיד מה מתאים לך ומה לא מתאים לך".

היו דברים כאלה שניסית?

"ברור. כשהייתי צעיר הלכתי ובדקתי כל דבר, כי הסעיר אותי להיכנס לעולמות שהם לא טבעיים לי. זה עשה אותי יותר חזק ופחות פחדן. היום אני יכול לקבל את כולם, ואני נהנה מזה.

"כשאני על הבמה בתפקיד ברגר אני נהנה מכל רגע, אני נהנה לחבק את הבנים, אני נהנה לחבק את הבנות, ואני גם נהנה להתנשק עם עידו (רוזנברג, שמשחק את ווף; ע"ס), כי הוא מהמם בעיניי". 

אתם לא ממש מתנשקים.

"זה לא משנה. הצופה השמרן יבוא בלאו הכי ויגיד, 'מה הוא עושה?' אז אני מקווה שדווקא העניין הזה יעזור לו לפתוח קצת את הראש ולקבל את האחר".

במחזמר המקורי יש עירום פרונטלי. חששת שתצטרך להתפשט?

"מהרגע הראשון הודעתי שאני לא רוצה להתפשט, כי לא רציתי שיכתבו אחר כך 'עוז זהבי מתפשט'. לא רציתי שיהפכו את הדבר הזה לזול. זה לא היה תנאי, אפילו לא דיברנו על זה, והיה ברור לי שאם יש משהו שאני לא רוצה לעשות, אני לא אעשה אותו.

"אחרי שלושה חודשים של חזרות הבנתי שמה שאנחנו רוצים להגיד בדבר הזה הוא שבסוף ההצגה אנשים יחזרו הביתה, ילכו לילדים שלהם ויגידו להם: תהיו חופשיים ותעשו מה שאתם רוצים בלי לפגוע באף אחד. אתה יכול לקחת את המסר הזה בכל תחום בחיים. זה מתכתב עם הרעיון שאנחנו שונים חיצונית, אבל מתחת כולם דומים: מתחת לבגדים לשנינו יש חזה, בטן, רגליים.

"כשהמסר הזה התבהר לי, אמרתי מייד: אני מתפשט, ואני הולך לעמוד בפרונט. רציתי לעמוד עירום מול הקהל. אבל התיאטרון לא אישר את זה, והסתפקנו בעירום מרומז. רואים גופות עירומים, אבל זה לא מזעזע את הקהל. הרבה יותר נוח לראות את העירום הזה מאשר תוכניות ריאליטי, שאנשים מתבזים בהן. מביך אותי לצפות בתוכניות האלה".  

בסידרה "זגורי אימפריה". "חשבתי שכבר עלו עלי והבינו שאני לא מרוקאי"

אני זוכר מאיפה באתי

ב"זגורי אימפריה", אחת הסדרות המוצלחות והמדוברות של השנים האחרונות (הוט 3, ימים ג'-ה' ב־20:00), משחק זהבי את אביאל, חייל, בן למשפחה מרוקאית מרובת ילדים.

"כששמעתי על זה לראשונה ואמרו לי שאני הולך לשחק מרוקאי, אמרתי להם אינסטינקטיבית: אתם בטוחים שאני מתאים, עם העיניים הירוקות והשיער הבלונדיני? אמנם, כבר ראו אותי ב'עספור' בתפקיד איציק, ורבים חשבו שאני מרוקאי, אבל מאוחר יותר חשבתי שכבר עלו עלי והבינו שאני לא מרוקאי.

"אני זוכר מאיפה באתי ומכיר את השורשים שלי, אבא שלי ממוצא פולני ואמא ממוצא רומני, אבל אני מרגיש הכי ישראלי שיש. גדלתי במזרח ראשון לציון, בשכונה של קיבוץ גלויות שרובה לא אשכנזים, אז לא היתה לי בעיה להיכנס לתפקיד. משפחת זגורי שאובה מהפולקלור המרוקאי, אבל בסופו של דבר, זו משפחה אוניברסלית. בכל אחד מאיתנו יש קצת מרוקאי, קצת עיראקי וקצת יקה".

יש עדיין אנשים ברחוב שחושבים שאתה מרוקאי? 

"תתפלא. בכל פעם שאני אומר להם שאני אשכנזי, הם לא מאמינים. חושבים שאני מרוקאי בהיר, או שיש לי איזה רבע מרוקאי בשורשים".

איך היה לשחק עם משה איבגי, שמגלם את אבא שלך?

"איבגי מצדיק כל סופרלטיב שהוא קיבל במהלך חייו. אני כל הזמן מסתכל עליו ומנתח את העבודה שלו. הוא נשאב לתוך הדמות ולפעמים עושה דברים שלא ברור לך למה עשה אותם, אבל בסוף אתה מבין איזה גאוני זה היה. הוא גם מהשחקנים האלה שלא חשוב כמה הם גדולים, ברגע שיש סצנה שהוא צריך להקטין את עצמו - אין לו שום בעיה עם זה. היו סיטואציות שאביאל צועק על אבא שלו, ובמציאות זה עוז זהבי צועק על איבגי, ואני לא מאמין שאני עושה דבר כזה, והוא אדיש לזה. הוא רואה קודם את הדמות שלו, ורק אחר כך את עצמו".

בהתחלה זה היה מלחיץ לעבוד לצידו?

"עד שאני מגיע לעבוד עם איבגי אני אהיה בלחץ? להפך, אני אתן בראש. אמרתי לו מההתחלה, 'אני הולך לעשות לך חיים לא קלים'. ברמת המשחק אנחנו נותנים פייט אחד לשני, ואני חושב שגם רואים את זה על המסך". 

יש בך משהו חנון?

"אני חושב שכן, במיוחד בשנים האחרונות. בתיכון הייתי ליצן הכיתה, היום אני בן אדם אחראי מאוד, שעובד קשה מאוד ואוהב להיות מקצוען. אני מגיע לְחזרה הכי רציני שיש. יש לי משמעת ברזל. ברור שאם יש צחוקים ואווירה טובה אני זורם, אבל אני אוהב שכולם מקצועיים ורציניים סביבי".

לא נשמע כמו חיים של רווק תל־אביבי מבוקש.

"ברמת הניהול של החיים שלי, אתה יכול לקרוא לי יקה פוץ. אני גר בדירה שכורה ביפו, אוהב לישון טוב בלילה ולקום רענן בבוקר. את השיגעונות שלי אני משתדל להוציא בעבודה, שם אני מבטא את עצמי ויכול להגיד מה שבא לי ולהיזרק. כל הדימוי הזה של שחקנים מופרעים זה לא באמת נכון, לפחות לא לגביי. המקצוע הזה דורש הרבה השקעה ותרגול, ומי שרוצה להגיע רחוק, אז מגניבוּת לא תעזור לו. מצד שני, איפה שצריך לשחרר, אני משחרר. הנה, עכשיו עשיתי את 'הכל הולך', שזה הרבה יותר קליל. היה לי כיף שם".

הביקורות לא פירגנו.

"זה פורמט חדש שעוד לא היה כאן, ולא תמיד כשמתניעים זה יוצא בול. אבל ההישג הגדול ביותר בתוכנית הזאת הוא שחבורה של אנשים עם קריירות מפוארות נזרקים ועושים שטויות. בואו נצא מהרצינות שמקיפה אותנו ונעשה קצת משחקי חברה, מה יש? לעשות משהו לא מתוסרט בפריים טיים של ערוץ 2, עם משחקי אלתור, זה דבר אמיץ. מבחינתי זה כמו לעשות באנג'י.

"'הכל הולך' היא תוכנית בידור שלא מתיימרת להגיד משהו על העולם אלא באה לעשות פאן, וככה צריך להתייחס אליה, לא מעבר לזה. יש פה גם אמירה של 'בואו לא ניקח את עצמנו יותר מדי ברצינות וניזָרק לדבר הזה'. לרקוד ולהיות מגוחך זה איפשהו אל"ף־בי"ת של שחקן". 

תשתתף בעונה השנייה?

"אני לא יודע, עוד לא החלטתי. מראש לא הייתי אמור לעשות את כל הפרקים בעונה הראשונה, ובהמשך היו שינויים בפורמט שלא הייתי חלק מהם. אם אמצא שם משהו מאתגר בעונה השנייה, למה לא?"

אתה חושב שאתה בן אדם מצחיק?

"אתה צריך לשאול אנשים אחרים".

אתה יכול להשתתף ב"ארץ נהדרת", למשל?

"בשביל להיות חקיין טוב אתה צריך להיות מוסיקלי. אסי כהן, למשל, הוא מוסיקלי מאוד, ולכן החיקויים שלו מדויקים. אני חושב שאני מוסיקלי מאוד. לא מזמן התחלתי גם להקליט שירים".

עוז זהבי גם זמר?

"התחלתי להקליט בשביל ההתנסות, עם המפיק גל פדה, ונכנסתי טיפה לעולם הזה. לקחתי קצת הפסקה כי זאת הוצאה כספית עצומה, ועכשיו נפתחו כל מיני דלתות חדשות. השאיפה שלי היא למצוא שופר שדרכו אוכל להתבטא, ושירה היא משהו שתמיד אהבתי. עכשיו אני גם שר בכל ערב, ועם האוכל בא התיאבון, והתחילו להגיע הצעות. אני מאמין שאוכל לעשות גם את זה בלי לטפס על שום עץ, בצניעות ובשקט".

מה הסגנון המוסיקלי המועדף עליך?

"אני מת על ג'אז, ג'אז זה החיים. עכשיו אני בתקופת ג'אז מטורפת. אבא שלי מתופף ג'אז עם חברים, כתחביב, ואני שר עם הלהקה שלו. לשיר ג'אז זה לנגן עם הגרון".

יכול להיות שנשב פה בעוד שנתיים ונדבר על סינגל הג'אז של עוז זהבי?

"לא יודע אם סינגל ג'אז, אבל אני אשיר ג'אז בבמות שייתנו לי. אני אוהב גם רוק ופופ. מה שכן, אני מבטיח שלא אעשה אלבום כדי שיראו שאני יודע לשיר, כמו שלא עשיתי את 'הכל הולך' כדי שיראו שאני מצחיק, וכמו שאני לא עושה סידרת טלוויזיה כדי שיראו כמה טוב אני משחק. אם יהיה לי מה להגיד במוסיקה, אני אעשה את זה באמת מוחלטת, מהפנים ולחוץ. יכול להיות שלא יקבלו את זה, אבל זה לא יעצור אותי".

עם מי היית רוצה לעבוד במוסיקה?

"עם דודו טסה. אני חושב שהוא נותן במוסיקה שלו הרבה משקל לתרבות שממנה הוא בא, וגם למה שסובב אותנו. השילוב הזה, של מאיפה אנחנו באים וקבלת האחר, מוצא חן בעיניי".

את מי אתה מעדיף, איציק מ"עספור" או אביאל מ"זגורי"?

"יסלחו לי חבריי מ'עספור', אבל אני בוחר באביאל, כי הוא פחות קיצוני. איציק הוא דמות פנטסטית שנהניתי לשחק, הוא דמות מחלום, ובגלל זה גם אהבו אותו. אביאל אנושי יותר, הרבה יותר קל להתחבר אליו, והוא יותר מייצג אותנו. הוא יותר שלם ופחות מסוגנן מאיציק".

זהבי נחשב לאחד הרווקים המבוקשים בתעשייה, אבל הקשר הרציני האחרון שלו הסתיים כבר לפני כשנה. "חתונה וילדים זה לגמרי משהו שאני חושב עליו", הוא אומר. "אם פעם לא יכולתי לחשוב על עצמי כעל אבא, היום אני לגמרי רואה את זה קורה. אבל בכל הכנות אני יכול להגיד לך שאין לי הרבה ניסיון בזוגיות. בדיוק עכשיו אני קורא את הספר 'אמנות האהבה', שאומר שאהבה אמיתית היא לאו דווקא הפרפרים בבטן, כי הם יעברו. אהבה זו טכניקה שצריך ללמוד, ועדיין אין לי את הטכניקה הזאת במערכת יחסים. המיומנות שלי במערכות יחסים היא דלה, וזה נובע משנים של רווקות וקריירה תובענית. אבל אני כן קורא את הספר ורוצה לטפל בזה".

רוצה לברוח ברגעי משבר

ניסית לחשוב למה זה לא עובד?

"אני חושב שכמו כל בני האדם, אחרי כמה פעמים שאתה חווה משברים, אתה נכנס לפחד. ברגעי משבר בזוגיות אני תמיד רוצה לברוח. בת הזוג המשמעותית האחרונה שלי היתה אומרת לי: 'אתה לא תברח. אתה עכשיו תעצור, ואנחנו נדבר על זה ונעבור את זה יחד'. אז בוא נגיד שבקטע הזה יש לי קצת חולשה".

אולי המעריצות מסביב מפריעות לך להתמקד?

"אין ספק שלרווק שנחשב אטרקטיבי קשה יותר למצוא את האחת. אני אוהב מאוד נשים ואני אוהב מאוד גיוונים, אז זה לא תורם. אבל אני יודע שאני רוצה להכיר את האחת שאיתה אוכל להקים משפחה, ואני אומר את זה בפה מלא. כשאחליט באופן טוטאלי ואתמקד בזה, זה יקרה. כרגע העבודה, הזולת והמשפחה שלי בראש סדר העדיפויות".

אתה טיפוס רומנטי?

"לא במובן של נרות, אבל כן בתפיסת העולם. רומנטיקה מבחינתי זה לא רק שקיעות. גם עבודה קשה יכולה להיראות לי רומנטית. אם בן אדם עובד עשר שעות וחוזר הביתה עם יבלות באצבעות ומתיישב לעשן עשב מתוק ומסתכל על ההישגים שלו - זה רומנטי בעיניי. ערכים איכותיים ומקודשים - זה רומנטי בעיניי. בן אדם שמנצל את השעה הפנויה בשביל הילד שלו - זה רומנטי בעיניי". 

נשמע אידיאלי, אבל אתה לא בא לבחורה ואומר לה, "העבודה הקשה שלך רומנטית בעיניי".

"נכון, בקטע הזה אני לא גיבור גדול".

אתה יוצא לדייטים?

"אני לא יוצא עם בחורות שאני לא מכיר, כי אז זה מראש מתחיל ממקום לא שווה. כל מערכות היחסים שלי היו עם הסביבה הקרובה שלי".

ובכל זאת, אף פעם לא היתה לך בת זוג מפורסמת.

"נכון, זה בכלל לא פקטור. היא לא צריכה להיות מפורסמת והיא לא צריכה להיות לא מפורסמת. יש משפט שאומר ששני שחקנים לא יכולים להיות יחד, ואני לא כל כך מסכים איתו. כשאני מגיע הביתה, אני לא שחקן. אני אוהב לשבת מול הטלוויזיה ולראות סרטים מטומטמים, וכשהייתי בזוגיות, לא היו מריבות על הפוקוס. המתחים יכולים להגיע כשאחד מקבל יותר עבודה מהשני, וזה לא נעים. אבל זה רלוונטי לכל מקצוע, לא רק לשחקנים".

אתה אוהב את איך שאתה נראה?

"אני מקבל את עצמי באהבה וקיבלתי את עצמי באהבה עוד לפני שנראיתי ככה, כי כשהייתי ילד לא הוגדרתי 'חתיך'. כשבן אדם משחק, הוא מקבל תפקיד גם על סמך המראה החיצוני שלו, וזה משהו שאתה צריך לדעת לשחק איתו ולהיות ורסטילי בו. זה מה שאלוהים נתן לי. אני חושב שאני סימטרי. הכל במקום ואין פאקים, טפו טפו טפו.

"אבל הכל עניין של קודים חברתיים. לפני מאה שנה, למשל, יכולתי להיחשב לשרוך ארוך. כל אחד צריך ללמוד לאהוב את עצמו, ואני מאוד אוהב את עצמי - לא ברמה של 'עף על עצמי' אלא מכבד את עצמי. אם ישנתי טוב ואכלתי טוב והיה לי יום טוב ויש יום יפה, אז אני אוהב את מה שאני רואה. אם היה לי יום רע ולא אכלתי והתעצבנתי, אז אני לא אוהב את מה שאני רואה". 

הרבה יותר קל להגיד את זה כשאתה נראה ככה.

"יכול להיות, אבל אתה לא צריך להיות חתיך כדי לאהוב את עצמך. גנדי וצ'רצ'יל לא היו חתיכי עולם, אלא אנשים שלמדו לאהוב את עצמם והשפיעו הרבה. בעוד שלושים שנה אני אהיה מקומט, אז מה? אני לא אוהַב את עצמי? ברור שכן".

אם היית יכול לשנות משהו במראה שלך, מה היית משנה?

"הייתי רוצה שתהיה לי יותר קשת ברגל, ולא את הפלטפוס שיש לי, ואז הייתי יכול להיות רקדן טוב יותר, בלי כאבי גב. יש לי רגל של ברווז".

צרות של עשירים.

"נכון, וגם עם זה אני חי בשלום".

איבגי. "כל הזמן מסתכל עליו" // צילום: מאיר פרטוש

לא עוזב את הארץ בקרוב

בשנים האחרונות ניסה זהבי את מזלו בחו"ל כמה פעמים, עד שהירפה. "התמזל מזלי ומצאתי אנשים שינהלו אותי בלוס אנג'לס. מדי כמה חודשים הייתי נוסע לארה"ב לעשות אודישנים. בשלב מסוים הבנתי שכדי לעשות את זה ברצינות אני צריך לעזוב את הארץ, וזה אומר לוותר על המומנטום שלי כאן, על החשיפה, וגם על כסף.

"בהתחלה עוד הייתי שולח אודישנים מפה, אבל ברגע שלקחתי את 'שיער', שדורש התחייבות, החלטתי שבתקופה הקרובה אני אשאר בארץ, כי יש לי הרבה מה להגיד כאן שעדיין לא אמרתי. גם ברמה האידיאולוגית, כישראלי חשוב לי ליצור כאן. אני גם רוצה להיות פעיל יותר במישור החברתי ולרתום את הפופולריות שלי לעניינים חברתיים.

"ותזכור שגם כלכלית זה לא קל לעבור לכמה חודשים לחו"ל, אתה צריך להחזיק דירה פה ודירה שם".

אתה לא חושש שבעוד כמה שנים תהיה לך תחושה של פספוס?

"לא, כי הבחירה בידיי. אני בן אדם טוטאלי שמתמסר, והבנתי שאם אני רוצה להצליח בחו"ל, אני חייב לעזוב את הארץ. גם בארץ עשיתי עשרות ומאות אודישנים עד שהתחלתי לקבל תשובות חיוביות".

איך אתה בוחר את העבודות שלך?

"יש פרויקטים שמציעים לי, ויש כאלה שמזמינים אותי לאודישנים. אני שואל את עצמי אם יש לי משהו רציני להגיד, או שלוקחים אותי כי אני בא לשרת איזה אינטרס של ההפקה. למשל, אם זאת דמות של מישהו חתיך שהוא רק חתיך, אני אומר לא. אבל אם יש בדמות עומק מסוים, אז כן".

הכסף הוא שיקול בבחירה?

"לא תמיד. אמרתי 'לא' על המון הצעות מפתות, בגלל שיקולים אמנותיים. מצד שני, אני לא ממהר לסרב לפרויקטים שיוכלו להועיל לי כלכלית ולא יפגעו בי תדמיתית. אני לא מוכן לעשות כל דבר בשביל כסף, כי אחרת היית רואה אותי בכל דבר".

הציעו לך להשתתף בתוכנית ריאליטי? 

"מציעים לי כל הזמן, כמעט לכל תוכנית שיש בה עונת VIP. ואני מסרב, למרות שזה הרבה כסף. תודה לאל, עד היום לא הייתי צריך לעשות דברים שמנוגדים להשקפת העולם שלי, אז למה שאתחיל עכשיו?"

אתה יודע כמה כסף יש לך בחשבון עכשיו?

"כן".

מרוצה?

"כן, טפו, טפו, טפו. אני מתנהל בצורה אחראית מאוד ומשתדל לחיות בצורה צנועה ולחסוך, וגם לתת בסתר. כשקורה לי משהו טוב, אני עושה מעשה טוב, בלי להודיע על זה לעולם". 

אתה פוחד מהיום שיגיע עוז זהבי צעיר שיגנוב לך את הפוקוס?

"לא, ואני אומר את זה בפה מלא. אין עוד עוז זהבי, כי הקול הזה שיוצא לי כרגע מהפה הוא רק שלי, כמו שהקול שלך שיוצא ממך הוא רק שלך, ויש בזה משהו מרגיע מאוד. כשאני בא לאודישן אני חושב איך אני רוצה להגיד את השורות שלי, ולא איך המלהק היה רוצה שיגידו את זה. המקוריות והייחודיות מגיעות כשאתה חושב איך אתה רוצה להגיד. זה כמו שאני לא אוכל להיות יהודה לוי, כי יהודה לוי יש רק אחד, ולכן אני לא אנסה להיות הוא ולא אכנס לתחרות מהסוג הזה, כי הוא זה הוא ואני זה אני.

"אני כבר בן 32, בקרוב יבוא בחור מוכשר צעיר לגלם תפקיד של בן 21, ולי אין בכלל ציפיות לקבל את זה. אבל כל עוד יהיה לי מה להגיד, לא יהיה לי מה לפחד.

"גם היקף הפרסום לא מעניין אותי, כי אני לא משחק את עניין הסלבריטאות. אני סלבריטי, אבל אני לא יודע שאני סלבריטי ואני לא מתפקד כמו סלבריטי. אני לא הולך להשָקות, וכבר לא מזמינים אותי כי יודעים שלא אבוא. אבל אם הייתי אוהב את הדברים האלה, אז הייתי חרד מהתקופה שזה ייגמר".

•   •   •

בדרך להצגה באשקלון, עוז זהבי טילפן אלי. "מצאתי את המפתחות, הם היו אצלי בתיק. הקארמה חזרה אלי בבומרנג מלטף". 

סטיילינג: גיא סילברמן; איפור ושיער: שמעון שושן; מכנסיים: Adika

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו