שובר לב

וינס גיליגאן גרם לשלוש חברות תקשורת ישראליות לרדוף אחרי "סמוך על סול". ההבטחה שזו "שובר שורות" הבאה הביאה לשידור משולש, באותו זמן, של שני פרקי הבכורה מתוך סידרת הבת החדשה מבית גיליגאן. האיש שברא את וולטר ווייט חזר עם עוד דרמה שחורה, מרירה ומייאשת העוסקת בקיום האנושי. סימני ההיכר ברורים. מבחינה סגנונית שורה על "סמוך על סול" רוחה של "שובר". מזוויות הצילום המקוריות, דרך הבימוי הלא ליניארי ועד לצבעוניות המסוגננת - זוהי בת ביולוגית, אפשר לחסוך את בדיקת הרקמות. הטקסטים המדכדכים יסירו ספק זעיר, אם עוד היה קיים כזה. אז למה, אם הכל כשורה, למה "סמוך" לא מעבירה את התחושה שהיא הוולטר ווייט הגדול הבא? התשובה בגוף השאלה: סול גודמן הוא לא ווייט. פרקי הבכורה עוררו בעיקר געגועים לאיש שלא עסק בכספים ולא בסמים, אלא רצה להקים אימפריות. ווייט, תחזור.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הדמיון בין הסדרות נמצא גם בסיפור. כמו ווייט, גם סול גודמן מתחיל תהליך של שינוי מנקודת מוצא נמוכה. הגיבור, שבכלל נקרא ג'ימי מק'גיל,  הוא עורך דין לוזר, פתטי וחסר יכולות. הדרמה תלווה את התפתחותו של העו"ד הכושל לגבר החלקלק והמפוקפק, שמכיר מישהו שיכול להעלים אנשים. אם ב"שובר" שימש גודמן אתנחתא קומית, כאן הוא פשוט מעורר רחמים. קשה להזדהות עם גיבור אומלל שכזה, שאינו מסוגל להשיג דבר, וקשה שלא להשוותו לאביו הרוחני, שגם כאשר היה בשפל המדרגה אף פעם לא היה נלעג. העובדה שהגיבור, שאותו מגלם בוב אודנקירק, מופיע בכל סצנה בפרק הבכורה מוסיפה לתחושת הדחיסות והמחנק. קשה לנשום תוך צפייה ב"סמוך", ללא קשר למצב האובך בחוץ.   

למעט סצנת הפתיחה, המתרחשת לאחר סיום "שובר שורות" ומתארת את המציאות ביום שאחרי הבריחה של גודמן, הדרמה שבה לאירועים שקרו שש שנים לפני הפגישה בין גודמן לבין ווייט. התפאורה של תחילת שנות האלפיים מורכבת ממכשירי וידאו, מזכירות אלקטרוניות ומכוניות מדגמים שלא תזהו- בעיקר את זו של הגיבור מק'גיל. הזירה היא עדיין אלבקרקי, ומשרדו של העו"ד שוכן בחדר אחורי בתוך סלון יופי, סמל לעליבות הקיומית שבה הוא חי. גיליגאן שב להיפר ריאליזם שאפיין אותו, משרטט דמויות בשולי החיים - כסניגור ציבורי מק'גיל מייצג את הנדכאים, הסוטים, הביזאריים והעלובים שבטיפוסים - ומעניק למק'גיל הזדמנויות לצאת מהבור שבו הוא נמצא, ביודעו שהגיבור שלו פשוט לא מסוגל לטפס למעלה. קצת כמו לצפות בחתול מנסה לנהוג.

דיבור רפטטיבי עדיין מאפיין את העו"ד, הנושא מונולוגים שיבחנו את סף סבלנותכם. חלק מהזמן משוחח הגיבור עם עצמו, עוד סימן היכר לדמות בעייתית. נקודות החוזקה של גיליגאן נותרו סצנות הדיאלוגים. באחת מהן מתווכחים מק'גיל ואחיו החולה, צ'אק, על תשלומי פיצויים. "כסף הוא לא הנקודה", טוען צ'אק יפה הנפש, "כסף הוא הנקודה", מתרעם הגיבור, המקושש דולר לדולר כדי לשרוד. המשבר הכלכלי של 2008 עדיין לא התרחש, אבל אפשר למצוא כבר כאן את אותותיו. הפרק הראשון הסתיים בקליף האנגר מותח, עם קנה של אקדח שכוון לעבר מק'גיל. הפרק הבא הביא ניחוחות חזקים מ"שובר", עם כניסתם של גורמי פשע למערכה, על רקע נופים מדבריים ושמי תכלת. "אני עורך דין, לא פושע... עברתי את הקו, לא אעשה זאת שוב", הבין מלבין הכספים לעתיד שהוא הסתבך עם האנשים הלא נכונים. "אני לא במשחק, אני מבטיח", הוא נשבע, אבל אנחנו, הצופים, יודעים. הו, אתה במשחק ועוד איך. מעריצי "שובר" לא יעזו להחמיץ שורה, עבור אחרים "סמוך על סול" תיתפס כעוד דרמה עגמומית, איטית ומהורהרת. לשיקולכם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו