לילה. אני אוהב את הזמן השקט הזה, שבו העולם הופך למקום רגוע, שלֵו ו...
"איה, כואב לי!"
הילדה בוכה. בהתחלה אני עוד מנומנם, מקווה שזה לא רציני והיא מייד תפסיק לבכות על הכאבים, ושאני לא אצטרך לבכות על שעות השינה. אבל כמו כל הורה - ברגע שאתה מבין שלילד שלך באמת כואב משהו, אתה הופך לערני יותר ממירי רגב לפני בחירות.
אני ניגש לילדה במהירות - שזה תמיד חצי דקה אחרי שאמא שלה כבר הספיקה להכין לה תה ולספר לה סיפור - אבל מבין שהפעם זה לא ייגמר בחזל"ש (חזרה לשמיכה): לילדה כואב.
2 בלילה, וצריך רופא. הדבר ההגיוני לעשות הוא לנסוע לבית החולים הקרוב, "הגיוני" בהנחה שאני רוצה להכניס ילדה עם קצת כאבים לחדר מיון, הידוע בכינויו "הפייסבוק של החיידקים". זה המקום שבו הם מכירים, מתרבים ומביאים לעולם זנים חדשים של מחלות שהרפואה המודרנית טרם פגשה. וכל זה רק כדי שהילדה תפגוש רופא שיוכל להקדיש לה שבע דקות שלמות לפני שהוא נאלץ לעבור למטופל הבא.
• • • •
לא, בית חולים הוא לא אפשרות טובה כרגע. אני מתקשר למוקד של קופת החולים. מיקומך בתור - מיליון ארבע מאות. אני מנצל את זמן ההמתנה כדי לסדר את המדיח, להוריד את הזבל ולשפץ את המטבח. המוקדנית החביבה שעונה סוף סוף מסבירה שהכי טוב שנתייעץ עם אחות בטלפון. אחרי עוד ממש קצת המתנה, שבמהלכה הילדה הספיקה להבריא ולהידבק במחלה אחרת, עולה על הקו האחות שמציעה שניסע מייד למוקד החירום הקרוב למקום מגורינו, שבאופן מפתיע קרוב הרבה יותר למקום מגוריו של מישהו שגר בעיר אחרת.
אנחנו נכנסים לאוטו, מעירים את הגברת החביבה מהווייז ויוצאים לדרך. אחרי 20 דקות וארבעה חישובי מסלול חדש, מגיעים למוקד. פקידת הקבלה - סטודנטית שהיתה מספיק אופטימית להביא איתה ספרי לימוד למשמרת - מרימה אלינו ראש. לפי כמות האנשים מסביב היא תצטרך כנראה מועד ב', כי זמן ללמוד לא יהיה לה הלילה.
היא לוקחת מאיתנו את כרטיס קופת החולים וכמה עשרות שקלים שאין שום בעיה לקבל חזרה מקופת החולים אם רק נציג להם טופס 17, טופס 18 וטופס טוטו עם 16 ניחושים נכונים, ומצביעה על אולם ההמתנה. "תמתינו שם, הרופא יקרא לכם בקרוב".
"לפחות לא מאוד צפוף פה", אני אומר לאשתי ופותח את הדלת. 300 איש שנשענו על הדלת נופלים עלי, ואני מפלס את דרכי בשטח סטרילי המורכב מפלסטרים, מתחבושות ומילדים שאמא נתנה להם דף וצבעים שיציירו עד שהרופא יקרא להם. רובם מסתפקים ביצירה מינימליסטית שבמרכזה המילה "הצילו" בשחור. אנחנו באמצע הלילה, כן?
אחות שלא הצלחתי לקבוע מה היא יותר - נחמדה או מותשת - מגיעה לקחת מהילדה מדדים. "זה תמיד ככה פה?" אני שואל אותה.
"חוץ מבבוקר", היא משיבה.
"למה, בבוקר יש פחות עומס?"
"לא, בבוקר אנחנו סגורים".
כשהיא מסיימת למדוד לילדה חום אנחנו מגלים שהנסיעה וההמתנה עשו לה רק טוב - כרגע היא בטמפרטורה של סיר פויקה. "כבר היא תראה רופא", מבטיחה האחות. מכיוון שנולדתי בישראל, אני יודע ש"כבר" זו המילה שבה השתמש לפני עשור מהנדס העיר כשנשאל מתי תהיה רכבת תחתית בתל אביב.
ממש כמו בכלא, אני מנסה להכיר את חבריי לעונש באמצעות השאלה "על מה אתם פה". בשלב הזה של הלילה הם משתפים איתי פעולה כמו פאינה קירשנבאום עם חוקר משטרתי. מדי פעם יוצא רופא מאחד החדרים, מעיף מבט עייף בנוכחים, לוקח נשימה עמוקה וחוזר לחדר. אין ממש למי לבוא בטענות - כולם כאן משתדלים לעשות את הכי טוב שלהם, וכולם כאן גם יודעים שזה לא יספיק הלילה.
עוד רגע 5 בבוקר, ואנחנו כבר רעבים. אני נזכר בימי הצבא ומאלתר ארוחת לילה ממכונת החטיפים, המכילה בעיקר ביסלי בטעם החמצה שעליו מוטבע תאריך התפוגה "מזמן". מזל שיש רופא באולם.
• • • •
הו, הרופא! הנה, הגיע תורנו. אנחנו נכנסים לחדרון הקטן שמקושט בטוב טעם בתמונה של שימפנזה מודדת חום, ולצידה ממוסגרת תפילת הרופא, אף על פי שנראה שהרופא כאן זקוק יותר ל"שמע ישראל". למרות הכל, הבחור הצעיר והמסור שמקבל אותנו מתעכב על הילדה כמה שהוא יכול, עושה עוד בדיקה ועוד אחת, ולבסוף מסביר לנו לשמחתנו שהפעם מדובר בסך הכל במקרה די שכיח של היסטריוס־על־כלומוס, מונח לטיני שפירושו הורים לחוצים וילדה עם שפעת.
הוא רושם לה תרופות והפניה לביקורת, ואני שואל אותו אם הוא לא מאוד עייף. "אין ממש זמן להיות עייפים פה", הוא משיב בחיוך, ומנצל את הדקה בין ההתארגנות שלנו ליציאה לבין הכניסה של המטופל הבא כדי לישון כפיות עם הסטטוסקופ.
אנחנו יוצאים, ונותנים את טופס השחרור לסטודנטית בקבלה. "נו, אז מה יש לה?" היא שואלת באמפתיה ומסתכלת על הילדה.
"לא משהו רציני. כמה ימים והיא כמו חדשה".
היא מחייכת: "יופי. שתהיה בריאה".
"תודה", אני משיב ומתכונן לצאת.
"בלאגן פה, הא?" היא אומרת, ואני מהנהן ומנסה להבין לאן הולכת שיחת הבוקר המוקדמת מדי הזאת.
"תכתוב עלינו בעיתון שלך", היא אומרת. "אולי זה יעזור". אז הנה, כתבתי. אולי זה יעזור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו