לתת, בפקודה

גילי כ' משחזר בדיוק רב ובעיניים נוצצות את הרגע הזה, המכונן, שבמהלכו נולד ארגון "לוחמים ללא גבולות" - הפרויקט הגדול שהוא מוביל בגאווה ובלהט אינסופי, המעודד תרמילאים ישראלים בוגרי צבא להקדיש חלק מטיול ה"אחרי צבא" שלהם להתנדבות הומניטרית במדינות עולם שלישי.

הכל התחיל ביולי 2013, כשהוא יצא לטיול הלא מאוד גדול שלו לחו"ל, "הטיול של אחרי הצבא", עם אשתו רחלי. בניגוד לתרמילאי הממוצע, שזה עתה השתחרר מצה"ל וחורש את המזרח במשך כמה חודשים טובים, גילי היה אז בן 26 וסרן במילואים, והקציב לטיול שלושה שבועות וחצי. הוא בדיוק השתחרר משירות אינטנסיבי של שמונה שנים כמפקד צוות ביחידת דובדבן המובחרת והיה נשוי ואבא לילדה בת שנה, שהושארה לטיפולה המסור של סבתה.

אחרי ששמע במשך שנים סיפורים על טיוליהם של חייליו המשוחררים, היה חשוב לו לסמן וי על החוויה, רגע לפני שהוא מתחיל בלימודי משפטים. ולא רק לגילי היה חשוב לצאת לטיול הזה, אלא גם לאשתו רחלי. הוא ידע כמה תאהב לרקוד במסיבות הירח המלא ותיהנה מהחופש המוחלט שמזמן הטיול. הם קנו תיקי מוצ'ילה, התוו לעצמם בקפדנות את המסלול ויצאו לדרך.

"אז נסענו לתאילנד, אני ואשתי, נפעמים כמובן ממאות הישראלים שפגשנו", מספר גילי (27), תושב מעלה אדומים וחובש כיפה. "קשה שלא להשתאות מכך שבמרחק כל כך גדול מהארץ יש בכל מקום שלטים בעברית, אוכל ישראלי ותאילנדים ששרים בעברית, ואתה מבין שישראלים נוסעים למזרח כדי להיות בעצם עם ישראלים אחרים. התוודענו למסיבות, לקוקטיילים ולשפע, אבל גם לעוני קשה בחלק מהאזורים, ודיזנטריה, ובתי יתומים עם שלטים שמבקשים מהמטיילים שחולפים על פניהם לתרום לפחות יום אחד של התנדבות כדי ללמד את הילדים אנגלית.

"באחד מערבי שבת הלכנו לקידוש של שישי בבית חב"ד בקו סמוי, אי בדרום־מזרח תאילנד. והנה אנחנו מוצאים את עצמנו באולם ענק עם עוד 1,500 ישראלים־מטיילים, שיושבים סביב שולחנות ארוכים שנדמה שאין להם סוף, והרב הראשי של המקום מספר לי שלפעמים מתקיימות שבתות אפילו גדולות יותר.

"ופתאום הרמתי את הראש מהסידור ושאלתי את אשתי, 'תגידי, את רואה מה שאני רואה? 1,500 ישראלים שמטיילים פה, זה צירוף מדהים בין כוח עצום של בוגרי צבא איכותיים ושל מקום כל כך נחשל שזקוק לעזרה'. זה הרגיש לי באותם רגעים בדיוק כמו פרץ של נפט שבוקע מהאדמה, ואף אחד חוץ ממני לא רואה אותו ולא מעריך את מה שהוא יכול להניב.

"הבנתי שיש פה הזדמנות חשובה להפוך את ישראל למעצמת התנדבות, של עשיית טוב למען האנושות, ועל הדרך - והכי חשוב מבחינתי, כמי שהיה קצין בצה"ל - אפשר להפיק פה רווח הסברתי. אפשר להראות לכל העולם את הפנים האמיתיות של צבא ההגנה לישראל, בזמן שדעת הקהל העולמית טוענת לפשעי מלחמה שלנו. צה"ל שאני מכיר הוא צבא שאני גאה להיות חלק ממנו, צבא מוסרי והומאני שחייליו שמים בכיס האפוד שלהם פסק זמן כדי לתת אותו לילד שעומדים לעצור את אבא שלו. ככה אני התנהלתי, תמיד הייתי שם שוקולד בכיס לפני מעצרים וערכי המוסר היו נר לרגליי ולרגלי חייליי".

שכונת דהרבי שבמומבאי. שכונת העוני הגדולה בעולם

כבר באותה ארוחת ליל שבת רקם גילי בחזונו את שם העמותה, "לוחמים ללא גבולות", ואת סמלה - כדור הארץ, שבמרכזו ישראל, מחובר לכנפי סמל יחידת דובדבן. בדיוק שנה אחרי, ב־5 בספטמבר 2014, כשבישראל עדיין היו עסוקים בהתאוששות מחודשי "צוק איתן" הקשים והתמונות שהגיעו מעזה עוררו ברחבי העולם ביקורת נוקבת על צה"ל, התגשם חזונו של גילי והמשלחת הראשונה של "לוחמים ללא גבולות" יצאה למומבאי שבהודו. עשרים חבר'ה משוחררי צבא, 12 בנים ושמונה בנות, חלקם בדרך לטיול הגדול, ואחרים בעיצומו, הגיעו לשכונת דהרבי שבמומבאי - הנחשבת לשכונת העוני הגדולה בעולם, ושבה צולם הסרט "נער החידות ממומבאי" - ובמשך שבועיים העניקו לילדים המקומיים שיעורי אנגלית, הגנה עצמית והיגיינה, וכמובן הרבה מאוד חום ואהבה.

מתנ"ס שחור משחור

הכנתם של חברי המשלחת הראשונה של הארגון למשימה הזכירה מבצע צבאי מתוקתק. לפני יציאתם עברו הכשרה של יומיים בישראל, והם נחתו בעיר כשברשותם מערכי שיעור מדוגמים והמון מוטיבציה לתת. גילי הכין עבורם תדריך מדויק ואפילו שלח בקבוצת הווטסאפ של המשלחת הקלטות קוליות שבהן שם היעד בהגייה נכונה וברורה, כדי שיוכלו להשמיע אותן לנהגי המוניות. בתיקים הגדולים שלהם הם ארזו, עם חומרי ההוראה, גם כל מיני הפתעות לילדים, "כי לא ידענו איך הם יגיבו להפעלות שלנו", הוא מספר, "אבל ההצלחה הגדולה של הפרויקט היתה מבחינתנו שלא היינו צריכים להשתמש בכלל בהפתעות האלה. שכחנו מקיומן. רק ביום האחרון חילקנו אותן בשביל הכיף. הילדים האלה לימדו אותנו שיעור חשוב על מה שאמת חשוב להם לקבל - חום, אהבה ותשומת לב".

עיקר פעילותם של חברי המשלחת התרכזה בתוך מבנה שהמקומיים מכנים "Orphanage" (בית יתומים באנגלית), אף על פי שהוא משמש למעשה סוג של מתנ"ס. בגלל מספר הילדים העצום, הלימודים בבתי הספר הציבוריים מתנהלים בשני סבבים (מ־07:00 עד 12:00 ומ־12:00 עד 16:00) והמבנה משמש בית מחסה עבור התלמידים כאשר הם לא בבית הספר, כדי שלא יסתובבו ברחובות. "המבנה הזה היה מוזנח ושחור משחור. כולו עטוף בלכלוך וריקבון. בגלל מחסור במשאבים, הוא גם לא מופעל במערכת שעות מלאה", מספר גילי.

חברי המשלחת הגיעו אליו בחיוך רחב ובלב פתוח. הם סיידו אותו מהיסוד ומדי יום העבירו לילדים בני ה־6 עד 12 השוהים בו שיעורי אנגלית, קרב מגע, ריקוד, דרמה והיגיינה בסיסית, שכללה שיעורים דוגמת "למה חשוב לשטוף ידיים ואיך עושים את זה כמו שצריך", "למה לא לגעת בכלבים שמסתובבים חופשי ברחובות" ו"איך לצחצח שיניים". והיתה אפילו חלוקת מברשות שיניים, שהמתנדבים הקפידו לאסוף מערכות מיותרות של נוסעי טיסת אל על למומבאי. ביום הראשון הגיעו רק ארבעים ילדים, אבל למחרת הכמות כבר הוכפלה ובטקס הסיום עמדו תשעים ילדים, שהודו למשלחת הישראלית מקרב לב ושאלו "מתי תבואו שוב?"

שנה בדיוק לקח לו לגילי להוציא את המשלחת הזאת אל הפועל בדיוק כפי שראה בחזונו. גילי, שהוביל במשך שנים מהלכים מורכבים עד מאוד בצבא, התייחס לפרויקט חייו כמו אל מבצע צבאי מדוקדק. מייד כשחזר ארצה הוא ערך תחקיר מקיף ובדק אם מישהו כבר חשב על הרעיון לפניו. הוא חיפש עמותות התנדבות בארצות עולם שלישי וגילה רק עמותות המציעות תקופת התנדבות בתמורה לתשלום של כמה מאות דולרים. ולו זה היה ברור: המתנדבים שלו יצטרכו לממן את כרטיס הטיסה בלבד, דבר שגם כך הם עושים. העמותה מצידה תדאג למתנדבים לאוכל, ללינה ולתחבורה.

המתנדבים גור דוד וארנון שפיגל על רקע סמל העמותה. סמל כדור הארץ עם כנפי סיירת דובדבן

כמו כל מפקד טוב ידע גילי שבלי חיילים טובים ומסורים הוא לא יוכל לצלוח את המשימה. הוא שאל את עצמו, "עם מי אני רוצה להוביל את הפרויקט הזה?", לקח דף ועט והחל לרשום שמות. "רשמתי בדף את כל מי שנתפס בעיניי תותח. תותח בהיבט הניהולי, הלוגיסטי, מי שיכול להתמודד עם מצבים מורכבים, לאלתר במצבי משבר". אחרי סינון של מאתיים ומשהו שמות היה לו ברור למי הוא פונה. לסרן יאיר א' (השם המלא שמור במערכת מפאת סיווג ביטחוני), ששירת עם גילי בדובדבן, ולסרן בועז מלכיאלי, מ"פ באגוז.

"אני ויאיר לא היינו חברים הכי טובים בצבא, אפילו לא היינו באותו צוות, אבל עשינו המון מבצעים יחד וראיתי עד כמה הוא יכול להיות משימתי. כלומר, משוגע בהיבט החיובי של המילה. בועז היה איתי בקורס קצינים ולא שכחתי עד כמה הוא הרשים אותי ביכולות שלו, וככה יצאנו לדרך אחרי ששניהם אמרו לי, 'אנחנו איתך, אחי!'

"בספטמבר 2013 נפגשנו שלושתנו והיה לנו ברור לנו שעם כל הכבוד לרעיון הגאוני, אנחנו חייבים להתחיל לתכנן את כל הפרויקט הזה לפרטי פרטים. הדבר היחיד שהתווכחנו עליו היה אילו כנפיים לשים בלוגו העמותה. בועז התעקש על כנפיים של יחידת אגוז, אבל מולי ומול יאיר, שני מורעלי דובדבן, לא באמת היה לו סיכוי".

"בפגישה ההיא רציתי להפוך את הרעיון המצוין של גילי לרעיון מושלם", מספר סרן יאיר (25), תושב אלקנה. "זה באמת נפלא לצאת ולהתנדב בעולם ולעשות למען הזולת, אבל מהר מאוד תעלה, ובצדק, השאלה מה עם האחים שלנו פה בארץ שצריכים עזרה? הרי כאן בארץ יש מספיק מה לעשות". וכך, כחלק מתוכנית העמותה הסדורה, הם ייסדו גם את פרויקט "עניי עירך", הכולל התנדבות בארץ כתנאי ליציאה להתנדבות בחו"ל. את ימי ההתנדבות בארץ הם ריכזו כחלק מימי ההכשרה, והגדירו את אוכלוסיית הנוער בסיכון כזאת שלה הם רוצים לסייע.

טרם נסיעתם למומבאי חברו חברי המשלחת לעמותת "חלון" (חינוך לכל נערה ונער) והגיעו לבית ספר בירושלים שבו תלמידים יוצאי אתיופיה מרקע סוציו־אקונומי נמוך. בקשת המנהל היתה פשוטה ומדויקת: "העניקו להם חוויית הצלחה". במסגרת פעילותם הוציאו עשרה ילדים בני 11-12 למרתון ירושלים. שלושה חודשים הם התאמנו יחד, אירחו אותם בבסיס יחידת דובדבן, עשו עימם מסע אלונקות מקוצר וביום המרתון רצו איתם, לבושים כולם בחולצות של "לוחמים ללא גבולות". "כולם הגיעו לקו הגמר", מספר בהתרגשות גילי, "גם אם נאלצנו לרוץ אחורה ולדחוף ולדרבן ולעודד. הילדים האלה חוו הצלחה, וזה מה שהיה חשוב לכולנו".

הטרמינולוגיה הצבאית ניכרת כל כך בשלושתם, שכשגילי מתאר את הגעת המשלחת למומבאי, הוא משתמש במילים "הגענו עם הכוח לנקודת המפגש", ואז מייד נעצר, מחייך ומתקן את עצמו. ואי אפשר לעמוד בקסמם של הצעירים האלה, ששנים של שירות צבאי מסכן חיים מיקסמו את הפוטנציאל הטמון בהם, ועכשיו הם רוצים להראות לכל העולם כמה ערכי ומוסרי הוא צבא הגנה לישראל.

6,000 לייקים

עמוד הפייסבוק של "לוחמים ללא גבולות" כבר גרף כמעט 6,000 לייקים, ובאחת התגובות כותב להם נער: "אני עוד לא בן 14, אבל אחרי שאשתחרר מצה"ל אשמח להצטרף אליכם".

הודו נבחרה להיות היעד הראשון שאליו תצא המשלחת של הארגון, כי היא יעד מבוקש בקרב המטיילים, היא ארץ דוברת אנגלית וקיימת בה קונסוליה ישראלית שתדאג לאבטחת המתנדבים ("היינו מאובטחים שם כאילו היינו שגרירי ישראל", אומר גילי). לאחר שנבחר היעד, הוקם מערך גיוס המתנדבים. קורות החיים החלו לזרום בקצב שגילי לא חלם עליו. "הרגשתי שזה מתחיל לתפוס ושזה באמת קורה", הוא משחזר. "היו לנו תאריך טיסה וחשבון בנק שהיו בו אפס שקלים, אבל האמנו בחזון שלנו ולא היה לנו ספק שהמציאות תתיישר לפי החזון שלנו". ואכן קרן "עתיד פלוס", בראשותו של דניאל קובלר, נתנה את הפוש הראשוני למימון המשלחת להודו, והמהלך החל לקרום עור וגידים.

"היה חשוב לנו שמי שיצטרף למשלחת יהיה בן אדם ערכי ורציני", אומר גילי, שהתגייס לצה"ל לאחר התנדבות של שנתיים בעמותת "משפחה אחת" לנפגעי טרור, שם גמלה בליבו ההחלטה להתגייס ליחידה הנלחמת בטרור. בתחילה קבעו יום ראיונות אחד, אבל מהר מאוד "מצאנו את עצמנו כמו ב'כוכב נולד', מסתובבים בארץ לאתר מתנדבים מתאימים".

שלושה ימי ראיונות נערכו ובהם איתרו מועמדים שיוכלו לעזור בלימודי האנגלית, כאלה שבקיאים במתן עזרה ראשונה, ואת מי שיש לו לב גדול. שמונים המרואיינים צומצמו לכעשרים אנשים. "זו היתה משימה לא קלה להגיד 'לא' לאנשים שהם באמת טובים, אבל אנחנו תמיד פותחים לפניהם את האופציה של המשלחת הבאה", מספר גילי.

"היה לי מזל גדול שהצלחתי להתברג ברגע האחרון ליום הראיונות האחרון ולהתקבל למשלחת", מספרת סיון קלר (21) מכפר יונה, שבאותם ימים בדיוק השתחררה מצה"ל, שבו שירתה כמדריכת צוותים לזמן חירום. "ידעתי שאני רוצה לנסוע להודו", היא מספרת, "וידעתי שחשוב לי על הדרך להתנדב, וכל מה שהגעתי אליו באינטרנט היה ארגוני התנדבות שכרוכים בתשלום. למזלי שמעתי מחברה על הרעיון הנפלא הזה, הגעתי לראיון והתאהבתי. משהו שם בכימיה של כל מי שישב מולי, ברצינות, ברצון לתת, הקסים אותי, כמו גם כל מה שעומד מאחורי הרציונל של העמותה הזו. הם גם הבהירו לי מהרגע הראשון שהמטרה היא לא לשנות את העולם, כי לחשוב ככה זה יומרני ולא מחובר למציאות. המטרה היא לעשות טוב, ועל הדרך להציג את הפנים האמיתיות של צה"ל.

ילדי הפרויקט הודו למתנדבים עם אור בעיניים

"התחלתי את הטיול שלי עם המשלחת ואחר כך המשכתי לעוד חודשיים בצפון הודו. היה לי כיף גם אחר כך, אבל אין לי ספק שהמשלחת הזו עשתה לי את הטיול. זו היתה חוויה כל כך מוצלחת, קיבלתי כל כך הרבה מההתנדבות, לא סתם זה ברור לכולם שלהתנדב זה לקבל הרבה יותר מאשר לתת".

גור דוד (24) מירושלים חזר אך לפני שבועיים מהטיול הגדול של אחרי הצבא, שבו שירת כסמ"פ ביחידת פיקוד והצלה של פיקוד העורף. ארבעה חודשים הוא טייל במזרח, אבל הוא התחיל את הטיול עם משלחת "לוחמים ללא גבולות". "בהתחלה חברים שלי הסתלבטו עלי", הוא אומר וצוחק. "שאלו אותי, 'נו, אז על מי אתה הולך לעבוד? מה אתה הולך להציל את העולם? כאילו אין מה לעשות מספיק בארץ'. אבל ברגע שהתחלתי לשלוח תמונות וסרטונים, פתאום שמעתי, 'גם אני רוצה אחי, מתי המשלחת הבאה?'. כשסיפרתי בטיול על העמותה, אנשים נגנבו ממנה לגמרי.

"כשהגעתי לראיון עם גילי הייתי בחוסר ודאות כללי, הרי אני לא מכיר אותו באמת, אבל מהר מאוד הבנתי עם מי יש לי עסק. אתה נמצא בהודו, שהיא מבולגנת וכאוטית, והכל מתוקתק לפרטי פרטים, ולכל תוכנית א' יש תוכנית גיבוי ב' ואם בצהריים כמה מהחבר'ה התייבשו לנו כי מרוב התלהבות הם שכחו לשתות, כבר למחרת תהיה הפקת לקחים ולכל מתנדב יוצמד בקבוק ויפעילו משמעת מים. הדבר היחיד שתפס את גילי לא ערוך כראוי היה הביקור בבית השגריר הישראלי, כשכולנו חלצנו נעליים בכניסה, ולגילי, הראש והקודקוד, היה חור מפואר בגרב שלו, וככה הוא עמד, היוזם והחלוץ, מסביר על פעילות העמותה עם גרב מחורר.

"מעבר לזה הפרויקט היה מאוד רציני, ועם זאת הרגשנו שאנחנו יכולים לצחוק ולדבר על הכל, ובהחלט היתה אווירה של טיול ושל כיף. גילי נתן לנו את ההרגשה שהוא שם בכל רגע נתון, ושיש לנו עם מי לדבר. עבדנו משבע בבוקר עד שמונה בערב, ואחר כך עוד המשכנו בשיחות עד השעות הקטנות של הלילה על מה שהיה ועל מה אפשר לשפר, כולנו יחד, קבוצה מגובשת ומאוחדת שגילי ויאיר ובועז השכילו לרקום. אחרי שהמשלחת הסתיימה והמשכתי בטיול שלי, חוויתי ממש סוג של דאון, שהגיע אחרי שבועיים כל כך מדהימים שבהם הרגשתי עטוף ומשמעותי".

טקס הסיום של הפרויקט. תמונה סוריאליסטית של אימהות בחיג'אב שחור מנופפות בדגלי ישראל

הפנים האמיתיות שלנו

במהלך שני ימי ההיערכות למשימה למדו חברי המשלחת איך להתנהג בהודו, חתמו על חוזה שבו התחייבו לא לעשן סמים או לשתות אלכוהול במהלך הפרויקט ונפגשו עם מי שנבחר להיות נשיא העמותה ויושב ראש הוועדה המייעצת, האלוף (מיל') אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר ומנכ"ל אל על לשעבר.

"הצטרפתי אל החבר'ה האלה כי אני חושב שזה פרויקט פשוט מקסים שנכנס ללב ולנשמה. יש בו תוכן ויש בו עשייה ויש בו משמעות בעולם, אבל גם בארץ", אומר שקדי. "אני גאה בהם, הם ישראלים יוצאי צבא נהדרים ונטולי ציניות, שמראים לכל העולם את הפנים האמיתיות שלנו, וזו שגרירות אמיתית בעיניי. יש בהם את השילוב המנצח של נשמה גדולה ולב גדול עם מקצוענות לשמה. לפרויקט הזה יש פוטנציאל אדיר להתרחב, ואין לי ספק שזה יקרה".

לנסיעת המשלחת קדם סיור מקדים שערך גילי בהודו. במאי 2014 הוא טס על חשבונו לשלושה ימים במדינה, כשאשתו רחלי מגבה אותו בעניין הכסף: "אני מפרגנת לו ותומכת בו כי זה רעיון פורץ גבולות שחייבים להגשים, וגם ברור לי שאני עוד אצטרף אליו למשלחות עתידיות", היא אומרת.

מי שכן הצטרפה לבעלה למשלחת היתה תמנע מלכיאלי (27), אשתו של בועז מלכיאלי, סטודנט להנדסה אזרחית מירושלים. תמנע היא דוברת אנגלית ברמת שפת אם ולכן הופקדה על תחום הוראת האנגלית. גם בתם התינוקת, ארבל, בת שנה ושלושה חודשים, הצטרפה ומהר מאוד הפכה לקמע של המשלחת וכבשה את לבבות כולם. "זו היתה דילמה מאוד גדולה מבחינתי, האם לשלב את המשפחה שלי בפרויקט הזה", מספר בועז. "תמנע לא עשתה את הטיול של אחרי הצבא והיא רצתה להצטרף, אבל לגבי ארבל זו היתה התלבטות גדולה מאוד. הזהירו אותנו בכל הנוגע למחלות וכל מיני, אבל בסוף לקחנו את הסיכון, והילדה לא הפסיקה לחייך ולקרון מאושר. רבו שם על הזכות לעשות עליה בייביסיטר, גם הישראלים וגם ההודים, ובתום השבועיים המשכנו איתה לגואה".

כשהמטוס עמד לנחות במומבאי, שבה גילי לא היה מעולם, הוא ראה ממעוף הציפור את כל שכונות העוני, הכוללות קילומטרים של פחונים על גבי פחונים, ונבהל לרגע. "פתאום הבנתי את מימדי העוני העצומים שיש שם. יכולים לספר לך עד מחר כמה קשה, אבל עד שאתה לא רואה ילד נובר בהר ענק של זבל, כשחזירי בר עומדים לידו ועושים בדיוק אותו הדבר, אתה לא מעכל שזה יכול להיות מציאותי. פתאום שאלתי את עצמי במטוס, 'אז על מי אתה בא לעבוד? הרי אתה לא תשנה את העולם". מי שעודד את רוחו ונתן לו לגיטימציה לתחושותיו היה ג'ייקוב צוקמן, יהודי אמריקני תושב מודיעין, שהקים גם הוא עמותת מתנדבים במומבאי ששמה "Gabriel Project Mumbai", והגיש למשלחת הישראלית עזרה משמעותית בכל מה שקשור לביורוקרטיה וללוגיסטיקה.

במהלך שלושת הימים הוא גם נפגש עם מתן זמיר, סגן הקונסול הכללי במומבאי, שעזר לו ביצירת קשרים עם המקומיים, עם נציגי הקהילה היהודית ועם מנהלת בית המחסה, ראדנט מוהיט. הוא ישב מולה, חייך את חיוכו הרחב, שאי אפשר באמת להישאר אדישים אליו, ושאל אותה: "במה אפשר לעזור?" והיא ביקשה שהם ילמדו את הילדים אנגלית, כי הם חייבים לדעת אנגלית, וגם סיפרה להם על מקרי האונס הרבים שמתרחשים שם. היה לה חשוב שהילדות ילמדו להגן על עצמן. מוהיט גם סיפרה על שיעור התמותה הגדול בגלל מקרי דיזנטריה וכלבת, וביקשה שיעבירו שיעורים בהיגיינה אישית.

היא גם שאלה בזהירות אם זה בסדר שיגיעו גם ילדים מוסלמים, וגילי ענה ללא היסוס: "בוודאי, אין שום בעיה עם העניין", לא מתאר לעצמו את התמונה הסוריאליסטית שתירקם בטקס הסיום של הפרויקט, כשאימהות מוסלמיות בחיג'אב שחור ינופפו בדגלי ישראל ויודו למתנדבים מקרב ליבן. תמונה אחת שיכולה להבהיר את מה ששנים של הסברה לא יעשו.

זמיר מספר שהוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה, מאז מתקפת הטרור הגדולה במומבאי ב־2008, היתה התעניינות של התקשורת המקומית בישראלים שמגיעים להודו. "חברי המשלחת נתנו מעצמם במשך שבועיים לילדים פה, ילדים שביומיום הולכים לאיבוד בתוך עיר של 16 מיליון בני אדם, בגלל עומס שאי אפשר לתאר בבתי הספר. כל תשומת הלב והחום שהורעפו עליהם, שיעורי ההעשרה שהם קיבלו - אלה לא דברים שהם רגילים לקבל ביומיום שלהם. העיתונות פה חגגה, הם עוררו הרבה עניין וסקרנות, וסיקרו את העשייה שלהם מכל עבר. מובן שהיו להם שאלות נוקבות על 'צוק איתן', הם הגיעו מייד אחרי שהמלחמה הסתיימה, אבל את הילדים העובדה הזו לא באמת עניינה. במשך שבועיים הם פשוט חייכו הרבה ועיניהם אורו".

לזכרו של לוחם

התרחישים המפורטים של מקימי "לוחמים ללא גבולות" לא יכלו לנבא את מבצע "צוק איתן". יום ההיערכות האחרון שלהם היה ב־4 ביולי 2014. ארבעה ימים אחר כך החל המבצע ורבים מהמתנדבים גויסו לשירות מילואים. סרן יאיר נכנס עמוק לתוככי עזה, עמוד הפייסבוק ואתר האינטרנט נכנסו להדממה. "אלו היו חודשיים קשים, ובסופם היה לי ברור שאני רוצה להקדיש את המשלחת הזו לאחד מחללי צוק איתן", מספר גילי. "הרי זו בדיוק מטרת העמותה שלנו - להציג את חיילי צה"ל באור שונה ואחר". ואכן למשלחת הראשונה קראו "משלחת דניאל", על שם דניאל פומרנץ, לוחם גולני שנהרג במבצע בתקרית הנגמ"ש בסג'עייה.

"פומרנץ יצא לקרב כשהוא יודע מה צפוי לו", מסביר גילי מדוע בחר להנציח אותו, "והשאיר אחריו מכתב שבו כתב למשפחתו בהשלמה ובקור רוח, 'אם אתם קוראים את זה, סימן שסיימתי את הקריירה שלי. אבל לפחות לחמתי בכבוד ואני שמח, תהיו בטוחים שאני שמח'. החייל האמיץ הזה גילם במילים שלו את מה שהעמותה הזו רוצה לשדר: רצינות ומסירות, אבל גם הרבה שמחה.

"הגענו לביתו וביקשנו מאמו, ורדה פומרנץ, את הרשות לקרוא למשלחת על שמו. היא מאוד התרגשה, והבנו שיום ההולדת של דניאל חל בדיוק בסוף השבוע הראשון של הנסיעה. צבענו בבית המחסה קיר שלם, שהיה שחור ומעופש, בלבן, והקדשנו את הקיר הזה לזכרו של דניאל. הילדים עזרו לנו לקשט את קיר הזיכרון, הכינו פרחים מפלסטיק, הם הבינו טוב מאוד מי זה דניאל. קצת לפני כניסת השבת ערכנו טקס לזכרו של דניאל, כולם היו מקולחים ולבושים בלבן, וזה היה מרגש עד מאוד".

אמו של דניאל ז"ל, אל"מ (מיל') ורדה פומרנץ, מי שהיתה ראש מחלקת נפגעים בצה"ל, עדיין נרגשת מעצם הרעיון של "לוחמים ללא גבולות" ומהעובדה שבהודו הרחוקה קיים קיר זיכרון לבנה: "הרעיון הוא מדהים וגאוני בעיניי. גילי ויאיר הגיעו אלי הביתה בסביבות יום השלושים למותו של דניאל, וכשהם סיפרו לי שפניהם מועדות למומבאי שבהודו, הצטמררתי. שבוע לפני נפילתו ביקש דניאל לקעקע על ידו את הביטוי ההודי 'סבקוץ' מילגה', שפירושו בהינדי 'הכל אפשרי'. אני פימפמתי להם בבית את המשפט הזה אחרי שחזרתי מטיול ארוך בהודו, והמסר הזה דיבר אלי מאוד. עכשיו המשפט הזה חרוט על קיר הזיכרון שם בהודו במקום על היד של דניאל.

"עצוב לי שדניאל כבר לא יכול לצאת לטיול הגדול של אחרי הצבא, הוא כבר לא ייסע להודו, ולפחות ככה, דרך המשלחת שהנציחה את שמו, הוא שותף בעשייה המדהימה הזו גם אחרי נפילתו. כשחגגנו סביב הקבר את יום הולדתו של דניאל, היה לי חשוב לדבר אל המשלחת. צילמו אותי בסלולר מדברת אליהם ושלחתי את הסרטון הזה לגילי".

"אחרי שבוע של עבודה בפול גז במומבאי, הרגשתי שהחבר'ה שלי מאבדים כוחות", חוזר גילי ומתאר את סוף השבוע הראשון של הפרויקט. "נתנו את כל הכוחות שלנו כבר בהתחלה", משתפת סיון, "והרגשנו שהאנרגיה נגמרה לנו. שאלנו את גילי איך בדיוק נעבור את השבוע השני, מאיפה נביא כוחות? ואז הוא הקרין לנו את הסרטון שבו ורדה מדברת אלינו ומודה לנו על כך שבעצם דניאל ממשיך לחיות דרכנו. משום מקום הוא שלף מכתבים של המשפחה שלנו שכתבה לנו, והמחוות האלו היו עצומות עבורנו. הבנו גם שאנחנו בעצם מקבלים הרבה כוחות מהילדים עצמם".

סמ"ר דניאל פומרנץ ז"ל

• • • •

ביום חמישי אחר הצהריים הפרויקט הסתיים. שלוש שעות אחר כך גילי כבר היה על מטוס בדרכו חזרה לארץ, אל אשתו ובתו הקטנה. הוא עמד בשדה התעופה חבוק עם יאיר במשך דקות ארוכות, והם הבינו, בלי לדבר הרבה או לסכם, שהם עשו את זה. ובגדול. שנה שלמה של תכנונים וחלומות התנקזה לשבועיים של פרויקט מוצלח עד מאוד.

ועכשיו הם רוצים לשכפל את ההצלחה ולהגיע ליבשות נוספות. הרי כולם מטיילים בפאבלות של ריו דה ז'נירו, אז למה לא לעשות פאוזה של שבועיים ולעשות מעשה יהודי טוב? "אנחנו רוצים להפוך למעצמה של התנדבות", מכריז גילי, "להגיע לפרו, לבוליביה, לווייטנאם. זה יכול להפוך למסע הסברה מטורף מבחינתנו. זה הרי אפשרי, החבר'ה כבר שם".

עוד מישראל היום

היעד שלהם הוא להגיע לחמש יבשות, לחבוק עולם. שכל ישראלי שירצה לצאת לטיול של אחרי צבא יעבור קודם ב"לוחמים ללא גבולות" וישמש שגריר. בספטמבר הבא יחזרו למומבאי, וכבר יש משלחת שמתארגנת לבואנוס איירס. כל מה שהם צריכים עכשיו זה גוף ארגוני שיבין את הפוטנציאל הטמון בהם ויתמוך בהם מבחינה כלכלית, כדי שיוכלו להתפנות למה שחשוב להם באמת. לתת.