עבור רובנו, המושג "חייל בודד" מתקשר לאותם בחורים צעירים שעזבו חיים נוחים בחו״ל לטובת שלוש שנים בצה"ל. החיילים האלה, שעלו ארצה לבדם, ראויים לכל מחמאה, ובימים של ויכוח בנושא "מיהו ציוני" גם נותנים תשובה מוחצת לשאלה. מפגש שאליו הוזמנתי השבוע הכיר לי חיילים בודדים מסוג אחר. חיילים שנולדו, גדלו והתחנכו כאן, ושהנסיבות הפכו אותם לבודדים, גם אם הוריהם נמצאים במרחק 20 דקות נסיעה.
המפגש נערך ביוזמת עמותה של חיילים בודדים לשעבר, שמציעה את עזרתה לחיילים בודדים המשרתים היום, ומסייעת להם בזמן השירות ולאחריו. יש יותר מאלפיים חיילים כאלה, והעמותה מסייעת להם בפתרונות דיור, ריהוט, מוצרי חשמל, לימודים וטיפול רפואי במקרה הצורך. במהלך הערב יצא לי להכיר כמה חיילים כאלה. הפגישה איתם הותירה עלי רושם עז, והחלטתי לחלוק איתכם סיפורים של שניים מהם.
אז השבוע טור קצת אחר ומעורר מחשבה, מבטיח לחזור לעצמי בשבוע הבא.
מילדת רחוב לקצינה מוערכת
את ענת (שם בדוי), 20, אני פוגש בבית קפה תל־אביבי. היא נערה כובשת ומטופחת, שגדלה באזור ירושלים במשפחה חרדית של חוזרים בתשובה. "בגלל החזרה בתשובה הם לא ידעו מה הגבולות של החרדיות שלהם, והיו לטעמי קיצוניים במיוחד״, היא מספרת.
היא גדלה בבית מרובה ילדים, שבו ישנים שלושה יחד במיטה, שלא תמיד יש בו אוכל ומקלחת עושים רק פעם בשבוע. אין טלוויזיה, אין מחשבים ולא טלפונים ניידים. בשלב מסוים הרשויות הוציאו אותה מהבית מסיבות שונות שהזנחה היא הקלה שבהן. היא מספרת כי התגלגלה למוסד שהוא כביכול חרדי ומיועד לבנות שנתקלו בקשיים מסוגים שונים, ושם קיבלה את הבומבה של חייה. לדבריה, במוסד היא גילתה עולם שלא הכירה, נערות שהגיעו מבתים חרדיים אבל חלקן מדברות בשפה שאין לה אלוהים. אחדות מהנערות שותות אלכוהול, מעשנות סמים, הולכות מכות וזוכות לביקורים תכופים של המשטרה. ענת מספרת כי השתלבה לטוב ולרע וניסתה לשרוד. משפחתה פיתחה כלפיה כעס גדול בטענה שהרסה את המשפחה, ואמא ואבא לא רצו שתחזור הביתה ותקלקל להם את הילדים האחרים.
היא הבינה שהדרך היחידה להיחלץ מהעולם החרדי, מהמוסד ומהמשפחה הלא מתפקדת היא לברוח לרחוב, להיתפס על ידי המשטרה ולהגיע למוסד סגור וחילוני. תוכנית סדורה של נערה צעירה, שבשלב הזה הפחד הגדול ביותר שלה היה שאלוהים יפיל עליה את השמיים כי לבשה מכנסיים. היא מספרת על לינה בקומות הגבוהות של חדרי מדרגות ("כי לשם מגיעים הכי פחות אנשים"), על התחזות ללסבית כדי שגברים יניחו לה לנפשה ועל יצירת קשר עם סוחרי סמים. היא זוכרת בדיוק את ארבע המקלחות שהיו לה בכל אותם חודשים. אבל הרגע הנמוך ביותר היה הרגע שבו נאלצה לקבץ נדבות כדי להשיג אוכל.
את אחד מימי ההולדת שלה היא חגגה ברחוב, ובאחת מנסיעותיה באוטובוס היא זיהתה את אמא שלה יושבת כמה ספסלים לפניה. ״אמא הסתכלה עלי כמה פעמים אבל לא פנתה אלי. ירדתי תחנה אחרי ופרצתי בבכי, למרות שלא היה לי שום עניין שתיגש אלי וגם לא היתה לי שום כוונה לחזור הביתה״, היא נזכרת.
אחרי כמה חיכוכים עם המשטרה ענת הגיעה למוסד סגור לבנות נוער, שבו גדרות, שומרים ומצלמות, מקום עם משמעת חזקה שקשה מאוד לברוח ממנו. לדבריה, אחרי כל ארוחה האחראים מחפשים בכיסי הבנות כדי לוודא שלא גנבו סכו"ם, ואסור ללכת לשירותים אחרי האוכל מחשש שהבנות יקיאו. סופרים אותן מדי כמה שעות, ויש גם סוג של חדר סגור ("פסק זמן") למי שעוברת על הכללים. עד כמה שזה נשמע מוזר, פה, בפעם הראשונה, היא חווה חיים חילוניים ותחושה של ״בית״ נורמלי, שגם אם היחס נוקשה בו, תשומת הלב והתחושה שלמישהו אכפת ממך מחפות על הכל.
אחרי חצי שנה שם ענת עברה לכפר נוער בדרום הארץ, מקום שהוא מעין בית פתוח ומוכר על ידי רשויות הרווחה. המפגש עם נוער חילוני הותיר אותה המומה ומבולבלת. ״היה לי חור עצום בהשכלה. לא הבנתי על מה הם גדלו, מאיזו תרבות, ומה זה סדרות הטלוויזיה שהם מצטטים״.
ענת התגייסה לצה"ל עם השכלה של תלמידה בכיתה ו׳. היא לא הכירה את ״התקווה״, לא ידעה מתמטיקה וגם לא אנגלית. אחרי תהליך קשה היא הגיעה ליחידה של נערי רפול, ונגד כל הסיכויים יצאה לקורס מ"כיות ומשם לקורס קצינות. היא קצינה קשוחה, רצינית ואחראית שמאוהבת בצה"ל, והכל קטן עליה חוץ מההרגשה הזו בערבי שבת, כשהיא מדמיינת איך החיילות האחרות חוזרות הביתה למשפחה אוהבת ומיטה חמה.
״הן שואבות כוח מהיציאות שלהן בשבת, ולי אין ממי לשאוב כוח. לפעמים אני חושבת שאני לא טובה מספיק, אבל יודעת שבסופ"שים שלי יש לי ערימות של כביסות וקניות וחובות לשלם. אני כנראה שווה לא פחות מאחרים״.
החבר'ה מהצבא מזמינים אותה, אבל היא מעדיפה לא ללכת. אולי מתביישת, אולי חוששת מתשומת לב בנוסח "תכירו את ענת, היא משהו מיוחד״. ״אני מעדיפה להיות שווה בין שווים. לשבת עם אנשים רגילים בבר ולדבר על דברים רגילים כמו כולם, ופשוט לא מצליחה״.
אני מנחם אותה שבהמשך החיים, אחרי שתתחתן ותעשה ילדים, היא תגלה שהחברים מגיעים בכלל מהגן של הילדים, אבל היא לא ממש מתעודדת. אחת לכמה חודשים היא מתלבשת כמו חרדית ונוסעת לבקר את אמא. המצב בבית לא פשוט והיא היתה שמחה לעזור, אבל אין לה מאיפה.
לא פעם במהלך השיחה הרגשתי שאני עומד להזיל דמעה. רציתי לחבק אותה אבל התביישתי. חשבתי כמה קשה הולך להיות לה אחרי השחרור, כשתצטרך להתחיל את החיים בלי תמיכה מהצבא או מהמשפחה. אבל על זה נדבר בסוף.
חוויות קשות על בסיס יומי
דוד, 25, נולד וגדל בירושלים בבית חרדי־לאומי. ילד אמצעי בין רבים. בית ללא טלוויזיה, שבו הבגדים עוברים מאח לאח ואין מתנות ואין פינוקים. לדבריו, ילדותו התאפיינה בחיכוכים בלתי פוסקים עם הוריו. שלא כמו אחיו שהולכים בתלם, דוד הוא ילד דעתני ואופיו המרדני מזכה אותו ביחס אחר.
בגיל 14, אחרי שספג מספיק לטעמו, הוא מבין שהוא חזק מספיק כדי להתנגד. בערב אחד הוא משיב מלחמה, ובורח מהבית. הוא צועד לבדו אל ביתו של בעל מכולת שהכיר ומתנחל אצלו בחדר המדרגות. האיש מגלה אותו בבוקר ופורש עליו את חסותו עד שהעניינים יירגעו.
בכיתה י"א דוד מתחיל ללמוד בבית ספר ערב דתי כדי להשלים בגרויות, מחליט להוריד את הכיפה ומתנתק באופן סופי מהבית. הוא עובד בבית קפה שהופך לבית עבורו, ובבוא העת מתגייס להנדסה קרבית עם תעודת בגרות חלקית. באופן חריג, האגודה למען החייל מצליחה להשיג לו דירה, והוא חולק אותה עם עוד כמה חיילים. דקה אחרי השחרור הוא מחויב לעזוב מייד את הדירה, אבל הוא מצליח לשהות בה עוד חודש כדייר סמוי, עד שהוא מוצא עבודה ומצטרף לדירת שותפים. הוא רוצה לפתוח דף חדש ומוצא עבודה כמאבטח אוניות. הוא מפליג במשך כמה חודשים, חוסך משכורת של שנה, עושה קצת חושבים ומחליט לחזור ללמוד.
משעשעות דרכי האל. מתברר שהדרך המהירה ביותר ללימודי משפטים עוברת בקמפוס החרדי של מכללת אונו. הקמפוס החרדי זהה לקמפוס הרגיל אך עולה פחות וגם אין בו צורך בתעודת בגרות או בפסיכומטרי. כל שעליך לעשות הוא לחבוש כיפה. דוד מסיים את הסמסטר הראשון בשנה א׳ עם ציונים יפים, הוא עוזר לחיילים בודדים במסגרת העמותה ואחראי לתחום ההובלה, שכולל איסוף תנורים, כיריים, מקררים, מכונות כביסה ורהיטים וחלוקתם לחיילים בימי שישי כשהם בבית.
יש לו חור עצום בחילוניות. הוא מכיר רק זמרים מהמגזר הדתי, וכששמע על מותו של ספי ריבלין לא הבין על מי מדברים. חברי ילדות אין לו כלל, רק כאלה שהכיר אחרי גיל 17. הוא לא מבין את הקודים החילוניים, מעיד על עצמו כי הוא מתקשה ליצור קשר משמעותי עם נשים, אבל הוא לומד. צוואר הבקבוק משתחרר לאט־לאט והעתיד נראה כבר קצת יותר ורוד. אני שואל אותו על הקשר עם ההורים והוא אומר שיש טלפון אחד לחודש, אבל לא יותר.
קשים ומעוררי תקווה ככל שיהיו, סיפורי חייהם של ענת ודוד הם מעט מני רבים. אלפי חיילים בודדים זקוקים לעזרה ולתמיכה. אז אם אתם רוצים לעזור בכסף או ברהיטים או סתם להתנדב בעמותה, אתם מוזמנים.
()טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו