מעולם לא ראיתם סרט כזה

נדב לפיד הוא אחד הבמאים המעניינים והמקוריים שפועלים כרגע בעולם. לא פחות. השפה הקולנועית שלו אינה דומה לשפתו של אף יוצר אחר, ואופני ההסתכלות שלו על המציאות המורכבת שלנו חדשניים, מפעימים ומעוררי מחשבה. סרטו החדש, "הגננת", אולי לא יקלע לטעמו של הקהל הרחב, אך לטעמי מדובר ביצירה משמעותית, מסעירה ומתגמלת שמאוד כדאי לנסות ולהתמודד עימה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק 

במרכז הסרט ניצבת מערכת היחסים שנרקמת בין נירה (שרית לארי הנהדרת), גננת בורגנית בת 40 ומשהו שהתאהבה בעולם השירה לפני מספר שנים, לבין יואב (אבי שניידמן המרגש), אחד מילדי הגן שמתגלה כמשורר מחונן. נירה המומה לנוכח יכולותיו השיריות המופלאות של הילד, ולאחר שהיא מבינה כי סביבתו המיידית אינה עוסקת בטיפוח כישרונו הנדיר היא ממנה את עצמה לתפקיד. אך ככל שהיא מעמיקה את הקשר המטריד שלה עם בן טיפוחיה, כך הולך ומתברר כי מדובר בניסיון אבוד מראש. בעיקר מפני שלאף אחד לא אכפת.

התסריט החכם והסופר־מדויק שחיבר לפיד מפגיש את נירה עם הדמויות שסובבות את יואב - חברו הטוב אסי, אביו המסעדן (יחזקאל לזרוב), דודו העיתונאי (דן תורן) והמטפלת שלו (אסתר ראדה) - ובונה סביבן עולם ישראלי עשיר ומפתיע שנע ונד בין הגבוה לנמוך, בין היומיומי והטריוויאלי לבין הפואטי והנשגב. 

בתוך כך, המצלמה חסרת הגבולות והחוקים של שי גולדמן משוטטת במרחב, מתערבת בנעשה, מחלצת משמעויות חדשות מהפעולות הסתמיות ביותר ומתפקדת למעשה כמעין חוקרת, שתרה בחוסר מנוחה אחר נקודות מבט חדשות וזוויות רעננות שתספקנה מעט השראה והתרוממות רוח.

"הגננת" מתרחש בתוך מרחב בוטה ורועש שרודף אחר הרייטינג. העדינות נרמסת באלימות, התשוקה והתמימות מוחלפות בידי הפרקטיקה, וגם כנות היא מצרך נדיר. היצירה הרדיקלית של לפיד אינה תוקפת את העולם הזה, מתנשאת עליו או מתיימרת להחליפו במשהו "טוב" יותר או "נכון" יותר. להפך. היא משלימה איתו - על כל הבהמיות והצעקנות שבתוכו - ומבינה את המנגנונים שמפעילים אותו. אך היא נחושה לחלץ ממנו משהו נוסף. 

היא מציבה את השירים המטונפים של אוהדי הפועל ת"א ואת "מי ימלל גבורות ישראל" לצד שירים ארס־פואטיים של מאיר ויזלטיר, חזי לסקלי ואיתן נחמיאס גלאס. היא מניחה את הטראש המצועצע של ערוץ 2 לצד הדלות והעליבות של מערכת עיתון שבוודאי ייסגר בקרוב. היא ממזגת בין חיילים רוקדים לבין היפסטרים רוקדים. בין צ'ט בייקר לליידי גאגא. בין ערב הקראת שירה לבין נימפה שעולה מהים. כל אלה מניבים קולאז' אודיו־ויזואלי מרהיב, אמביוולנטי ונעדר אפליה שמפליא לשקף את הרגע התרבותי המדכדך שבו אנו לכודים.

קשה לחשוב על סרט אחר שממנו שואב "הגננת" השראה. חלקים מסוימים ממנו קצת הזכירו לי את "הנרי פול" של האל הרטלי (שעסק גם הוא במשורר מוכשר שמגיח לפתע ממקום לא צפוי). התחביר יוצא הדופן שלו קצת מזכיר את סרטיו של הבמאי הרומני קורנליו פורומבויו ("שם תואר: משטרה"), ויש בו גם כמה רגעים שמתכתבים עם דברים שנעשו בעבר בידי ז'אן־לוק גודאר וחבריו מהגל החדש הצרפתי. 

אך האופן המיוחד שבו לפיד מסתכל על העולם, והאופן המיוחד שבו הוא מניח את הדברים שהוא רואה על המסך, הופכים אותו לקול קולנועי רענן ומרתק שאינו חושש למתוח את הגבולות ולהגדירם מחדש. נדמה שהמחמאה הכי גדולה שאפשר לתת ל"הגננת" היא שמעולם לא ראיתם סרט כמותו.

ציון: 10

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו