מכירים את התחושה הזו אחרי שהורדתם את הזבל או נגיד, ניערתם את השטיח בחוץ... או למשל, בואו נפנה ללב הבורגני שלכם, אחרי שמחקתם כמות נאה של מיילים מתיבתכם המתפקעת? אז כזאת, רק הרבה יותר עוצמתית, חוויתי בחודש האחרון, במהלכו צייתי בקפדנות לתפריט ״ניקוי רעלים״. התפריט מבוסס בעיקר על אורז ומוצריו (פריכיות אורז, חלב אורז, אטריות אורז) ובהמשך מתווספים מספר ירקות מאוד ספציפיים ולא מרגשים בעליל כמו עלים ירוקים, סלרי, סלק ולימון.
דיאטה, אופנה, מתכונים ועוד המון דברים מעניינים - בעמוד הלייף סטייל שלנו!
״אני מתה על אורז, אולי אני אעשה את זה גם?"? אז זהו, שלא. כשאסור להוסיף דבר - לא מלח, לא שמן, לא שום דבר שעלול להוסיף טעם, זה לא טעים. נקודה. ואף אחד לא מת על זה. אולי מת מזה.
בוודאי תשאלו, למה שאעשה דבר כזה? אז רק אומר, שאחת לכמה חודשים אני חשה בצורך לעשות איזה restart לגוף ולנפש (ולא, אני לא מחבקת עצים), ובפעם האחרונה שניסיתי את זה - זה ממש עבד.
רוצה לעלות אלי לדירה לכוס מים? // צילום: איריס קורן
מעבר לתחושה הפיזית הקלילה (יש לשתות הרבה מים עם האורז אחרת מגיעים למבוי סתום) והירידה המסוימת במשקל (שבואו נודה, מטרת על נצחית בה טמון האושר האמיתי), הדיאטה הזו מזמנת איזשהו שקט פנימי.
כשאסור לשתות אלכוהול במשך שלושה שבועות, ואסור לאכול בחוץ, החיפוש אחר ריגושים הדוניסטיים שכאלה, שהם הם חיינו (של התל אביביים, הפוחזים), הולך ודועך, ואפשר להישען בנחת על הספה ולצפות בשידורים חוזרים של ״איך פגשתי את אמא״, תוך תקיעת פריכיות דלות נתרן. העולם מחייך אלי, בחיי.
זהירות! אכילת אורז לבדו עלולה להעביר אדם על דעתו //צילום: איריס קורן
החיים שלנו הם משתה אחד גדול. מדהים איך כל פעילות סובבת סביב אוכל ו/או שתייה. נפקדתי מכל אירוע בתקופה הזו: אפשר להזמין אותך לבירה? תעלה אלי לדירה לכוס מים. עוגת יומולדת במשרד? מסתירה בידי את טווח הראיה משל הייתי דוס בשינקין . קפה עם חברות? בשבילי כוס מים עם לימון. רוצה דרינק? רוצה למות.
בשלושת הימים הראשונים מותר לצרוך רק, אבל רק אורז ומוצריו. כאמור, בלי מלח, בלי תבלינים, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום. מחשבות על "הישרדות" (״מה, שם היה להם רק אורז והם התפננו עליו חבל״ז״) מתחלפות במחשבות על השואה (״שם לא היה להם אפילו אורז, אבל אם היה, הם היו מתפננים עליו חבל"ז״) ואיכשהו עוברים שלושה ימים.
אחר כך כל ירק שנוסף לתפריט הוא כמו פרח במדבר, מפריח את השממה ומעורר את החושים (״וואו, זה הגזר הכי טעים שאכלתי בחיים!״). מאחר ואסור להוסיף סוכר או מלח לשום דבר, טעמיהם הטבעיים של המאכלים נחשפים: פתאום מגלים כמה סלק ובטטה מתוקים, איך שעלי תרד קצת מלוחים, ומדהים איך זה שעדיין, לאורז בלי כלום יש טעם של מוות.
בראנצ' בעבודה. נראה שבקרוב אגיש את התפטרותי // צילום: איריס קורן
אחרי שלושה שבועות של שכרון חושים, אני מרגישה באמת יותר נקייה: העור, העיכול, המחשבות החיוביות... אבל אין דבר שישתווה לשניים וחצי הקילו החסרים, אשר יימח שמם וזכרם, ולא נתגעגע אליהם.
בדיאטה? זה מה שיקרה לכם אם תפסיקו לאכול פחמימות
טוב, הייתי ממשיכה לחפור לכם על תהליך הניקוי, ומסבירה מה בדיוק אכלתי ואיך הרגשתי, ואיך שהקוסמוס שולח אלי עכשיו אור ואהבה, אבל הנקניקייה והבירה שהזמנתי בדיוק הגיעו. תם הטקס- נגמר הניקוי, התחיל הלכלוך. סי יו און דה אד'ר סייד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו