רק בגלל הרוח

הן מגיחות אל חיינו הפוליטיים כמו מטאור זוהר ומעוררות ציפיות אדירות, לרוב בלתי ריאליות. אך כגודל התקווה - כך גודל האכזבה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מפלגות "מצב רוח" מלוות אותנו ב־30 השנים האחרונות כמעט בכל מערכת בחירות, ובדרך כלל הן מתאדות אל סופן הפוליטי בתוך קדנציה אחת או שתיים. מדובר במפח נפש כפול: הן של הציבור שבחר בהן - לעיתים מדובר במאות אלפי מצביעים - והן של הנבחרים עצמם, לרוב אנשים ישרים עם רקורד מרשים של עשייה בתחומים שונים במרקם הישראלי, שקפצו אל תוך המים הפוליטיים ונכוו קשות.

בכל מערכת בחירות חברי מפלגות מצב הרוח בטוחים שהפעם זה יהיה אחרת. אלא שגורלן של המפלגות הללו, שבאקדמיה כבר זכו לעיסוק מחקרי ולשלל כינויים - מ"מפלגות מרכז", דרך "מפלגות שבשבת", "מפלגות כוכבים" ו"מפלגות עונתיות", ועד הכינוי העכשווי "מפלגות אווירה" - בדרך כלל זהה. הציבור רוצה אותן כמה שפחות מפלגתיות. נקיות מפוליטיקה ישנה וללא המנגנונים של פעם. כך הוא מתאהב בהן, כפי שכתב כאן לפני שבועות יוסי ביילין, "כמו בעצי קיקיון שנעלמים".

יאיר לפיד // צילום: יהושע יוסף

הזיכרון הקולקטיבי שלנו קצר להחריד: ב־20 השנים האחרונות בלבד, מאז 1996, פקדו את מחוזותינו הפוליטיים לא פחות משבע מפלגות כאלה. כולן סיימו את דרכן בבית העלמין של הפוליטיקה הישראלית. שתיים מהן, שנמצאות עימנו - יש עתיד של יאיר לפיד וכולנו של משה כחלון - מועמדות לעשות בשלב כזה או אחר את אותה הדרך. 

 

•   •   •

 

כולן הלכו בדרכן של חלוצת מפלגות מצב הרוח ד"ש - התנועה הדמוקרטית לשינוי - בהנהגתו של יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל וארכיאולוג בעל שם עולמי, שהתגלה ככישלון פוליטי. ידין הרכיב נבחרת חלומות, שהיתה יכולה לפאר גם היום את הספסלים הראשונים של מפלגות רבות.

מי לא היה שם? מאיר עמית, ראש המוסד לשעבר; פרופ' אמנון רובינשטיין, לימים שר החינוך; חתן פרס ישראל התעשיין סטף ורטהיימר; שמואל תמיר, שכיהן כשר משפטים והאלוף (מיל') מאיר זורע. בבחירות 1977 זכתה ד"ש ב־15 מנדטים וסייעה למנחם בגין יחד עם המפלגות החרדיות לממש את המהפך ולהקים לראשונה מאז קום המדינה ממשלה ללא מפא"י ומפלגת העבודה. אלא שפילוגים, סכסוכים פנימיים, חילוקי דעות מדיניים והיעדר מסורת מפלגתית, מחקו את ד"ש מהמפה הפוליטית בתוך קדנציה אחת. השריד היחיד שנותר ממנה - מפלגת שינוי בראשות אמנון רובינשטיין - זכתה ב־1981 בשני מנדטים בלבד.

איציק מרדכי ואמנון ליפקין שחק // צילום: לע"מ

"הדרך השלישית" בראשות אביגדור קהלני, שחרתה על דגלה את עתיד רמת הגולן, רצה בבחירות 1996, הכניסה לכנסת ארבעה ח"כים, אבל כבר בבחירות 1999 נמחקה ולא עברה את אחוז החסימה. גם במפלגת המרכז שהשתתפה בבחירות לכנסת ה־15 ב־1999 שובצו כוכבים לרוב: שר הביטחון לשעבר יצחק מרדכי; הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין־שחק; שר המשפטים לשעבר דן מרידור; ראש עיריית תל אביב ושר המשטרה לשעבר רוני מילוא ובתו של יצחק רבין, דליה רבין פילוסוף, אבל המפלגה שקיוותה לכבוש את השלטון קיבלה רק שישה מנדטים. מרדכי, שהואשם במעשים מגונים, התפטר מתפקידו. ב־2003 שלח אותה הציבור הביתה עם "הישג שיא" של 1,961 קולות! רק מעט יותר מרע"ש, מפלגת זכויות הגבר במשפחה. גם היא כצפוי נעלמה כלא היתה.

ב־2003 דרך כוכבו של העיתונאי טומי לפיד ותנועתו שינוי. לפיד, שבבחירות 1999 זכה יחד עם אברהם פורז בשישה מנדטים בלבד, הגדיל את כוחה של המפלגה ב־2003 ל־15 מנדטים, והפך אותה לסיעה השלישית בגודלה. אלא שעם פרישת שינוי מממשלת שרון, הידרדר כוחה, ונרשמו בה פיצולים רבים. בבחירות 2006 רצו אחדים מחבריה בשם "חץ", וכלל לא עברו את אחוז החסימה.

"עם אחד" בראשות עמיר פרץ זכתה ב־1999 בשני מנדטים וב־2003 בשלושה מנדטים, אך בבחירות 2006 התמזגה עם מפלגת העבודה. הגימלאים בראשותו של רפי איתן, בכיר המוסד לשעבר, הכניסו לכנסת ב־2006 שבעה ח"כים, אך שלוש שנים אחר כך לא עברו את אחוז החסימה.

התנועה בראשות ציפי לבני (לשעבר הליכוד וקדימה) קיבלה שישה מנדטים, ולקראת הבחירות הקרובות, על רקע סקרים לא מחמיאים, התמזגה עם מפלגת העבודה. את גורלה של יש עתיד, שזכתה בבחירות הקודמות ב־19 מנדטים, מוקדם עדיין לחרוץ, אך כל הסקרים צופים ירידה של לפחות שליש מכוחה.

כחלון הוא ללא ספק ראש מפלגת מצב הרוח הנוכחית.

רפי איתן // צילום: קוקו

הנוגדן נגד מניפולציה

סקירת בזק שכזאת לא תהיה שלמה כמובן ללא הפיאסקו של מפלגת קדימה, מפלגת שלטון שהתאדתה בתוך שמונה שנים. אריאל שרון, שנבחר כראש ממשלה מטעם הליכוד, הקים תוך כדי כהונתו את קדימה כדי לממש את תוכנית ההתנתקות ופינוי גוש קטיף, אך לקה באירוע מוחי ולא הספיק לרוץ עימה לבחירות.

פעמיים התמודדה קדימה באופן עצמאי: ב־2006 גרף אהוד אולמרט 29 מנדטים והרכיב ממשלה, וב־2009 גרפה ציפי לבני 28 מנדטים ונותרה באופוזיציה. בבחירות האחרונות שנערכו ב־2013, קדימה התפוררה. רוב חבריה פרשו מהחיים הפוליטיים או חזרו אל מפלגות האם שלהם בליכוד ובעבודה. המפלגה עברה אך בקושי את אחוז החסימה ושרדה עם שני חברי כנסת בלבד.

למה זה קורה להן ולנו? מדוע כוכבן דורך במהירות שיא? פרופ' דן כספי מהחוג לתקשורת באוניברסיטת בן־גוריון, השווה בעבודת הדוקטורט שלו לפני שנים רבות בין הדרך שבה תופסים חברי הכנסת את דעות הציבור לבין הדעות הממשיות הרווחות באוכלוסייה. מאוחר יותר כתב ספרים רבים העוסקים בפוליטיקה, בדמוקרטיה ובתקשורת.

כספי סבור ש"הדרך הרדודה שבה התקשורת 'מטפלת' במפלגות ובמפה הפוליטית, תורמת תרומה משמעותית להצלחתן ואחר כך להתרסקותן של 'מפלגות השבשבת'", להגדרתו.

"בגלל התקשורת, התמיכה ברשימה א', ב' או ג' היא כיום תמיכה הרבה יותר שטחית, שמותנית ותלויה בדימויים שהתקשורת משווקת", הוא מוסיף. "במקביל, גם המפלגות המסורתיות נחלשו, והן אינן מקיימות בהצלחה את השלד החזק שהחזיקו פעם. גם הן לומדות ששיווק באמצעות התקשורת עובד היטב, והוא זול ומהיר יותר מאשר הנחלת אידיאולוגיה ובסיס רעיוני רציני".

אם לתרגם את השפה המכובסת שלך למילים מעט בוטות, אתה טוען שלציבור אין מושג?

"בוא ננסח זאת כך - הציבור לוקה בנוגדנים נגד מניפולציה".

מי עושה בו מניפולציה?

"המפלגות, בעזרתה האדיבה של התקשורת. התקשורת משתפת פעולה עם המגמה של המפלגות להצבעה אסטרטגית. למשל: תצביע עבודה לא משום שאתה מאמין בה או במה שבוז'י חושב, אלא כדי להוריד את נתניהו, או אל תצביע מרצ כי אתה מחליש את העבודה ואת המחנה הציוני. זו מערכת בחירות מסרסת. במערכת בחירות אמור להתקיים דיון ענייני ומהותי בין תוכניות פעולה שונות. היה צריך להציב לפני הבוחר חלופות רעיוניות, והוא היה נדרש להחליט מה מתאים לו יותר. לדוגמה, פיוס או עימות עם הפלשתינים, אבל זה בכלל לא עולה על סדר היום של הבוחר כי המערכת מתנהלת על פסים אסטרטגיים. לתקשורת יש חלק גדול בכך. כל אחד מצטייד בסקר שמראה אם המהלך שלו היה נכון אסטרטגית, לא אם הוא היה נכון או לא נכון מבחינה רעיונית".

למרות כל זאת, כספי סבור שיש תקווה. "ייתכן שדווקא ההגזמה במניפולציה תפקח את עיני הציבור. ככל שמרבים במניפולציות - וזו אחת הסכנות של כל תועמלן - הן נעשות שקופות יותר ופחות יעילות. כשאתה אומר היום 'ברגע של אמת - נתניהו', אתה חוזר על סיסמה שבשעתו אהוד ברק עשה בה שימוש - 'ברגע של אמת - ברק'. כשאתה מנצל בצורה צינית אירועים מזדמנים ועושה מהם מניפולציה וממנף אותם לטובת מערכת הבחירות שלך - גם זה שקוף. ככל שמרבים בכך, ואני מדבר על כל המפלגות, כך הציבור יתפכח מהר יותר".

"מפלגות האווירה" יצליחו גם הפעם?

"כן, אם כי במידה פחותה. יש תחושה של דז'ה וו כי מי זה כחלון בעצם? ולפיד? גם הוא כבר היה כאן. אני הייתי ממליץ לציבור לחזור למפלגות מסורתיות בעלות אידיאולוגיה ותהליכים פנימיים ומוסדות. למעשה מדובר בעיקר בשתי המפלגות הגדולות: הליכוד והעבודה. אפשר להוסיף גם את מרצ ואת תקומה של הבית היהודי".

מנחם בגין ויגאל ידין // צילום: לע"מ

מה שחשוב מול מה שקובע

החוקר אסף שפירא, חבר בקבוצת המחקר של הפורום לתיקון שיטת הממשל במכון הישראלי לדמוקרטיה, חיבר לפני שבועות אחדים נייר עמדה שעוסק במפלגות מצב הרוח שקמו ונעלמו מאז בחירות 1996. שפירא מזהה שלושה מאפיינים בולטים במפלגות הללו. "בדרך כלל מדובר במפלגות מרכז; רובן מפלגות חד־נושאיות - אחת עוסקת בגולן, אחת ביוקר המחיה, אחת במו"מ המדיני ואחת בזכויותיהם של הגמלאים - ובדרך כלל הן נבנות סביב מנהיג כריזמטי בודד".

מדוע הן מצליחות?

"כי הציבור מאוכזב מהמפלגות הוותיקות, מהפוליטיקאים שעומדים בראשן ומכישלונם בפתרון בעיות היסוד בחברה הישראלית. הן מצליחות גם בגלל הפרסונליזציה בפוליטיקה - כיום האזרחים מחליטים במי הם תומכים בראש ובראשונה לפי האדם שעומד בראש המפלגה, והדבר משחק לטובת מפלגות מצב הרוח. ההצלחה שלהן באה כמובן על חשבון המפלגות הגדולות, בעיקר העבודה והליכוד. הן תורמות לפיצול הפוליטי שפוגע ביכולת המשילות".

ומדוע אחרי ההצלחות כולן נכשלות ונעלמות מחיינו?

"כמעט כולן סבלו מסכסוכים ומקלקולים פנימיים רבים. הדוגמה המובהקת היא שינוי של טומי לפיד. המפלגות המדוברות נטו לאכזב את בוחריהן כי הן הבטיחו דברים שבאופן אובייקטיבי הסיכוי להגשים אותם קטן מאוד. טומי לפיד אולי עשה דברים טובים, אבל לשנות את הפוליטיקה? זה גבוה מדי. הגמלאים לא שיפרו את מצבם של הגמלאים. יש עתיד לא הורידה את 'יוקר המחיה'. חוץ מזה תמיד עומדת סכנה שהסוגיה הספציפית שבה מתמקדת המפלגה תרד מסדר היום - כמו הגולן במקרה של הדרך השלישית".

שפירא מתרשם כי "התחלופה המהירה של מפלגות מצב הרוח בכנסת פוגעת עוד יותר באמון הציבור בפוליטיקה ובפוליטיקאים, שגם כך מצוי בשפל המדרגה. אותם בוחרים שכבר התאכזבו מהמפלגות הגדולות, חוזרים ומתאכזבים ממפלגות מצב הרוח, וכך עלולים להתייאש לחלוטין מהמערכת הפוליטית ומהדמוקרטיה בישראל".

יוסי שריד הגדיר פעם את מפלגות האווירה כ"אופנה שתתחלף בשנה הבאה" והוסיף כי אין זה מקרה שרק "מפלגות היסטוריות" מחזיקות מעמד לאורך ימים. "פעם יורדות ופעם עולות, מצליחות יותר או פחות, נאנקות מכאבים פנימיים, ואף על פי כן - שורדות, כי יש להן שורשים".

שר החינוך לשעבר וחתן פרס ישראל המשפטן פרופ' אמנון רובינשטיין, לשעבר מראשי ד"ש, אומר שהמכנה המשותף לכישלונות של מפלגות המרכז ובכללן ד"ש הוא הסכסוכים בצמרת, היעדר ממסד מפלגתי, ולעיתים גם היעדר גרעין אידיאולוגי משותף. רובינשטיין טוען שיש בציבור הישראלי רוב לאג'נדה ולהשקפת עולם ליברלית שזכויות הפרט עומדות בראש מעייניה, אבל מכיוון שסדר היום של מרבית הבוחרים הוא מדיני־ביטחוני, הופכת האג'נדה הליברלית ביום הבחירות, למשל בסוגיות של דת ומדינה, לפחות רלוונטית מבחינת הבוחר. "הבוחר הישראלי", קובע רובינשטיין, "מצביע קודם כל לפי עמדתו בסוגיות של שלום, ביטחון, מלחמה, הבעיה הפלשתינית וכדומה".

טומי לפיד ואברהם פורז // צילום: טל כהן

הפתרון האיטלקי

האם מפלגות המרכז הנוכחיות, כהגדרת רובינשטיין, או מפלגות מצב הרוח, כהגדרת שפירא - כמו לפיד או כחלון - יכולות למנוע את היעלמותן בעוד קדנציה או שתיים? רובינשטיין סבור שהתנאי לכך הוא "הקמת סניפים, התמסדות מסוימת, הרחבת האג'נדות, בחירה של המועמדים לכנסת בדרך דמוקרטית בהשתתפות הציבור והצגת נבחרות ודרך ולא רק 'כוכבים'". 

רובינשטיין אומר שהמציאות הפוליטית העכשווית, שבה מספר גדול של מפלגות קטנות יחסית מביא לחוסר משילות - היא אינה גזירה משמיים. ייתכן, הוא טוען, שכדאי לנו לאמץ את אחת משיטות הבחירה הנהוגות בחו"ל. באיטליה למשל.

"אחרי שנים של חוסר יציבות ובחירות תכופות וממשלות שקמו ונפלו בקצב מסחרר, מוצגות שם לציבור הבוחרים קואליציות חלופיות. הבחירה היא בין קואליציה א' לקואליציה ב' לקואליציה ג', כשאפילו שמות השרים כבר מוצגים לבוחר. השיטה מבטיחה מראש רוב בפרלמנט ותוספת צירים לקואליציה, שהמפלגות החברות בה יזכו במספר הנציגים הגבוה יותר. ההתמודדות שם היום היא בין קואליציות, דבר שייצב מאוד את המשילות שם. ייתכן שכדאי לנו לשקול לאמץ את השיטה הזאת; במקום במנהיג ובמפלגה, יועמדו לבחירת הציבור קואליציות חלופיות". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו