חדר הלידה בבית החולים בילינסון היה כמרקחה. מלבד הצוות הרפואי, היו שם ארבעה: אלה (שם בדוי, ככל השמות בכתבה), היולדת, נאבקת בצירים; בעלה רוני, נמצא לצידה, מחזק ומחבק; לידם, נכנסות ויוצאות לסירוגין, מאיה ואמה. והנה ציר אחרון, ובכי ראשון. תינוק חדש יצא לאוויר העולם, בן בריא ומתוק במשקל 3.200 ק"ג.
הוא מונח על בטנה של אלה, שילדה אותו, המיילדת חותכת את חבל הטבור, והוא מוגש באהבה רבה למאיה, אמו האמיתית.
דרך לא פשוטה עברה על שני הזוגות במהלך ההריון. כשבועיים אחרי שגילתה שהיא בהריון, סבלה אלה מסיבוך נדיר יחסית של ההפריה החוץ־גופית שעברה. אחד משני העוברים שהוחזרו לגופה לא הגיע אל הרחם כמו השני, אלא אל החצוצרה. היא הובהלה לבית החולים, ושם אמרו לה הרופאים כי חייה נמצאים בסכנה מיידית. הם נתנו לה שתי אופציות: האחת - לעבור מייד ניתוח לכריתת החצוצרה; והשנייה - להפסיק את ההריון (של שני העוברים) באמצעות כדור, ואם הכדור לא יעזור - לעבור את כריתת החצוצרה.
בהחלטה אמיצה החליטה אלה ללכת על האפשרות הראשונה - ולא להפיל את העובר. בעלה של אלה, רוני, שמלכתחילה לא היה שלם עם ההחלטה שלה להיות פונדקאית מחשש לבריאותה, היה אכול רגשות אשם. הדבר שהוא הכי פחד ממנו, קרה.
הניתוח נמשך חצי שעה, וחייה של אלה ניצלו. עכשיו, חודשיים אחרי הלידה, רוני עדיין נזכר בחלחלה בניתוח ההוא, "אבל לראות את מאיה ברגע הלידה, כשהיא מקבלת את התינוק שלה - זה רגע שבו אתה מבין מה זה אושר. אם אפשר לצלם אושר - זו התמונה הזאת. התחלנו לרעוד כולנו".
אלה מחייכת לעצמה בתחושת ניצחון קלה. "אחרי הלידה, אני ורוני לקחנו רגע לעכל את כל הטירוף הזה שעברנו. הסתכלנו על מאיה, שישבה על הכיסא בוהה באושר, ובאמא שלה, שרואה את הבת שלה מאושרת ובוכה מהתרגשות. הרגע הזה, להפוך אישה אחרת לאמא, הוא רגע קסום בעיניי, זאת המהות של הפונדקאות. עם כל הקושי - זה דבר עוצמתי, מלא, מרגש. לא רק שאת יולדת, את גם נותנת.
"עם כל מה שעברנו - ועברנו הרבה - אני לא מצטערת לרגע שעשיתי את זה. מספיק לראות את מאיה עם התינוק כדי להבין עד כמה זה שווה".
היא בת 28, יפה ודקת גיזרה. קשה לזהות עליה שילדה לפני חודשיים. נשואה לרוני ואם לשתי בנות, בת שבע וחצי ובת שלוש וחצי. שתיהן ידעו שאמא נושאת בבטנה ילד עבור אישה אחרת. בוטן, הן קראו לו כשהיה בבטן, והקטנה מספרת בחיוך שהלכו לראות אותו בבית החולים אחרי שנולד, ופגשו אותו שוב גם בבית של אמא שלו האמיתית, שניסתה לתת לו מוצץ והוא לא רצה.
רוני (39), שעמד לצידה לאורך כל הדרך למרות שלא תמך בתהליך מההתחלה ("אבל ידעתי שאי אפשר לסרב לאלה"), עדיין חש לא בנוח לדבר על אשתו הפונדקאית. הוא מזכיר שוב ושוב את הסיכון הבריאותי לאורך הדרך, וגם את הסטיגמה שדבקה בפונדקאיות, שהן עושות את זה בשביל הכסף, "ואלה הגיעה לזה לגמרי מתוך שליחות".
"אני שחקן משנה בכל הסיפור הזה", הוא אומר, והיא מתקנת: "לא, אתה הדמות הראשית". הם זוג חזק, יחד כבר תשע שנים. אחרי פחות משנה יחד, נישאו. הוא מנהל מכירות בחנות חשמל גדולה, היא מנהלת חשבונות במשרד עורכי דין. בימים אלה היא עדיין בחופשת לידה, שמגיעה לה על פי החוק כמו לכל יולדת - כן, גם אם היא לא מטפלת במהלכה בתינוק שילדה.
את בתה הראשונה ילדה אלה כשהיתה בת 21, "גיל שאת עדיין לא ממש מעכלת מה זה להיות אמא. אבל אחרי הלידה של השנייה כבר הייתי מוכנה. הילדה הזאת מילאה אותי. עשתה לי רשרוש בלב.
"קצת אחרי הלידה התחלתי לחשוב על הרעיון של פונדקאות. נראָה לי לא הגיוני שאישה לא תחווה אימהוּת. בהתחלה עצרתי את עצמי, כי ידעתי שיהיה לי קשה לשכנע את רוני. ואז ראיתי בטלוויזיה סרט על פונדקאות, והחלטתי שאני הולכת על זה".
רוני: "היא זרקה לי את זה באיזה ערב שקט, כשישבנו מול הטלוויזיה. גיששה לראות איך אגיב. אמרתי שאני נגד. גם בגלל שזה מסוכן, וגם כי אני אחד שאכפת לו מה אחרים חושבים, ויש כל כך הרבה סטיגמות על פונדקאות - שעושים את זה בשביל הכסף, ואיך אישה מסוגלת לתת למישהי אחרת ילד שהיא גידלה בבטן וילדה, ואיזה חוסר רגישות. נראה לי מביך לספר שאשתך בהריון בשביל מישהי אחרת. לא כולם יבינו שזה בשביל לעזור לאישה ההיא כי היא לא יכולה ללדת בעצמה, ולא יאמינו שלא עשינו את זה בשביל הכסף. הרי זה לא סכום שמשדרג לך את החיים.
"אמרתי לה הכל, אבל כשאלה רוצה משהו, זה קורה. קשה מאוד להתווכח איתה (צוחק). לפני שהיא דיברה איתי היא בחנה את הכל, באה מוכנה עם כל התשובות".
אלה: "ידעתי שגם אם לא אשכנע אותו, זה משהו שאני חייבת לעשות. הרגשתי שיש לי את הכלים לעזור למישהי אחרת, וחשבתי, מה, אני אמות בלי לעשות את זה?
"ידעתי שיהיו גם תגובות לא אוהדות. עד היום כשאני מספרת למישהו, אני לא יודעת איך הוא יגיב. אם הוא יקבל את זה בהבנה, או שיגיד שזאת מסחרה של הגוף שלי, ושעשיתי את זה בשביל הכסף".
ומה את אומרת למי שטוען את זה?
"אני חושבת שהתשלום בא כדי לשים את כל הדברים במקום. שאני לא ארגיש שניצלו אותי, שהאמא המיועדת תדע שזו עיסקה ושאני לא אקשר לילד. הכל על השולחן. אבל אם את לא מוכנה לזה במאה אחוז, גם תמורת מיליון שקל לא תוכלי לעשות את זה".
אמא של אלה פירגנה
מייד אחרי שהחליטה על הפונדקאות, שיתפה אלה את אמה. "היא שאלה אותי אם אוכל לעמוד בזה. אמרה שהיא דואגת לי. אבל גם פירגנה לי על הרצון לתת. היא היתה איתי לאורך כל התהליך. אבא שלי כבר שנים חולה סיעודי, אז הוא פחות מעורב".
רוני התקשה לספר למשפחתו על ההריון. אלה היא זו שסיפרה לאמא שלו, כבר בתחילת התהליך. "היא היתה חולה במחלה קשה ונתנה לי את ברכתה, יחד עם זה שאמרה שהיא מפחדת עלי. אחרי חודש היא נפטרה. אני שמחה שהספקתי לשתף אותה בזה".
אלה נרשמה לפורום פונדקאות, כדי למצוא זוגות שמעוניינים בעזרה. מהר מאוד הגיעה ל"תמוז", חברה המחברת בין הורים מיועדים לבין פונדקאיות בארץ ובחו"ל. "זה תהליך עם המון רגש", אומרת הילה דוידוב, המנהלת. "בארץ מאשרים הריון באמצעות פונדקאות רק לזוגות הטרוסקסואליים, וחד־מיניים נאלצים לפנות לחו"ל. אישה שמגיעה להליך כזה באה בדרך כלל ממקום של סבל, של תסכול ושל חוסר ביטחון, אחרי ניסיונות רבים להרות. התפקיד שלנו הוא להביא תקווה לה ולבן הזוג שלה.
"אנחנו מלווים באופן אישי את הזוגות ואת הפונדקאיות, גם במהלך ההריון וגם אחרי הלידה. לפונדקאית יש אפשרות להיפגש עם יועצת קריירה וההורים מקבלים הדרכת הורים גם אחרי הלידה. התפקיד שלי הוא לתת סביבה נוחה ולסייע בליווי התהליך, כך שיהיה חוויה חיובית להורים המיועדים ולפונדקאית שנושאת את ילדיהם.
"החברה היא גם זו שדואגת לעריכת החוזה בין ההורים המיועדים לבין הפונדקאית, ומסדירה את כל ענייני התשלום. מחיר ההליך נע סביב 200 אלף שקל, כולל התשלום לפונדקאית, ליווי משפטי להורים ולפונדקאית, ביטוח וכדומה (למעט הוצאות בלתי צפויות). גם בארץ וגם במסלולי הפונדקאות בחו"ל קיימות מגוון אלטרנטיבות, המאפשרות גם לזוגות בעלי יכולות מצומצמות להפוך להורים, דרך הליך המותאם להם באופן אישי.
"חוק הפונדקאות קובע שההורים המיועדים חייבים להיות גבר ואישה שהם בני זוג, והפונדקאית (האם הנושאת) לא נשואה - 'ואולם רשאית ועדת האישורים לאשר התקשרות עם אם נושאת שהיא אישה נשואה, אם הוכח להנחת דעתה כי לא עלה בידי ההורים המיועדים, במאמץ סביר, להתקשר בהסכם לנשיאת עוברים עם אם נושאת שאינה נשואה'.
"לפונדקאות על ידי אישה נשואה יש יתרונות רבים", אומרת הילה. "למשל, העובדה שיש לה בן זוג קבוע מפחיתה את הסיכון למחלות מין. והכי חשוב - יש לה תמיכה יותר גדולה במהלך ההריון ובעזרה עם הילדים שבבית, כי היא הרי חייבת להיות אמא בעצמה".
אלה ובנותיה. "למשפחה לקח זמן לעכל, כי דאגו לי מאוד" // צילום: קובי קלמנוביץ'
בתחילת התהליך של קבלת אישור לפונדקאות, צריכה האישה לעבור בדיקות דם ובדיקות פסיכולוגיות, להציג תעודת יושר מהמשטרה ולעבור את ועדת האישורים.
כשמדובר בזוג נשוי, הגבר צריך לעבור אותו תהליך. לכן, גם רוני נדרש לעבור בדיקות דם, שוחח עם פסיכולוגית פעם אחת לבד ופעם יחד עם אלה ("זה הצחיק אותי קצת, כי ידעתי מה היא הולכת לשאול, והיה לי ברור מה אני עונה לה. היא שאלה למה אני מסכים שאלה תעשה את זה, אם אני לא מפחד עליה, ואני עניתי שזה מה שהיא רוצה מתוך אמונה, ואני איתה").
השלב האחרון במסלול של רוני היה הופעה בפני ועדת האישורים של משרד הבריאות. את הוועדה ממנה שר הבריאות, והיא מורכבת משבעה אנשי מקצוע: שני רופאים בעלי תואר מומחה ביילוד וגינקולוגיה, רופא בעל תואר מומחה ברפואה פנימית, פסיכולוג קליני, עובד סוציאלי, נציג ציבור שהוא משפטן ואיש דת, לפי דתם של הצדדים. הוועדה הזו אמורה לברר, בין השאר, שהבעל תומך בתהליך, ומצד שני, שהוא לא דוחף את אשתו להיות פונדקאית ללא רצונה - למשל, מתוך מצוקה כלכלית.
"הם הסתכלו עלי בעיניים עקומות", אומר רוני. "אני מוכן להישבע שהם חושבים לעצמם, הוא מסכן את אשתו רק כדי להרוויח כסף. הם לא אמרו את זה, רק שאלו אם אני יודע שזה מסוכן ועוד שאלות בסגנון, והיתה לזה תחושה מאוד שלילית. חיפשתי מתישהו שהם יגידו, 'טוב, שיהיה בהצלחה', וזה לא קרה".
ומה אמרת להם?
"שאני מבין את כל ההשלכות והסיכונים שקיימים בדבר הזה, שאנחנו מביאים את זה בחשבון ושהחלטנו ללכת עם זה עד הסוף. אמרתי שאני מתייחס לזה כאל חלק מהחיים, שהם אוסף של חוויות".
"הילד זכה באמא נהדרת"
אחרי שאלה ורוני עברו את כל בדיקות ההתאמה, קישרה הילה ביניהם לבין בני זוג שחיפשו פונדקאית. התהליך כמעט יצא לפועל, עד שבני הזוג התחרטו וביקשו לשקול שנית את העניין. רוני: "אני לא יודע אם אלה יודעת, אבל זה שימח אותי מאוד. הייתי בטוח שזה יגרום לה לרדת מהרעיון. אלה היא אדם שמאמין מאוד באנשים, והייתי בטוח שהאכזבה מהזוג הזה תגרום לה לוותר. אבל זה לא קרה".
ואז הגיעו מאיה ובן זוגה. למפגש הראשון איתם, רוני לא בא.
אלה: "ישבתי עם מאיה, ולא עניינו אותה כל הטפסים של הביורוקרטיה. מההתחלה היה ברור לי שהיא האדם הנכון לעשות את זה איתו. בפגישות הבאות, כשגם רוני הגיע, הוא הבין שהיא אחרת. אני חושבת שהילד שלה זכה באמא נהדרת".
בנובמבר 2013 התחילה אלה בטיפול החזרת העוברים בבית החולים אסותא. הטיפול הראשון כשל. אחריו באו עוד שלושה, בהפרש של חודש זה מזה. מאיה הגיעה לכל טיפול.
"פתאום הרגשתי עקרה", אומרת אלה. "כשרציתי להיכנס להריון מרוני, הייתי בהריון בתוך שבועיים. וכאן משהו לא עובד. בכל פעם שלא רואים שני פסים בבדיקת ההריון, את לא מבינה מה קורה לגוף שלך, שהוא דוחה את הילדים האלה".
רק אחרי הטיפול הרביעי הגיעה התוצאה המיוחלת. אלה לא ידעה את נפשה מרוב אושר. "אני חושבת שהתרגשתי יותר לראות את תוצאת הבדיקה הזאת, מאשר את התוצאות כשנכנסתי להריון מרוני. הבנתי שאני הולכת להביא למישהי אחרת ילד. זה גדול".
היא קנתה למאיה שקית מלאה שוקולדים, ובתוכה החביאה את הבדיקה. "כשהיא ראתה את זה, היא התחילה לבכות. לא האמינה".
רוני משפיל מבט. "מבחינתי התחילה הספירה לאחור. התחיל עומס נפשי אדיר של תשעה חודשים. היה לי קשה עם זה, רציתי שייגמר כבר".
שבועיים אחרי שגילתה שהיא בהריון, אלה הרגישה דימום. "הגינקולוג עשה לי בדיקת אולטרסאונד ואמר שיש משהו משונה בחצוצרה, אבל צריך לחכות כמה ימים כדי לראות מה קורה, כי זה אפילו מוקדם מכדי לשמוע דופק.
"אחרי שלושה ימים התעלפתי בעבודה. הזמינו לי אמבולנס ולקחו אותי לאיכילוב. בבית החולים לא הצליחו בהתחלה להבין מה יש שם. ואני הרגשתי שאני הולכת למות, היו לי כאבים חזקים, איבדתי את עצמי. נתנו לי מורפיום, ועדיין צרחתי את עצמי מכאבים. אני לא אחת שצורחת, אבל הכאבים היו נוראים".
רוני: "הגעתי מייד לבית החולים. כשראיתי אותה על המיטה אצל הרופא, חשבתי שזה משהו קטן, ושנעבור את זה. אבל עדיין, משהו בבטן אמר לי שהעסק הולך להסתבך. שוב עלו המחשבות בשביל מה היא היתה צריכה את זה".
בתום בדיקות של כמה שעות התקבלה הדיאגנוזה: עובר אחד מתוך השניים התפתח בחצוצרה ולא הגיע לרחם, כמו השני.
אלה לא הסכימה לוותר על ההריון - והעדיפה שיכרתו לה את החצוצרה. "מהבדיקה שעשינו בגלל הדימום, ידעתי שיש שק הריון, שזה אומר שלפחות עובר אחד ברחם. לא ידענו מה קורה עם השני שהוחזר לרחם. לא רציתי ניתוח, אני מפחדת אפילו מבדיקות דם. אבל האפשרות לסיים לגמרי את ההריון לא היתה בכלל אופציה בעיניי".
רוני: "זה אכל אותי. קרה בדיוק מה שפחדתי שיקרה, הדבר הכי גרוע מבחינתי. כעסתי נורא. גם עליה וגם על עצמי. לא הראיתי לה את זה, ולא האשמתי אותה, אבל כל הזמן עבר לי בראש שאני לא מבין איך הסכמתי לזה. איך נתתי לה לעשות את זה. זה הטריף אותי".
אלה הובהלה מייד לחדר הניתוח, לא לפני שעידכנה את מאיה. מאיה הגיעה לבית החולים והמתינה עם רוני מחוץ לחדר הניתוח, נרעשת ומודאגת.
הניתוח נמשך חצי שעה ועבר בהצלחה. אלה היתה מאושפזת בבית החולים עוד ארבעה ימים; מאיה היתה לצידה כל הזמן.
רוני עדיין חושש מתוצאות הניתוח. "לשמחתי עברנו את ההריון הזה, אבל אין ספק שנשארו צלקות, לא רק נפשיות אלא גם פיזיות. אני חושש שזה יקשה עליה להיכנס להריון כשנרצה".
במשך חודשי ההריון, הוא עמד לצידה של אלה. "הוא פינק אותי ודאג לי", היא מביטה בו במבט מאוהב, "אני חושבת שההריון הזה רק חיזק והעצים את החוויה הזוגית שלנו. אבל הוא לא התחבר לעובר".
רוני נבוך. "גם בהריונות הקודמים לא התלהבתי להניח יד על הבטן, אני קצת מפחד מזה".
אלה: "מאיה היתה כמו האבא בסיפור הזה. שיתפתי אותה בכל הדברים שחוויתי. כל הזמן הייתי מצלמת את הבטן ושולחת לה, מעדכנת אותה אם אני מרגישה תזוזה או בעיטה. בכל שבת היינו שולחות אחת לשנייה הודעה עם בלונים. היא באה איתי לבדיקות, עשינו הכל יחד.
"גם עכשיו, אחרי הלידה, הקשר בינינו מצוין. יש בחוזה מעין הצהרת כוונות לגבי קשר עתידי, אבל הרי אף אחד לא יכול באמת לדעת איך יהיה הקשר, הוא מתפתח תוך כדי התהליך. אצלנו זה עבד טוב. היא שולחת לי כל הזמן תמונות של התינוק, ואני מאוד שמחה מזה. אנחנו ממש חברות, ואני מניחה שנישאר ככה עוד הרבה שנים".
הרבה שאלות בבית הספר
רק כשכרסה החלה לתפוח, סיפרה אלה לסביבתה על ההריון. ראשונות לדעת היו בנותיה. "היה חשוב לי לספר להן לפני שאני מעבירה את זה הלאה", היא מחייכת. "אני ורוני החלטנו שהכל יהיה ברור ופתוח, כי זה נושא שמעלה הרבה שאלות, הרי כל האימהות שבהריון מגדלות אחר כך את הילדים שלהן, אז איך זה שאצלנו הוא לא. ורציתי שכל השאלות שיהיו להן או לחברים שלהן יקבלו תשובות ברמה שילדים יכולים להבין".
היא כתבה לבנותיה סיפור קצר בחרוזים, שמספר על התהליך, במילים של ילדים ומנקודת מבטם. הסיפור מדבר על ילד שלהוריו יש זוג חברים, סמדר וקובי, שהם קצת בודדים.
"פעם אחת יצאנו לטיול,
אני ואמא וסמדר והחתול,
שיחקנו בפארק וישבנו במסעדה,
ולמרות זאת סמדר נראתה מעט בודדה.
בסוף היום, כשנפרדנו לשלום,
סמדר נתנה לי חיבוק מלא חום.
ובלילה הזה, לפני השינה,
ביקשתי מאמא לתת לה מתנה.
רציתי לקנות לסמדר חיוך ושמחה.
ואמא רק הסתכלה וחייכה.
יש לי הצעה ותבטיח לא לצחוק,
אולי ניתן לסמדר תינוק?
הירהרתי לעצמי כמה נפלאה המחשבה,
וכך גם סמדר לא תהיה עוד עצובה.
קובי וסמדר, מזוג אוהב,
יהפכו למשפחה מלאת שמחה בלב.
כן, אמא, אמרתי, זה רעיון נהדר,
אפשר שהתינוק יגור אצלך כבר מחר?"
אלה במהלך ההריון. "המעגל נסגר יפה מאוד" // צילום באדיבות המשפחה
האם בסיפור מסבירה לבנה שההריון הזה לא בא מאהבה של אמא ואבא, אלא באמצעות רופאים, כדי לעזור לזוג החברים. במציאות, אומרת אלה, הבנות שלה היו קצת נבוכות, אבל כששאלה אותן אם הן מסכימות - שתיהן אמרו שכן. אחר כך הפגישה את הילדות עם מאיה ובעלה, "והמעגל התחבר להן טוב. לילדים צריך להסביר הכל בצורה מוחשית, עם פנים של אדם, להראות את כל התמונה.
"הבת הגדולה שלי לומדת בכיתה א'. כשהמורה שלה שאלה אותי אם היא יכולה לדבר על זה עם ילדי הכיתה, שמחתי. המודעות לכך נמוכה מאוד, וזה נראה לי יפה וחשוב שילדים ישמעו את זה. הבת שלי סיפרה שהיתה בכיתה שיחה מאוד מרגשת, פירגנה בטירוף. גם הבנות בכיתה פירגנו, הן אפילו שאלו אותי אם אני יכולה לעשות את זה גם לאמא שלהן".
רוני לא סיפר על ההריון לחבריו, אלא כשהלידה התקרבה. "בנים חושבים אחרת", הוא מנסה להסביר. "אחת המנהלות אצלנו בחנות שאלה אותי איך הסכמתי לזה, ואז אמרה 'כל הכבוד, היא עושה מצווה'. מנהלת אחרת סיפרה לי שגם היא רצתה לעשות את זה. אבל הגברים הגיבו אחרת. רובם שאלו כמה כסף קיבלנו. ככה זה בנים. וברגע ששואלים אותי את זה, אני חותך. לא רואה צורך לספר".
"התנשקנו ובכינו, אני והיא"
בשבוע ה־37, תחילת החודש התשיעי, התחילו הצירים. מאיה ואמה הצטרפו לאלה ולרוני בבית החולים.
"בהתחלה אלה היתה מאוד מכווצת, והלידה לא התקדמה", אומר רוני בחצי התנצלות. "קשה להיות משוחררת ליד אנשים אחרים. מאיה ואמא שלה הבינו את זה ונתנו לנו להישאר קצת לבד. רק אחרי שהן יצאו, זה התקדם. הן נכנסו שוב ללידה עצמה".
אלה: "כשהתחלתי את התהליך, חששתי שאני איקשר לתינוק. אבל ברגע שהוא נולד, לא הרגשתי כלפיו כלום. זה היה כל כך מוזר. המוח עושה עבודה מצוינת על הגוף, כשהוא יודע שיש שם משהו שלא שייך אליו. חשבתי שאחווה איזה דיכאון על זה שהייתי בהריון ובסוף אין לי ילד, אבל זה לא בא. לא הרגשתי את החיבור אליו, אלא אל מאיה.
"התנשקנו ובכינו, אני והיא, לא ידענו מה לעשות עם כל הצפת הרגשות הזאת".
עכשיו היא חודשיים אחרי. הילדות משחקות בסלון הבית המטופח, יודעות לספר על התינוק שאמא ילדה לאמא אחרת. מבינות עד כמה היא עזרה לאישה אחרת להיות מאושרת.
"בגלל שהדברים היו מאוד ברורים מההתחלה, בלי התייפייפות והסתרות, המעגל נסגר מאוד יפה", אומרת אלה. "הן מבינות שהתינוק הזה הוא לא אח שלהן. והן לא עצובות מזה".
איך המשפחה והחברים שלך קיבלו את כל התהליך?
"למשפחה לקח זמן לעכל, כי דאגו לי מאוד. החיבוקים החמים באו מהסביבה הצעירה, מהחברות שלי. הן חשבו שזה ממש עילוי שהצלחתי לעשות דבר כזה. אמרו לי, כל הכבוד שאת לא חושבת רק על עצמך, אלא על טובתה של מישהי אחרת.
"אני רואה את זה בצורה מאוד שונה מרוני. אותו זה מביך, ואני רק מחכה לספר על זה. נורא בא לי שיידעו. אני מחכה שישאלו אותי מה שלומי כדי שאוכל להגיד: הכל בסדר, הייתי אם פונדקאית.
"הדבר החשוב מבחינתי לא היה להביא ילד הביתה, אלא לעשות אותי יותר חזקה. לתת, כי אני יכולה. כשקיבלתי את ההחלטה, ראיתי כמה אני מלמדת את הילדות על נתינה, ועל איך לממש את האהבה שלך לעולם בצורה מוחשית. לימדתי אותן שזה בסדר לתת, גם אם זה לא מקובל בחברה".
רוני לא מסכים. "זה יפה לרצות לתת ולהעניק, אבל אישה שיש לה בעל וילדים צריכה לדעת שדברים שהיא עושה עלולים לפגוע גם בהם. אם חס וחלילה היה באמת קורה לך משהו, היינו נפגעים גם אנחנו, אם התכוונת לזה ואם לאו. אני חושב שכשהולכים למהלך כזה, צריך להסתכל על הדברים בצורה רחבה יותר".
הוא לא הלך עם אלה לראות את התינוק, אחרי שהשתחררו מבית החולים. "זה מביך אותי, אני מעדיף להשאיר את זה מאחוריי", הוא אומר.
מה תגיד לחבר שאשתו תרצה להיות פונדקאית?
"אסביר לו את הפלוסים והמינוסים, ומה שקרה לאלה בדרך זה מינוס. האמת היא שאחרי הלידה, רוב התגובות היו מאוד חמות. אנשים שיבחו אותה, אמרו שהיא עושה מצווה. ברגע ששמעתי את התגובות נרגעתי קצת. זאת בהחלט חוויה בחיים. משהו לספר לנכדים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו