נדמה שהכל עניין של קונטקסט, ובקונטקסט של מערכת היחסים בין דיוויד בלאט, מאמן כדורסל, ללברון ג'יימס, קונגלומרט ספורטיבי וחוליה מרכזית בעמוד השדרה של כלכלת אוהיו, הדחיפה שניפק ג'יימס לבלאט בהפסד קליבלנד בחוץ 107:100 לפיניקס (הפסד שישי ברציפות) - גם אם מלאה כוונות טובות בדרך למנוע מהמאמן לקבל עבירה טכנית, מובילה לגיהינום היחסים בין השניים.
יש שחקנים ומאמנים שבנו מערכת יחסים עמוקה ומוערכת, שבה השחקן ירשה לעצמו למנוע ממאמנו עבירה טכנית בטכניקת ההדיפה, ההתייצבות בינו לבין השופט, החיבוק מאחור או ההזזה האלגנטית. לא במקרה הזה. גם אם מדובר בעצבנות על השריקה המגוחכת שהעניקה לג'יימס עבירת תוקף לאחר שנעשתה עליו הורדת זקיף, דחיפתו של בלאט היא גסות רוח המעבירה למאמן מסר שאל לו להתערב במקרה הטוב, ומשאלת לב שמראה את הכיוון שאליו היה מעוניין לשלוח את בלאט במקרה הרע. העיניים צופות, והראש מסרב להאמין. נסיך אירופה, קיסר מכבי ת"א, השגריר והג'נטלמן, שאיש לא היה מעז ליצור קשר עין עם שולי גלימתו, נרמס ביד גסה.
לבלאט יש אפשרות אחת בלבד: להכריז באופן רשמי שהיריקות שהוא סופג הן גשם. ההצהרות שלו במסיבות העיתונאים שהגנו על ג'יימס הן צעד מצוין בכיוון, למרות שנשמעו כמו אישה המוכה המגינה על בעלה מלא הכוונות הטובות. זו ברירתו של בלאט, כי גורלו המקצועי נמצא בידיו הדוחפות של ג'יימס. אף אחד לא מוותר על ג'וב ועל הזדמנות כאלה, ועל האפשרות שהידיים שאוחזות בהגה ישנו את המסלול שבו שטה ספינת הקאבלירס אל מה שנראה כמו המפל הגדול שבתחתיתו סלעים משוננים.
הדחיפה של ג'יימס - מובילה לגיהינום היחסים עם בלאט // צילום: אי.אף.פי
ככל שהיריבות של קליבלנד מאומנות יותר, כך ההבדלים זועקים. השטף ההתקפי של פיניקס לעומת האובדן של קליבלנד, שתלויה לחלוטין בהבזקי יכולת אישית. האג'נדה ההגנתית של קליבלנד לא כופה כמעט דבר על התקפת היריבה, לא משנה דפוסים, לא מובילה למקומות פחות נוחים, לא גורמת חשיבה והתאמות, ובעיקר לא אגרסיבית. בלאט ינסה למצוא רסיסי אמונה בחושך הגדול. כי רק אמונה בלתי מוטלת בספק יכולה לשרוד אחרי צפייה בהגנה שלו, הגורמת לך להיות חסיד סומא ונטול ספקות המשוכנע שרק אלוהים יעזור להם. ובסתר ליבנו אנחנו מאחלים לבלאט לחזור לעצמו ולהתחיל לדחוף בחזרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
