"לא נשבר" הוא אפוס אוסקרים מלחמתי מכובד, מונוטוני ודי חלול שכל תכליתו בעולם היא להוכיח לכולם שאנג'לינה ג'ולי היא אישה רצינית. כי לא די לה לג'ולי שהיא אחת מכוכבות הקולנוע הגדולות ביותר, הנערצות ביותר והסקסיות ביותר בעולם. היא רוצה להיות גם במאית מוערכת. ואחרי שהסרט הראשון שלה - דרמת המלחמה הרומנטית־
טרגית "בארץ של דם ודבש" - התקבל בקרירות יחסית כשיצא למסכים לפני כמה שנים, הפעם היא ממש לא בקטע של לקחת סיכונים מיותרים בדרך להשגת היעד.
זה מתחיל בבחירת הפרויקט. "לא נשבר" מביא את סיפורו המדהים (והאמיתי, כמובן) של לואי זמפריני - חייל אמריקני גיבור שסיים במקום השמיני בריצת 5,000 מטרים באולימפיאדת ברלין, שירת כמפציץ במלחמת העולם השנייה, שרד 47 יום בסירת גומי בים שורץ כרישים לאחר שמטוסו התרסק, נפל בשבי היפני ועבר מסכת תלאות והתעללויות שלא היתה מביישת את ישו. קורות החיים של זמפריני מקפלים אל תוכם שורה ארוכה של מוטיבים כל־אמריקניים אהובים (כגון גבורה תחת אש, גאולה דרך ייסורים וניצחון הרוח האנושית), ומכיל לא מעט אלמנטים עלילתיים המוכרים מסרטי אוסקר קלאסיים (ובהם "מרכבות האש", "הגשר על נהר קוואי", "אימפריית השמש", "חיי פיי", "גיבורי הדגל" ו"מכתבים לאיווג'ימה"). לא מעט ניסיונות נעשו בהוליווד כדי להביא את הסיפור הזה אל הבד, ולא קשה להבין מדוע.
זה ממשיך בבחירת השותפים היצירתיים. ג'ולי חסרת הניסיון - שנכנסת כאן באומץ לז'אנר שנשלט רובו ככולו בידי גברים (קתרין ביגלו היא היוצאת מן הכלל היחידה), במטרה לספר סיפור שבו אין אפילו דמות נשית אחת (מלבד אמו של הגיבור) - הקיפה את עצמה בבסט אוף דה בסט. באנשי המקצוע הטובים ביותר שכסף יכול לקנות. האחים כהן(!) נשכרו כדי לכתוב את התסריט, ולצידם הועסקו שני תסריטאים ותיקים נוספים. הצלם הקבוע של הכהנים, רוג'ר דיקנס, הופקד על הפן הוויזואלי. את מלאכת העריכה שמה ג'ולי בידיהם של וויליאם גולדנברג (שזכה באוסקר ב־2013 עבור עבודתו ב"ארגו") וטים סקוויירס (שהיה מועמד לאוסקר ב־2012 עבור עבודתו ב"חיי פיי"). המלחין אלכסנדר דספלה (שמתהדר בשש מועמדויות לאוסקר בשמונה השנים האחרונות) גויס כדי לדאוג לכך שהכינורות המרגשים יהיו מרגשים במיוחד.
השורה התחתונה היא שהחבורה המוכשרת הנ"ל אינה מאפשרת לג'ולי להביך את עצמה. "לא נשבר" אמנם רחוק מלהיות סרט משמעותי, וקשה לומר שהוא מחדש משהו או שהוא מכיל איזושהי אמירה מקורית ו/או עמוקה במיוחד על המלחמה או על המין האנושי. אבל בסך הכל, מדובר במוצר מלוטש ומכובד שהורכב בידי מקצוענים שיודעים את עבודתם, וחציו הראשון - שמתמקד בילדותו של זמפריני כבן מהגרים פרחח, בימיו כרץ למרחקים ארוכים, בחוויה האולימפית שלו, בשירותו הצבאי ובאפיזודת ההישרדות על סירת הגומי בלב האוקיינוס השקט - אפילו מכיל כמה וכמה סצנות מוצלחות (למשל סצנת הפתיחה המרשימה, שמלווה את המפציץ הכבד שעליו משרת זמפריני במשימה בעומק שטח האויב).
עם זאת, החצי השני של הסרט, שמתחיל ברגע שזמפריני נמשה מהמים בידי היפנים, הוא אופרה אחרת לגמרי. אופרת סבון פטישיסטית של סבל. כמיטב המסורת, מפקד מחנה השבויים שבו נכלא גיבורנו מתגלה עד מהרה כסדיסט־פסיכופט מהמדרגה הראשונה, ובמשך שעה נטו הוא בעיקר מפוצץ לזמפריני את הצורה ומתעלל בו בדרכים יצירתיות תוך כדי שהוא עושה פרצופים הומו־ארוטיים. הלוואי שיכולתי לומר לכם שהדבר מגיע לשיאו בגאנג־באנג מטורף של אגרופים, שבמהלכו זמפריני חוטף בומבה בפרצוף מכל אחד משבויי המלחמה במחנה (בפקודת מפקד המחנה, כמובן). אבל למרבה התדהמה, זה רק ממשיך ומידרדר משם.
בהנחה שאינכם מל גיבסון, קשה לי להאמין שתשאבו הנאה רבה מחלק זה, שנמשך ונמשך, ושבהחלט נופל תחת ההגדרה של "פורנו עינויים". אני גם מתקשה להאמין שתהיו במתח בלתי נסבל לגבי מידת היכולת של זמפריני המסכן להתמודד עם הפסיון הכה פוטוגני והכה אובר־דרמטי והכה לא נגמר שמארגנים לו שוביו. שם הסרט הוא "לא נשבר", ככלות הכל.
ג'ק אוקונל, הכישרון הבריטי העולה שמגלם את זמפריני, אמנם מתמודד יפה עם האתגרים הפיזיים הלא פשוטים שהתפקיד מציב בפניו. אבל מלבד משפט בודד ופשטני שמשמש לו מוטו ומקור למוטיבציה ("If you can take it, you can make it"),
הדמות שלו נותרת כל העת איתנה מבחוץ, וריקה לחלוטין מבפנים. "לא נשבר" מניח על המסך את האירועים הלא ייאמנו שהתרחשו, ודואג שהכל יצטלם נהדר. אך הוא אינו אומר דבר על האירועים האלה, או על האדם שנאלץ לחוות אותם - כלומר, מלבד זה שהוא היה קדוש משיחי, ומתחרה רציני ל"נחום תקום" - והוא הופך את מבחן הסבולת הלא אנושי שעבר זמפריני למבחן סבולת בפני עצמו.
"לא נשבר" ("Unbroken"). במאית: אנג'לינה ג'ולי. ארה"ב 2014
ליאם ניסן ב"חטופה 3". נראה משועמם
לוק אסון
הבמאי־תסריטאי־מפיק הצרפתי לוק בסון אמנם עשה כמה וכמה סרטים גרועים בחייו, אבל "חטופה 3", שאותו כתב והפיק, בהחלט מציב את הרף נמוך מאי פעם.
החלק השלישי (וכנראה האחרון) בסידרה המצליחה בכיכובו של ליאם ניסן הוא אקשיונר מבולגן ולא מושקע, שלא מצליח לייצר אפילו רגע אחד שיצדיק את הצפייה בו. הסיפור עלוב ואידיוטי, האקשן מחפיר ולא קוהרנטי, וניסן - שמתרוצץ הפעם ברחבי לוס אנג'לס בניסיון לטהר את שמו לאחר שהופלל ברצח אשתו האהובה לנור - בעיקר נראה משועמם, עייף וחסר אונים.
בניגוד לשני הסרטים הקודמים בסידרה, ניסן כמעט לא מקבל הזדמנויות להרביץ קצת תורה ביריביו. וכשהוא כן מקבל הזדמנות, האקשן ערוך בצורה כל כך מוגזמת שאתם עשויים לקבל את התחושה שזרקו אתכם אל תוך בלנדר. כדי להפוך את העניינים לגרועים עוד יותר, הנבל הראשי שניצב מולו הפעם הוא גנגסטר רוסי מקועקע שהדבר הכי מפחיד בו היא התספורת האיומה שלו.
בין לבין, גיבורנו הבלתי ניתן לעצירה נאלץ להימלט מהשוטרים, שמונהגים בידי פורסט ויטאקר (בהעתק מדויק של התפקיד שעשה ב"עומד אחרון"); להגן על בתו האהובה והבלתי נסבלת קים (מגי גרייס), שממשיכה לייבב וליילל כמו פעוטה שנפל לה המוצץ בכל פעם שהיא מופיעה על המסך (בדיוק כפי שעשתה בשני החלקים הקודמים); ולהוכיח שהוא חף מפשע. אל תדאגו. הדבר יתברר כהרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע.
"לא רצחתי את אשתי!" צועק ניסן לרודפיו בשלב מוקדם של הסרט, וכשהוא עושה את זה, קשה שלא להיזכר ב"הנמלט", מותחן הפעולה בכיכובו של הריסון פורד מ־1993. "הנמלט" לא היה סרט גדול, אבל היו בו אחלה פעלולים (הרכבת שפוגעת באוטובוס, למשל) והופעה של טומי לי ג'ונס שהיתה שווה אוסקר. כל מה שיש ב"חטופה 3", לעומת זאת, זה מפיק צרפתי ציני וכוכב אקשן מזדקן שמגרדים את תחתית החבית תוך כדי שהם גוזרים על גבכם קופון אחד אחרון. אל תשתפו איתם פעולה.
"חטופה 3" ("Taken 3"), במאי: אוליבייה מגטון. צרפת 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו