“רק חשבנו איך לצאת בחיים”

השעה היא תשע בערב, שלשום. זוג מחובק עוזב את בית החולים "הופיטל דיו", מטרים אחדים מכנסיית נוטרדאם. הם רועדים בכל גופם. הם מסתכלים לצדדים, עדיין לא קולטים מה עבר עליהם. לא קולטים שהם בחיים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אני עומד ליד הכניסה, מלווה בשני עיתונאים צרפתים שנודע להם כי לכאן הגיעו הניצולים שנזקקו לסיוע פסיכולוגי. הצעיר לא מעוניין להתראיין ומבקש לא לחשוף את שמו המלא. נסתפק, אם כך, בלקרוא לו ש' כהן. חברתו דווקא רוצה לדבר. שמה מארי. "עזבי, זה מסוכן", הוא אומר לה, "מה את צריכה שהג'יהאדיסטים יבואו אלינו הביתה?" 

בני הזוג העבירו את היום במרכול היהודי "היפר כשר" בפורט דה ונסאן. ש' כהן עונד תליון זהב עם סמל הצנחנים, ואחד נוסף עם ספר תורה. "קיבלתי היום את החיים במתנה", הוא אומר, "אל תצלם. אני לא רוצה שהם יבואו אלי הביתה ויהרגו אותי. יש עוד הרבה ג'יהאדיסטים בפאריס. לא רוצה שיזהו את פני".

לפתע הוא פותח את חולצתו. מתחתיה אנחנו מגלים טי־שירט שחורה, ועליה כתובות בעברית ובאנגלית: "חיל הים", "Israel Navy". "תאר לעצמך שהוא היה רואה את זה", הוא מסביר, "הוא היה הורג אותי מייד. היה לי מזל גדול. אבותיי הכהנים שמרו עלי".

מארי: הגענו למקום כדי לקנות בשר כשר לשבת. היינו במחלקת הסוכריות כששמענו בום. חשבנו בהתחלה שאלה נפצים שילדים משחקים איתם, אבל מהר מאוד הבנו שזה משהו אחר. תפסנו מחסה בקומת התחתית וראינו שאין לנו לאן לברוח. היינו תקועים בחדר הקירור של המקום, ליד המעלית. פתאום ירדה אלינו אישה ואמרה לנו: תעלו, אחרת הוא יהרוג את כולנו. עלינו למעלה וראינו איש עם חזות אפריקנית. הוא החזיק בכל יד רובה קלצ'ניקוב. היו לו גם סכין ואקדח".

"שמענו זעקות גסיסה"

כיצד המחבל התייחס אליכם?

מארי: "הוא דווקא הפתיע אותי באדיבות שהפגין כלפינו. הוא היה קר. בהתחלה הפגין קשיחות והורה לכולם לשבת בשורה על עגלות הפלסטיק, אבל בהמשך הוא התרכך. הוא הכין לעצמו סנדוויץ', ואפילו ביקש שאחזיק את ההודו שלו כשהוא אכל. נוצר סוג של אמון. הוא שאל אותנו אם זה נורמלי, מה שקורה בסוריה ובמאלי. הוא גם אמר לנו שאנחנו אחראים, כי אנחנו משלמים מסים והמדינה פועלת עם הכסף שלנו".

כיצד הגבתם לדבריו?

מארי: "לא אמרנו כלום. לא הגבנו. פחדנו. אנשים פחדו, ממש רעדו. נשים בכו. היינו לפחות 15 למעלה, ועוד 5 או 6 שנותרו למטה. הוא גילה לנו שהוא זה שהרג את השוטרת במונרוז'. הוא גם אמר לנו שהוא מכיר את האחים קואשי. בהתחלה לא האמנו לו. רק חשבנו איך נצא בחיים מכל הסיפור הזה, איך לא נמות. הוא אמר לנו שבתיקים שלו יש מטעני נפץ. 'אני לא פוחד למות', אמר, 'בכל מקרה אשב בכלא 40 שנה או שאמות. מה כבר ההבדל?' הוא ידע שזה יומו האחרון".

הוא אמר מה הדרישות שלו?

מארי: "הוא אמר שהוא רוצה שצרפת תיסוג ממדינות איסלאמיות דוגמת סוריה, עיראק ומאלי, ושאין לה מה לחפש שם. הוא גם אמר שהוא עושה את זה מפני שבצרפת לא מכבדים את הנשים המוסלמיות".

מתי נהרגו הקורבנות?

מארי: "לא ראיתי אותו יורה, אבל הוא הרג שניים מייד בהתחלה. היה גבר (הכוונה לצעיר יוהאן כהן, קופאי בחנות; ב"ב) שניסה לירות במחבל עם רובה הקלצ'ניקוב שלו, ואז המחבל התקרב וירה לו בלחי. שמענו את זעקות הגסיסה דקות ארוכות. זה היה נורא. הוא היה נחוש להרוג".

מה את זוכרת מסיום האירוע?

מארי: "בסוף צעיר שעבד שם (שהפך לגיבור הסיפור; ב"ב) עלה במעלית לקומה הראשונה ויצא דרך יציאת החירום. הוא זה שפתח את תריס הברזל ונתן למשטרה את המפתחות, דבר שאיפשר את הפריצה שלהם. הוא היה אמיץ מאוד. ואז שמענו 'בום בום' והסתתרנו מתחת לקופה. ואז, אחרי שתריס הברזל הורם, שמענו את השוטרים שפרצו פנימה צועקים: 'קדימה, חבר'ה'. ראיתי כיצד הרגו את הטרוריסט. הם הסיחו את דעתו ברעש שעשו בקומת המרתף, אחרת אני מניחה שהיה לוקח איתו עוד ארבעה או חמישה בני ערובה. היה לו זמן לכך".

•   •   •

"הלוואי שלא הייתי שם"

קרובה של ח"כ שטבון ניצלה

בת ערובה אחרת במרכול שסיפורה לא יישכח במהרה היא זרי סיבוני - בת דודתו של ח"כ יוני שטבון, המשמשת קופאית במקום. מייד עם צאת השבת, נודע לו שיצאה ללא פגע ושוחח עימה. "איני גיבורה", אמרה זרי לשטבון בקול חנוק, "הלוואי שלא הייתי שם. הייתי צריכה עכשיו להיות בישראל. עשיתי מה שיכולתי כדי לסייע לפצועים". זרי, בשנות העשרים לחייה, עלתה ארצה ולמדה בישראל שלוש שנים.

אמה של זרי, סוזן, אמרה כי "זה יום ההולדת של זרי. בשבילי היא נולדה מחדש". שטבון, יו"ר השדולה למען עולי צרפת בישראל, אמר כי "ישראל אינה ערוכה לקליטה המונית של יהודים מצרפת", וקרא להכריז על המדינה כיעד חירום לעלייה. 

מתי טוכפלד ויהודה שלזינגרטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו