השחיתות שנחשפה השבוע בישראל ביתנו אינה עוד כמה מקרים של שוחד והפרת אמונים והעלמת מס והלבנת כספים. היא לכדה את בני החושך בהפתעה, אבל גם את בני האור. הם קיוו כי אחרי גילוי תהום העבריינות של אהוד אולמרט ואברהם הירשזון ויאשיהו פינטו ובנימין בן־אליעזר יירתעו בני החושך מלעבור על החוק.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אך לוחות הזמנים לא תאמו את צורכי ההרתעה. כאשר יהודה וינשטיין ושי ניצן ויוחנן דנינו נתנו את האות לפתיחת החקירה היה עדיין זיכויו המביך של אולמרט במחוזי בירושלים תקף; וטרם נגזר דינו ב"הולילנד". מורא הדין לא היה על אנשי ישראל ביתנו כשביצעו את העבירות. בכל זאת היתה שלשום תדהמה.
נראה כי השתנה היחס לשוחד. הוא יצא לאור, לגיטימי־במשהו. פעם עסקו בו במחשכים, דבקו בו מעטים. בפרשיות "הולילנד" ובישראל ביתנו התהפכו דפוסי ההתנהגות. נלכדו ונתפסו רבים. עשרות עבריינים או חשודים ידעו איש על רעהו. כאילו לא חששו מזרועו של החוק, מספסל הנאשמים, מהעונש. "השוחד הפך לענף תעשייתי", טען אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון, "מין סטארט־אפ".
כרגיל נשמעה הטענה כי מדובר במהלך זדוני של אוכפי החוק שנועד להפיל את הממשלה. תמיד נשמעת טענה כזאת מפי העבריינים - כאשר חקרו את עסקי חוות השקמים של אריאל שרון שנסתיימו משום מה בלא כלום; וכשיהודה וינשטיין הורה על סגירת התיק הכבד של אביגדור ליברמן, שעוד ידובר בו רבות בעתיד הקרוב; וכשאהוד אולמרט דיבר סרה במיכה לינדנשטראוס ובמשה לדור וביעקב בורובסקי ובד"ר ירון זליכה.
עכשיו נשמעת כרגיל הטענה הנואלת נגד החקירה מפי ראשי ישראל ביתנו. מין "שוב חוזר הניגון", במילותיו של נתן אלתרמן בעניין שונה לגמרי. בשנים הקרובות שוב יחזרו המשפטים המייגעים כי עומדת לחשודים ולנאשמים, "חזקת החפות". כן, עומדת להם, אבל התמימות מאיתנו והלאה. יש ביניהם מי שזכאים ויש מי שלא ניתן להוכיח את אשמתם, אבל הפרשה חמורה וכואבת, ונכון נהגו וינשטיין ודנינו שסירבו לדחות אותה עד לאחר הבחירות.
היה זה היועץ המשפטי הקודם מנחם (מני) מזוז שסירב לראות בתאריך הבחירות עילה לדחיית החקירה. וינשטיין צעד בנתיב זה, ונהג נכון. אפשר שאילו לא סגר בעבר את התיק הכבד של ליברמן לא היו קציניו וסמליו ואזובי הקיר בישראל ביתנו מעזים לצעוד עתה בדרך העבריינית.
פשיעה קמעונית קיימת בכל ארגון פוליטי בארץ ובעולם. תמיד יש תפוח רקוב בארגז. אך מה שאירע בעיריית ירושלים של אולמרט, ולפני כן ולאחר מכן בש"ס של אריה דרעי ובישראל ביתנו הוא ההפך מקמעונות, הכל בסיטונות. דרעי לא נאשם והורשע לבד. היו סביבו מורסות של שחיתות. יש כאלה גם בישראל ביתנו, וגם בה התופעה סיטונית.
הדמיון בין ש"ס של דרעי לבין ישראל ביתנו של ליברמן גלוי על פניו. מה יכתוב מרדכי (מוטי) גילת הבא? במקום "קללת דרעי" את "קללת פאינה"? ציפי חוטובלי תיארה את מה שנחשף בישראל ביתנו כ"פרשת דרעי ברוסית", ואלדד יניב הרחיק עד כדי התבטאות על "כנופיית איווט"?
אתמול התברר ל"בני האור" כי הדרך לטיהור האורוות ארוכה משחשבו. עד לפסק הדין של דוד רוזן ב"הולילנד" אשר שלח את המיוחסים לשנים ארוכות בכלא (וצריך לקוות כי ישרוד את הערעור בעליון), היתה לעבריינים סיבה לחשוב כי להם זה לא יקרה; הם מורמים מעם; "מבחן בוזגלו" מת ונקבר אי שם במרוצת השנים בלי שאיש הבחין.
האליטה העבריינית סירבה להיפרד מסיר הבשר האסור. תחת זאת היא חותרת לכופף את המשטרה והפרקליטות ובג"ץ.
לעומת העבריינים המיוחסים, קיווינו שמלחמת בני האור בבני החושך הסתיימה ב"הולילנד" ונחלנו אכזבה; שהמסע המפרך תם; שנתיישב ליד הנחל בתחושה כי הכל מאחורינו לכמה שנים. עדיין לא. אין ברירה אלא לקום וליטול את מקל המסע ולהמשיך ליעד. זו ליבת תבונת החכמים - "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן־חורין להיבטל ממנה".
ליברמן בכל העולמות
סקרי דעת הקהל הצביעו על ירידה עקבית בכוחה של ישראל ביתנו בלי קשר לחשד הפלילי המקיף שנחשף שלשום. ניתנו הסברים רבים. המרכזי שבהם הוא שהמגזר הרוסי הפך ישראלי לכל דבר ונקלט היטב, ואינו מעוניין במפלגת מהגרים.
גם לא ברור אם הירידה בסקרים דירבנה את אביגדור ליברמן לצדד ביוזמה מדינית, או רצונו לפתוח אופציה לממשלה בלי הליכוד היה לזרא בעיני בוחריו המסורתיים (אך בספרו מ־2004 "האמת שלי" - מהחשובים שנכתבו בימין הציוני מאז מלחמת ששת הימים - כבר מצויים יסודות של תמיכה בתנאים מסוימים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים).
ליברמן רצה להרוויח מכל העולמות בעת ובעונה אחת, וייתכן כי הפעם נכזב. לחץ לכבוש את רצועת עזה אבל גם ליזמה מדינית יונית, אז מי הוא באמת?
מורסת השחיתות שנחשפה שלשום הוסיפה להיחלשותו. אך אין ביטחון כלל ועיקר, שהמגמה לא תשתנה. הישראלי המצוי לוקה בזיכרון קצר ובשכחה עמוקה. הרושם הראשוני מסעיר אותו, אבל נמחק במהירות. אם יעלה בידי ישראל ביתנו להתניע פעלול אשר יהפוך את פאינה קירשנבאום מחשודה לקורבן, ממנהלת תעשיית ענף השוחד לנרדפת בידי המשטרה - הכל עוד עלול להתהפך עד לקלפי. בייחוד שקירשנבאום נחשבה כישרונית ושקולה ובלתי מתלהמת וסיפור הצלחה מעורר הערכה.
בכל מדינה אחרת מה שאירע השבוע לישראל ביתנו היה מסמל את תחילת הסוף של המפלגה ואת סופה המוחלט בבחירות 2015. רק לא בישראל.
כוונה טובה, אך מסוכנת
פרופ' דיוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, גילה באיחור כי מונופול הגז של יצחק תשובה ושותפיו האמריקנים נובל אנרג'י גדול מדי על המשק הישראלי. יש על כך מחלוקת. שלשום צוטטה הפרופסור ברנדה שפר מחיפה, שטוענת כי ההפך נכון. אך צריך להניח שגילה צודק, ובכן מה היה עליו לעשות?
במקום לצאת בהכרזות נגד הקרטל, היה עליו לזמן מפגשים עם תשובה והאמריקנים, ולהיכנס למשא ומתן שקט, כמעט סודי וחשאי, ולהסביר להם שקיימים בישראל אילוצים המחייבים להכניס תיקון בהסכם שעשו עם המדינה. יש סיכוי שהיה מגיע לפשרה ולהבנות. בעיקר מפני שעולם העסקים האמריקני - תובעני ונוקשה ככל שיהיה - מכיר מהסנאט ומבית הנבחרים בוושינגטון מה הם אילוצים פוליטיים, ויודע לחיות עימם בגמישות רבה.
מגעים אלה היו מלווים בצעקות ובאיומים ובכיפופי ידיים ו"בשום פנים ואופן לא" ו"אין לי מה לדבר איתכם", ולאחר זמן, עם העייפות, מישהו היה זורק לחלל החדר באנגלית Let us cut a deal והיו מגיעים לפשרה ולוחצים ידיים ומרימים כוסית ומתפזרים מרוצים.
כוונתו הטובה של גילה לפרום את ההסכם הקיים וההבנות שסביבו עלולה להסתיים בכי רע. מפני שההסכם הזה עם תשובה נעשה פעמיים: כאשר השקיע את כספו תוך נטילת סיכון רב; ולאחר מכן - כאשר שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ חש כי המדינה מקופחת והקים ועדה בראשות פרופ' איתן ששינסקי והעלה את המס הנגבה מבעלי הזיכיון, ותשובה קיבל את הדין.
לעשות כן פעם שלישית? מדינה המבינה שכיבוד הסכמים הוא תנאי בסיסי ליציבות ולהשקעות של זרים במשק שלה אינה עושה כן בהחלטה חד צדדית. אם ייצא שמה של ישראל כמי שלא מכבדת הסכמים יהיו נזקי תיקון העיוות במונופול הגז רבים מאשר המשך המצב הקיים.
המתלהמים לא הבינו. הח"כים הפופוליסטיים פרצו בתשואות סוערות. הרי זו עונת הפריימריז. עד שאמריקה הגיבה בתמיהה והממשלה בירושלים נרתעה והבינה כי אם תכפה באורח חד צדדי שינוי בהסדר הגז - ייגוזו המשקיעים הזרים האחרים, שישראל כה מייחלת לכספם.
לבני צריכה לוותר על השריונים. מפלגת התנועה בימים אחרים // צילום: דודי ועקנין
ציפי, תפסת מרובה
יש עדיין רעשים במערכת הבחירות. השבוע שייך למועמדים אלמונים, למשל:
• ציפי לבני שריינה לעצמה שישה מקומות ברשימת מועמדי העבודה לכנסת. אך ארבעה מהשישייה שלה ב"התנועה" פרשו או הודחו ממנה. (עמרם מצנע, מאיר שטרית, אלעזר שטרן ודוד צור). אז בכל הכבוד, לבני צריכה לוותר על חלק מן הטרף. הציד היה מוצלח מדי, מופרז.
אילו הייתי מועמד טבעי מטעם העבודה הנאבק בבחירות המקדימות, הייתי רותח מזעם. היא תצניח ארבעה אלמונים לבית מפלגה מאוכלס בו מתנהל מאבק לחיים ולמוות על כל כורסה בכנסת? לבני שכחה את הכלל לפיו "תפסת מרובה - לא תפסת". יש לתובענות כזאת מחירים ביחסים הבינאישיים לאחר מכן.
• שנתיים ציפו למסר מרעיש ממשה כחלון. לבסוף ערך באיחור מסיבת עיתונאים בה הודיע כי מייקל אורן ואלי אלאלוף - זה היה שגריר בוושינגטון וזה עמד בראש הוועדה למלחמה בעוני - הם מועמדיו לכנסת. הוא צועד כנראה בראש חיילים אלמונים. גם שכח כי בפרוס השנה ה־16 למאה ה־21 אי אפשר להציג קבוצה ראשונה של מועמדים על טהרת גברים בלבד. בפועל נותר עד כה מועמד יחיד.
זה הזכיר לי שלפני יותר מ־50 שנים שלחו אותי אורי אבנרי ואלי תבור לרשום טור ספורט ב"העולם הזה" מפי הכדורגלן האגדי של אז יהושע (שייע) גלזר (הדליק השבוע נר שישי באיצטדיון במשחק של מכבי תל אביב). שאלתי אותו מי בהרכב של קבוצתו בשבת, והשיב: "אני ועוד עשרה". רגע, אבל כחלון של היום אינו "שייע" של אז. "אני ועוד עשרה" כבר לא מספיק.
לא נגמ"ש ולא ריבונות
בסכמו את חידון התנ"ך לנוער עקץ בנימין נתניהו את ציפי לבני כי לפי תכניתה המדינית ייאלצו יהודים להגיע לכותל המערבי בנגמ"ש, או במסוק (במין שוביניזם סמוי מדיר הליכוד את יצחק הרצוג מהמחלוקת ותוקף רק את האישה שבצמרת העבודה, הכל בכוונת מכוון). למרות שעונת בחירות היא עיתוי להחרפת הפולמוס המפלגתי הסוער ראוי להתייחס לסוגיה ברצינות.
מאז 1970 עיינתי בהצעות רבות לפתרון הסכסוך בירושלים העתיקה. אף לא אחת מהן כללה פחות מההסדר הבא: ישראל תהיה הריבון משער ירושלים (וציון והאשפות) דרך בתי הארמנים והרובע היהודי בואכה לכותל המערבי. הדעת נותנת כי אם ישאלו את הנוצרים יבקשו כי גם הרובע שלהם ייכלל בריבונות ישראלית, אך ייתכן שלא יעזו להצהיר על כך. הרובע המוסלמי יהיה חלק מפלשתין.
הקושי הוא בהר הבית. מאחר שנתניהו הדף כראוי את תביעת הקיצונים מימין לשנות את ההתנהלות בהר הבית, ברור כי השליטה המעשית תישאר בידי הוואקף המוסלמי, ולישראל יהיו מעמד בלתי מוגדר וכוחות משטרה למנוע הפרות סדר. יש גם הכרה במעמדה המיוחד של ירדן.
בהנחה כי נתניהו אינו מתכוון לשנות את הנהלים המתקיימים מאז מלחמת ששת הימים ב־1967 - ממילא אין הריבונות הישראלית מלאה אלא חלקית, ואפילו מצומצמת. לפיכך הברירה היא בין מידה של השפעה ישראלית בתנאים של סכסוך קבע והליכה על הסף ברוב ימות השנה, לבין הסדר אשר יעניק את השליטה בהר הבית בהסכמה לדירקטוריון יהודי, נוצרי וערבי, ולגורם בינלאומי ממתן.
הבוחר הישראלי אינו צריך להתרשם מהדברים התקיפים של נתניהו מזה ומהתגובה של הרצוג ולבני מזה. אף לא אחד מהם מציע שליטה ישראלית מלאה על חורבות שני בתי המקדש, ובין שני המסגדים. בבואו לקבוע את עמדתו בסוגיה המוצגת על ידי ראש הממשלה כאחת המרכזיות בבחירות 2015, ראוי שהבוחר הישראלי ייתן את דעתו לעובדה כי הברירה בהר הבית מצומצמת ולא מלבבת בין שליטה חלקית בכוח הזרוע לבין סמכות בינלאומית בהסכם. אין בה לא אופציה לריבונות מלאה, ולא תנועה לכותל בנגמ"ש.
מה הם חושבים על עזה?
עוד עניין שישרת עד ליום הקלפי דמגוגים לרוב, אבל מערכת הבחירות מנפקת הזדמנות לקיים לגביו דיון רציני ומעמיק, ולהפעיל לחץ על המתמודדים שיאמרו לציבור את האמת: ירי הצלף מעזה, שפצע קשה חייל ישראלי, מזמין דיון בעוד מועד מה יעדיה של ישראל בצאתה למבצע צבאי בעזה.
לא הייתה לי אכזבה מצוק איתן. הן מפני שהייתי מרוצה מן האיטיות של בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון, שלא נהגו כקצין צעיר עם סכין בין השיניים, ובשלבים שונים של המבצע היו מוכנים להפסיקו, והן מפני שענה על ציפיותיי. אין כי בכוחם של מבצעים כאלה לחסל את חמאס אלא רק להרוויח זמן מסיבוב לסיבוב.
לעומת זאת, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט הבטיחו פתרון רדיקלי. הם העריכו שכיבוש הרצועה יעניק לישראל שקט מוחלט, ואינם מודאגים מהאפשרות שצה"ל ייקלע להתחפר בעזה הארורה לשנים רבות תוך שפך דם הולך וגובר. הם חיים בעולם הפתרונות המוחלטים, אך להערכתי זה חלום באספמיה, והוא פרי תפיסה שגויה כאילו יש פתרון כוחני לסוגיית עזה.
בעת מלחמה, בעיצומם של קרבות, יש מי שמבקשים לעורר את הוויכוח ומהסים אותם, ובדין. אין טעם בדיון כזה כשהתותחים רועמים. אך עתה המצב שונה. אם הציבור ילחץ על המועמדים לפריימריז תהיה לו תמונת מצב מה באמת חושבים הפוליטיקאים על יעדי המבצעים הצבאיים של צה"ל. הרגיעה היחסית עתה היא רגע נוח להציג בפני כל ממשלה עתידית תסריט לגבי סדר העדיפות של האזרח.
נחוץ, כמעט הכרחי, לדעת מה חושב כל ראש מפלגה בעלת משקל בקואליציה ובאופוזיציה, באשר לנפח הסיבוב הבא במלחמה עם עזה ועליה.
פרשה עם מזל
ההילולה סביב אהוד אולמרט שככה. לא מכבר ערך איש העסקים דוד קוליץ קבלת פנים לרגל לידת נכדתו. אולמרט הסתודד עם רמי אונגר, והיה רק קילוח דק של אורחים שניגשו אליו. הנימוס מחייב.
נדם בתקשורת קול תומכיו רמי כספי ויצחק לבני ורוני בר־און. אך חבריו מנסים לגונן עליו בהכפשת סנגורה של שולה זקן עורך הדין עופר ברטל. היה עליו להתפטר, הם מטיחים בו, ולא לחשוף את חלקו של עמיתו נבות תל־צור - פרקליטו של אולמרט - במהלך הנואל לשכנע את זקן לפני כשנתיים לא לחתום על עיסקת טיעון. החל בכך הסנגור הראשי של אולמרט אלי זוהר בתארו את מעשהו של ברטל כ"שחור משחור", וב"גלובס" חזרו וצוטטו עוד פרקליטים הסבורים כי צריך היה להפקיר את לקוחתו זקן.
ראוי להבין מה הם אומרים: אילו התפטר ברטל ברגע האחרון שלפני מתן גזר הדין במשפט "הולילנד" לא היתה עיסקת הטיעון של זקן באה לעולם. הקלטות עם השיחות העברייניות היו נגנזות עד קץ הימים. עושי דברו של אולמרט היו ממשיכים לטעון לחפותו, וזקן היתה נכלאת לחמש שנים, כפי שרמז השופט דוד רוזן. בעיקרו של דבר כועסים אנשי אולמרט על ברטל שלא שלח את זקן למאסר ממושך כדי להסתיר חלק מהאמת על חטאי ראש הממשלה בדימוס.
זה הכל, וזה מבעית. מזל שברטל לא שמע בקולם. המזל ניכר לכל אורכה ורוחבה של הפרשה. המרחק בין האמת לבין הטיוח היה תלוי על בלימה.
איך, למשל, נודע על הכספת שבה החביא אולמרט את הכסף הרע ממשה טלנסקי? מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס חקר אז את פרשת הבית שקנה ברחוב כרמייה. יעקב בורובסקי ורינה קרמפף קיבלו מאולמרט הסברים נאותים. נותר רק סכום אחד - מקדמה בסך 10,000 דולרים לחברת הבנייה - שלא נמצא לו הסבר.
עו"ד אורי מסר אמור היה לפתור את התעלומה. הלכו למשרדו ומצאו אותו נרגש. רגליו נעו בעצבנות. דיבר על כדורגל. עד שהגיעו לשאלה מניין הכסף? מסר הסתבך וניסה להיחלץ באמירה כי המתמחה במשרדו טיפלה בתשלום המקדמה. קראו לנערה לשאול את פיה, והשיבה כי ברור שהכסף הגיע מהכספת. כך התגלה דבר קיומה של מכבסת הכספים השחורה - באקראי, במזל, במקרה, ברגע האחרון.
סמוך לאותם ימים הלכו בורובסקי וקרמפף למשרד התעשייה והמסחר לחפש מידע במחשבים של זקן. לינדנשטראוס הטיל עליהם לבור את המוץ מן התבן, אבל בפועל הפריעו לעבודה בלשכת השר החדש אלי ישי. לפקידיו נמאס, והם מסרו בידי בורובסקי את מלוא החומר. בהיסח הדעת, במקרה, במזל.
הוא מצא שם אוצרות. לא רק את נשוא החקירה על התרחשויות תמוהות במרכז ההשקעות אלא עוד פרטים רבים, שהיו קשים לפענוח. אז שוב הסתייעו במזל. החשב הכללי ד"ר ירון זליכה הגיע ללינדנשטראוס עם מידע מחשיד על אולמרט באשר לנסיבות מכירת בנק לאומי. בעקבות עדותו - מה שסתום התברר. מה שתמוה התבהר.
בכל צומת וצומת בפרשת אולמרט מילאו המזל, הגורל, איזו יד נעלמה, תפקיד שהיטה את התוצאה לטובת בני האור. עכשיו אין בו כבר צורך. כולם מבינים. הסכנה שהאמת תיעלם חלפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו