אלה הם ימי פילוג ודילוג ואיחוי ונידוי במחנה הדתי־חרדי. המניע העיקרי לצונאמי הפוליטי הוא אנוכי, רדיפת כוח ועוצמה וכבוד, ושליטה במפלגה ובסיעה. דווקא משום כך דבר אינו סופי.
אריה דרעי דחק באלי ישי לפרוש מש"ס ושלח אותו אמש ב"פגוש את העיתונות" עם רינה מצליח לעלות לקברו של הרב עובדיה יוסף ולבקש סליחה. הפיצול נראה סופי. רוב הסיכויים כי יתקיים, אבל לא לגמרי. שכן אם הסקרים יוכיחו לקראת הגשת הרשימות לוועדת הבחירות כי שני הפלגים עלולים למעוד בגלל המשוכה של אחוז החסימה הגבוה - הם יגייסו את בעלת האוב המודרנית, הלוא היא מילת הקסם מרן, והכל ישוב על מקומו בשלום. מפני שלדרעי טוב להיכנס לכנסת עם ישי מאשר להישאר בחוץ. גם מצידו השני של המטבע החרדי.
בנט מחפש את המצביע החילוני
הוא הדין בבית היהודי. נפתלי בנט פוסח על שתי הסעיפים. רוצה שאורי אריאל יישאר במפלגה, אך משתעשע בדמיונו שיהיה נחמד אם יפרוש. בנט חותר לשאוב קולות לא־דתיים לרשימתו. לכן בפריימריז של הבית היהודי יתמודד דני דיין שהתקוטט עימו במועצת יש"ע, ואפילו מוסלמית פרו־ישראלית התומכת בחוק הלאום.
אריאל נשאר או הולך לפי מיקום אנשיו ברשימה. יוני שטבון כבר פרש והצטרף אל ישי. הוא קיבל מבנט את ברכת הדרך. אלה הפרפראות ברוטב רכילות. התבוננות חודרנית אל המתרחש במחנה מלמדת על בקיעים אסטרטגיים בתפיסת העולם הפוליטית של המחנה הדתי־חרדי. זו תזוזה איטית אך רציפה של קרחונים. שטבון הציוני המתהדר בצה"ל יכול למצוא את עצמו עם ישי מפני שיש דתיים־לאומיים המתקרבים אל החרד"לים, ויש גם חרדים שרוצים להידמות לדתי־הלאומי החייל והקצין והמפקד, המשולב בהוויה של הזרם המרכזי בישראל. הוא הדין בבית היהודי. האינטרס של בנט להתקרב לבוחר המסורתי החילוני מבטא גם שינוי מהותי אצל צעירי הכיפה הסרוגה, ששוב אינם בוחלים בזמרת אישה ובתרגיל בפיקודה באימונים בצה"ל. שטבון רוצה להיות יותר דתי וישי יותר ציוני ובנט יותר מסורתי, וחלק מהחילונים יותר קרובים למסורת. זה השינוי שמעבר לסוגיית הרכילות - מי ירוץ עם מי.
