לא רוצה להבהיל אף אחד אבל אם במקרה תבחינו שאני נעדרת ממוסף העיתון באחד השבועות הקרובים, אודה לכם מאוד אם תרימו את הטלפון ובלי להיכנס לפאניקה תשגרו לכתובתי משלחת חילוץ והצלה מסדר גודל בינוני. יש סיכוי שאני מוטלת תחת הריסותיו של מה שהיה פעם ביתי, מבנה שעמד יציב במשך עשר השנים שאנחנו מתגוררים בו עד שקרס בסוף אחרי שכוחותיו הארכיטקטוניים אזלו.
עם יד על הלב, אפילו לא יהיה אפשר לבוא אל הבית בטענות כאילו לא הזהיר אותנו מראש או רמז לנו שוב ושוב בכל האמצעים העומדים לרשותו שהוא זקוק לתשומת ליבנו הדחופה. זה יהיה מקרה מובהק של "הכתובת היתה על הקיר" או יותר נכון של כתובת שהולכת ומתפשטת על הקיר בדמות כתם רטיבות אימתני שמתנוסס עליו אני כבר לא יודעת כמה זמן, תוצאה של נזילה מיקרוסקופית מכיוון האמבטיה שנואשנו כבר מלאתר, לצד כתמי לחות צהבהבים שמקיפים מאז החורף שעבר בקילופים מכוערים את החלון בסלון, מעלים חשד שמתחת לבית עובר ללא ידיעתנו אקוויפר החוף.
גם בקטע הקיר שמעל למדרגות נתגלעו ביחסינו עם הבית סדקים. ליתר דיוק, סדק אחד מכוער במיוחד שעופר תיקן בעצמו לפני כמה שנים, אבל בחודשים האחרונים נסדק מחדש. "זה רק טיח", אנחנו מרגיעים זה את זו, וגם אורחים מודאגים שנועצים מבט בשבר הגיאולוגי הזה ותוהים בינם לבינם אם הם צמאים מספיק כדי להסתכן ולשעוט במדרגות לכיוון המטבח, וכולנו מנערים משערנו נשורת של טיח לבן.
אם אתם עוברים במקרה ליד טמבור, אשמח אם תאספו משם בדרך שלוש או ארבע נורות הלוגן כדי להחליף כמה ספוטים שנשרפו בבית ברצף - אנחנו מחליפים נורה אחת רק כדי שאחת אחרת תישרף אחרי דקה ותכבה לעד. מהצד החיובי, כשחשוך בבית, הסדקים וכתמי הלחות על הקיר נראים הרבה פחות.
אבל זוהי רק המעטפת, קליפה ארעית וחסרת משמעות. מה שחשוב כידוע הוא הפנימיות ובתחום הזה מוכרחים לומר שהמצב בבית לא פחות גרוע. אני מתכוונת בעיקר למדיח הכלים במטבח שמתקשה משום מה במה שנראה מהצד כיכולת תפקודית די בסיסית מבחינתו - לפלוט ברגע הנכון את טבלית הסבון מתוך התא. נכון להיום המדיח הישן לא משחרר בשעת הצורך שום דבר או שהוא פולט פתאום בלי שליטה ובתזמון שאין שום דרך לחזות. אין דרך יפה להגיד את זה: המכשיר הגריאטרי איבד שליטה על הסוגרים.
זה עוד סביר ליד מה שקורה בימים אלה למייבש הכביסה שנמצא כנראה בסוג של משבר אמצע החיים. רק זה יכול להסביר את העובדה שהוא ממשיך אמנם לעבוד מתוך הרגל סיזיפי אבל משמיע תוך כדי קרטועים בלתי פוסקים, נע חסר החלטיות מצד לצד, במה שנראה כמו תהליך מתמשך של ייסורי נפש וחיבוטים פנימיים. על פחות מזה דרור רפאל קיבל חוזה ב"מחוברים".
אין צורך לומר שתקלות ביתיות כאלה, ובמיוחד תקלות שלא מחייבות טיפול מיידי אלא ניתנות איכשהו לדחייה ולכן גם נמתחות לנצח, יכולות להוציא משיווי משקלו הנפשי גם את הדלאי לאמה. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי עומדת שטופת חימה מול המדיח שכשל בפעם המי יודע כמה, מקללת בשטף שצילק כבר בלי ספק את נפשם של הילדים או זועקת לשמיים בהתקף של זעם חסר שליטה את האיום חסר ההיגיון והמופרך הבא: "אני לא יכולה יותר, בסוף אני עוד אתקשר לטכנאי".
להגנתנו צריך לומר שיש להזנחה המתמשכת הזאת של הבית נסיבות מקלות, לאור העובדה שאנחנו תכף עוזבים. כלומר, מתכננים לעזוב אותו ברגע שנשלים את פרויקט הבנייה של בית חלומותינו, או של מה שאני מניחה שהוא בית חלומותינו שכן התחייבנו לעבוד למענו 30 שנה. המבצע השאפתני הזה שנמשך אני כבר לא יודעת כמה זמן - אבל כן זוכרת במפורש שאת בקשת ההיתרים בעירייה הגשנו להורדוס - מספק את התירוץ האולטימטיבי לדחיית כל מה שאינו סכנת חיים מיידית. טוב, חבל כבר לטפל בזה, אנחנו תכף עוזבים. ברור. בינתיים, ברשותכם, אני רק הולכת רגע לאמבטיה לסדר מול המראה גבות בחושך.
העובדה שאנחנו מתעתדים לעזוב בשלב כזה או אחר את הבית מספקת אמנם תירוץ לא רע אבל לא חסרים כידוע גם תירוצים אחרים. אין גבול לתעוזה וליצירתיות שאנשים מגלים בעצמם כשהם מבקשים לדחות את הטיפול בקלקולים ביתיים. לחלוטין בצדק. עם כל הכבוד לנוחות המסוימת שמציעים החיים המערביים, כמות הזמן, הניג'וס והטרחה שנדרשים מאדם, שידיו גם ככה מלאות מטלות ועבודה, כדי לתחזק באופן בסיסי את תכולתו של בית ממוצע היא בלתי סבירה וחסרת כל היגיון. אדם יכול להעביר חיים שלמים בהמתנה לטכנאי.
• • • •
וזה עוד בלי להביא בחשבון תקלות הקשורות במבנה הבית עצמו ובראשן - כמובן - אם כל התקלות: בעיות איטום ונזילות. רק אלוהים ודני רופ יודעים איך במדינה שסובלת מבצורת תמידית מצטברת כל כך הרבה לחות בקירות. אני לא מנסה לזלזל חלילה באסון הנפט בשמורת הטבע בדרום, אבל אם אתם שואלים אותי - חלק גדול מהצופים, כשהם רואים את התמונות בחדשות, מסתכלים על תקרת הסלון שבו הם יושבים באותו הרגע וחושבים לעצמם - בחייכם, קצא"א, זאת נזילה?!
אין תועלת בנוסטלגיה אבל לא תמיד זה היה ככה. בתחילת דרכנו הזוגית קלקולים ביתיים היו רק אי נוחות זניחה ואפילו שימשו פה ושם הזדמנות לאב הבית להפגין את כישוריו המרשימים - עד כמה שאני מצליחה לזכור אותם - בתיקון מכשירים פשוטים וטיפול בבעיות חשמל קלות. ברגע רומנטי במיוחד, ממש בראשית יחסינו, הוא אפילו חילץ אותי פעם בהרואיות ממעלית הבניין שלו, שנתקעה ערב אחד בין הקומה השנייה לשלישית. במושגי הזמן הנהוגים בביתנו כיום אני מניחה שהיינו מחכים במעלית עד שהצרפתים מקומת הפנטהאוז יגיעו ארצה לחופשתם השנתית.
(איור: יעל בר)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו