בשבוע שעבר, כשהמסך ירד על הכנסת ה־19 בפעם האחרונה, לא מעט ח"כים נראו מסתובבים בעצב במסדרונות המשכן, מבכים את העובדה שעליהם ללכת הביתה בעל כורחם. אפשר להבין אותם. לפחות שליש מהם (כ־40, בדרך כלל) לא ישובו לעולם לשבת על הכורסאות המרופדות באולם המליאה. במהלך הקדנציה הקצרה רבים לא הספיקו לקדם אלא מקצת מיוזמות החקיקה שגיבשו.
צריך לזכור: ח"כ חדש שנבחר לכנסת נזקק לחודשים ארוכים, בדרך כלל שלושה עד שישה חודשים, כדי ללמוד כיצד לעבוד בפרלמנט. איך יוזמים הצעת חוק? מתי אפשר להגיש שאילתא דחופה? מהם ההליכים להגשת הצעה לסדר היום? איך מקימים שדולה? אלו שאלות שטורדות את מנוחתו של ח"כ חדש במשך זמן רב. עד שהוא מקבל תשובות עליהן ולומד סוף סוף את כל הכללים והפרוצדורות, הכנסת יוצאת לפגרה אחת קצרה באביב (חודש ימים). בקושי מספיקים לחזור לעבודה, וכעבור חודשיים וחצי יוצאים שוב לפגרת קיץ ארוכה (שלושה חודשים). וכשהכנסת מתפזרת פתאום אחרי שנה ושמונה חודשים, מתי בדיוק נשאר זמן לעבוד?
עונשים, מתחים וריגושים
בכנסת היוצאת גברו המתחים בין יהודים לערבים. הביטוי הבולט ביותר לכך היה העונש שגזרה ועדת האתיקה על ח"כ חנין זועבי (בל"ד) - הרחקה לשישה חודשים מהדיונים - בשל התבטאויותיה בנוגע לחוטפי שלושת הנערים ("הם לא טרוריסטים"). בג"ץ דחה בשבוע שעבר את עתירת זועבי נגד העונש, אבל בפועל ההחלטה איבדה מעוקצה בשל פיזור הכנסת. סממן נוסף לשפל ביחסים בין יהודים לערבים בכנסת היה סילוקו בכוח מדוכן הנואמים של ח"כ ג'מאל זחאלקה, אף הוא מבל"ד, בשל דברים קשים שהשמיע. כמובן, גם מבצע צוק איתן ברצועת עזה תרם את חלקו להעלאת מפלס הלחץ.
למרות זאת, הספיקה הכנסת היוצאת לחוקק כמה חוקים חשובים. בראשם: חוק השוויון בנטל, שהח"כים החרדים מחו נגדו קשות; חוק המשילות, ובמרכזו העלאת אחוז החסימה ל־3.25% אשר עוררה את זעם המפלגות הקטנות והמפלגות הערביות, שייאלצו להתמודד בבחירות הקרובות ברשימה מאוחדת; ביטול מוסד השר בלי תיק והגבלת מספר השרים ל־19 בלבד; חוק משאל עם, הקובע כללים לקיום בחירות מיוחדות אם יוחלט על פינוי שטחים שהחוק הישראלי חל עליהם; חוק המסתננים, שנועד להקשות את שהייתם של מהגרי העבודה; חוק הספרים, שבין השאר אוסר מבצעי "ארבעה במאה"; וחוק הפונדקאות.
בכנסת ה־19 נרשמו גם כמה אירועים מרגשים, ובהם בחירת יו"ר הכנסת לשעבר ראובן ריבלין לנשיא המדינה. הדרמה בין שתי ההצבעות, ובעיקר הקרב הצמוד בין ריבלין לבין ח"כ מאיר שטרית, ריתקו רבים לצפייה באירוע בערוץ הכנסת (99), שבדרך כלל אינו זוכה לרייטינג מרשים. גם טקס האשכבה שנערך בכנסת לרה"מ לשעבר אריאל שרון היה מרגש, מכובד ורב משתתפים.
הסגירות של ועדת חו"ב
בכנסת היוצאת השקיעו כמה מהוועדות עבודה רבה בקידום חוקים חשובים בזמן דוחק. למשל, ועדת החוקה, שהקדישה 30 דיונים לחוקי המשילות ובסך הכל אישרה 71 חוקים חדשים, או ועדת העבודה והרווחה שקידמה חקיקה בתחומי הרווחה והבריאות. לעומת זאת, ועדת החוץ והביטחון הפכה לוועדה מסוגרת מאוד, שמעבירה לציבור רק מידע דל על המתרחש בישיבותיה ומתעלמת מהצורך בשקיפות. נקווה שבפעם הבאה יוצב בראשה ח"כ בעל מודעות ציבורית, שיבין את החשיבות שיש למסירת מידע בנוגע לדיוני הוועדה החשובה בכנסת.
היו בכנסת ה־19 לא מעט פרלמנטרים מצוינים, שהעלו את קרנו של בית המחוקקים. הם התייחסו ברצינות לשליחותם וניהלו בהתלהבות מאבקים לקידום הנושאים שהם מאמינים בהם. ברשימה זו יש לציין קודם כל את יו"ר ועדת הכנסת ח"כ יריב לוין (ליכוד), שגילה מסירות לעבודה ופעל ביעילות רבה. הוא הצליח להביא לאישור 35 חוקים בקריאה שנייה ושלישית - כמעט כמספר כל החוקים שחוקקו הח"כים של יש עתיד (38). גם יו"ר הקואליציה, ח"כ זאב אלקין (ליכוד) הבלתי נלאה, פעל בשתי חזיתות – אחת בכובעו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, והאחרת כיו"ר הקואליציה.
בסיעת יש עתיד בלטו יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ח"כ עליזה לביא, יו"ר הוועדה לפניות הציבור ח"כ עדי קול וסגנית יו"ר הכנסת פנינה תמנו־שטה. במפלגת העבודה התרשמתי מפעילותם של שלושה ח"כים חדשים: עמר בר־לב (בוועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון), סתיו שפיר (בעיקר בוועדת הכספים) ומיקי רוזנטל (בעיקר בקידום יוזמות חקיקה בנושא המאבק בשחיתות).
בישראל ביתנו ראויה לאזכור מסירותה של ח"כ אורלי לוי־אבקסיס בנושאי ילדים ונוער במצוקה, ובסיעת הבית היהודי בלטו איילת שקד (בעיקר בטיפולה בקידום הליכי החקיקה של חוק השוויון בנטל) ומוטי יוגב (בוועדת החוץ והביטחון). ביהדות התורה הפגינו חריצות ותבונה הח"כים משה גפני ואורי מקלב, במרצ ראויים לציון ניצן הורוביץ ותמר זנדברג, ובחד"ש - ח"כ דב חנין.
לעומת זאת, היו בכנסת ה־19 לא מעט ח"כים מאכזבים. דוגמה בולטת היא ח"כ רוברט אילטוב, יו"ר סיעת ישראל ביתנו, המכהן בה כבר יותר משמונה שנים. הוא נחשב אחד מנאמניו של יו"ר המפלגה אביגדור ליברמן, אבל רבים בציבור אינם מזהים אותו (למעט אולי עולים מחבר העמים).
גם בסיעת יש עתיד נשארו כמה ח"כים באלמוניותם, ובהם רינה פרנקל ויואל רזבוזוב. לפני בואה לכנסת היתה פרנקל סגנית מנהלת שירות התעסוקה במחוז הצפון, אך לא התפעלתי מפעילותה במשכן. גם רזבוזוב, שהיה יו"ר ועדת העלייה והקליטה, לא הצליח להתבלט. הוא הגיע לכנסת הודות ליאיר לפיד, שהציג אותו כמי שהיה ספורטאי מצטיין בתחום הג'ודו, אבל מתברר שבכך הוא מצטיין יותר מאשר בעבודה פרלמנטרית.
הכנסת היוצאת אינה זכאית לציון גבוה יותר מ"מספיק בקושי". אפשר לקוות שזו הבאה תאריך ימים ותחזיק מעמד ארבע שנים. אפשר גם לייחל שיבואו בשעריה כמה עשרות ח"כים איכותיים, נמרצים וחדורי מוטיבציה, שישפרו את מעמדה ואת תפקידה כרשות מחוקקת וכמפקחת על הממשלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו