ארז רצה לקעקע על היד את המשפט: "במותם ציוו לנו את החיים"

אילן שגיא, אבא של ארז ז"ל, שנהרג בהתקפת המחבלים על עמדת השמירה בנחל עוז, החליט לערוך תחקיר משלו, בדק שוב ושוב את הסרטון שפירסם חמאס, דיבר עם חיילים - והגיע למסקנה שמדובר במחדל של הצבא • "אני רוצה חקירה מעמיקה, בלי טיוח" • צה"ל: "מתחקרים את האירוע"

צילום: משה שי // אילן שגיא. "עד היום ההתייחסות אליו בלשון עבר לא נתפסת בעיניי"

איך צה"ל איפשר לדבר כזה לקרות? לקחת חיילים שנמצאים שלושה שבועות בקורס מ"כים לאזור ביטחוני ברמת סיכון גבוהה, ולא לתדרך אותם עד לרמת הפסיק, זה מחדל שאין כדוגמתו, והצבא צריך לתת את הדין על התקרית הזאת. אני רוצה חקירה מעמיקה, בלי טיוח, שבסופה יימצאו אשמים. אני לא רוצה שעוד משפחה אחת תעבור את מה שאנחנו עוברים. אני לא רוצה שעוד חייל אחד יאבד את חייו. שום תחקיר לא יחזיר את ארז שלי, אבל אם מפקדים יידעו שעל טעויות משלמים, אז אולי מחדלים כאלה לא יקרו".

רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

עיניו התכולות של אילן שגיא מאדימות. הוא מצית סיגריה אחרי סיגריה, בשרשרת אינסופית. "שבע שנים לא נגעתי בסיגריה, עכשיו אני לא מסוגל להפסיק, זה עוזר לי להירגע".

הכתבה הכי נקראת היום באתר: מה הצבא העוצמתי ביותר בעולם?

ארז שלו נהרג ב־28 ביולי עם ארבעה מחבריו בחדירת המחבלים לעמדת השמירה של צה"ל בפאתי נחל עוז. לפי פרסומי דובר צה"ל, המנהרה שממנה יצאו המחבלים אותרה כבר כמה ימים קודם לכן, אבל הם השתמשו בהסתעפות שלה, שלא היתה ידועה לצבא, והפתיעו את החיילים.

חמאס קיבל אחריות לתקרית, וכעבור שעות ספורות פירסם סרטון, שבו היה אפשר לראות את הקלות הבלתי נתפסת שבה חודרים המחבלים 150 מטר אל תוך שטח ישראל, מגיעים עד לטווח אפס מהחיילים שבעמדת השמירה ומצליחים להרוג חמישה מתוך השמונה שהיו במקום: סמל ארז שגיא ז"ל (19) מקריית אתא, סמל דניאל קדמי ז"ל (18) מצופים, סמל ברקאי ישי שור ז"ל (21) מירושלים, סמל דור דרעי ז"ל (18) מירושלים וסמל נדב ריימונד ז"ל (19) משדמות דבורה.

התקשורת והרשתות החברתיות מלאו מייד בדיבורים על התרשלות של החיילים, שאננות יתר וחוסר ערנות שלהם. את אילן זה הרתיח, ולא מרפה מאז.

"ארז שלי אהב את הצבא מגיל מאוד צעיר. הוא בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה, פנימייה שרק המובחרים ביותר מתקבלים אליה, ואני יודע שאין מצב שהוא היה שאנן או שהוא נרדם. ראיתי את הסרטון של חמאס מיליון פעמים. חקרתי אותו מכל הכיוונים. היום אני יודע להגיד שארז וחבריו נלחמו עד טיפת דמם האחרונה למען ביטחונם של תושבי נחל עוז ומדינת ישראל כולה".


סרטון חמאס. בקרב פנים מול פנים עם החיילים

הוא בן 51, בעל חברה לייצור קישוטים משוקולד, "אבל זה לא מצליח להמתיק לי את החיים עכשיו". על זרועו קעקוע של עץ ארז, שעשתה כל המשפחה לאחר מות הבן. עדנה, אשתו, בחרה שלא להצטרף לשיחה, רק לשוחח איתי בטלפון. "היא מפורקת, ארז היה המלך שלה", אומר אילן. גם אחיותיו של ארז, נועם (17) ושי (14), הלומות צער מאז האסון.

דיברתי עם אילן לראשונה כבר לפני חודשים. לבטים רבים היו לו אם להתראיין; הידיעה שהוא עומד לצאת בגלוי נגד הצבא, שבנו אהב כל כך, ייסרה אותו. אבל הודעת סמס, שארז שלח לבן דודתו שלושה חודשים לפני שנהרג, הכריעה את הכף.

"ממש לפני יומיים קיבלתי מיניב הרן, האחיין של אשתי, צילום של הסמס, שבו ארז כתב לו: "אני רוצה לקעקע באנגלית את המשפט 'במותם ציוו לנו את החיים'". יניב (32), רב סרן בצנחנים שהיה מאוד קרוב לארז, הזדעזע וכתב לו שזה דיכאוני ומנבא רעות. הוא לא ידע כמה הוא צודק".

מבחינת אילן, זאת היתה הצוואה שהשאיר בנו. "היה חשוב לו להזכיר לעם ישראל שהם יכולים לשבת היום בבתי קפה ולהסתובב ברחובות בזכות החיילים שמסרו את נפשם למען המדינה. מאחר והוא מת, אני אעשה את זה עבורו".

"כבר פניתי לשרים בממשלה וביקשתי שינפיקו שטר של 500 שקלים שעליו תמונות של נופלים. אני אוהב את הצבא, בשבוע שעבר נאמתי בכנס של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF) לטובת גיוס כספים עבור הצבא, אבל אני אדאג שהאמת על התקרית תצא לאור ושהאשמים ילכו הביתה. כמו שמנכ"לים בחברות פרטיות הולכים הביתה אם הם מפשלים, כך צריך להיות גם בצבא. הזלזול הזה בחיי אדם חייב להיפסק".

לחץ וחרדות בלתי נתפסים

"תכתבי שארז היה המלך של הבית ושל כל המשפחה", אומרת לי עדנה בשיחת טלפון, "כולם אהבו אותו. העיניים הכחולות שלו, החיוך הכובש והאופי שלו העניקו לו המון כריזמה. לפעמים אני חושבת שאם יש אלוהים, אז כנראה שזה ארז שלי. הגעגועים אליו הורגים אותי".

הבגדים שלו עדיין זרוקים בחדרו, בלי שאף אחד ירים. אילן לא מסוגל לכבס אותם, "הם עדיין ספוגים בריח שלו, וככה אני יכול להסניף אותו עוד קצת. אם אכבס אותם, הריח שלו ייעלם לתמיד".


ארז ז"ל

ארז נולד ב־4 בינואר 1995, בנם הבכור של אילן ועדנה. בחודש הבא היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה־20. "תמיד היו סביבו אנשים שחיפשו את תשומת ליבו. הוא היה ילד שובב שאהב חיות ואהב לצייר ולשחות, ובכלל, ספורט אקסטרים משך אותו כל הזמן. יש דברים שהוא אהב שאנחנו לא יכולים עוד להכניס הביתה, כמו סוכריות טופיפי. אני רואה סוכרייה כזאת וזה ישר מזכיר לי את ארז", אומר אילן בגרון חנוק.

"אם יש בי נחמה אחת קטנה, זו העובדה שלא נמנע ממנו כלום כל חייו. עדנה הייתה מפנקת אותו בלי סוף. כל מה שהוא רצה, הוא קיבל. אפילו טיול לתאילנד לפני הגיוס הוא עשה. כאילו ידע שהוא צריך להספיק לחוות הכל לפני שהוא נפרד מאיתנו".

הגיוס שלו לקרבי ממש לא הפתיע את בני המשפחה. בגיל 15 החליט, על דעת עצמו, שהוא הולך לפנימייה הצבאית בחיפה. להוריו סיפר על כך רק לאחר שכבר סייר במקום. כל התנגדות מצידם לא עזרה.

"רציתי את ארז בבית, קרוב אלי", מספרת עדנה, "איזו אמא רוצה שהבן שלה ייצא מהבית בגיל 16? ארז הרגיע אותנו ואמר שיש 1,100 נרשמים, ומתוכם מתקבלים רק 60. אז קיווינו שהוא לא יהיה ביניהם. בכל שלב שהוא עבר הרגשתי שאני נשאבת לתוך זה, ופתאום רציתי כבר שהוא יגשים את מה שהוא רוצה ויתקבל".

"ארז היה חייל עוד הרבה לפני שעלה על מדים", אומר אילן, "הוא חלם על קריירה צבאית מפוארת. חשב שהוא הולך להיות מינימום מג"ד, אבל תמיד אמר שבדרגים הגבוהים בצבא יש הרבה פוליטיקה והוא לא פוליטיקאי, אז אם יראה שהוא לא מצליח להתקדם, יפרוש מהצבא וילך להיות רואה חשבון. כזה הוא היה, עם תוכניות מוגדרות לטווחים ארוכים.

"רגע לפני הגיוס, כשכבר ידענו שהוא מיועד לשרת בחילות השדה, ביקשנו שיחשוב אולי ללכת לחיל מוגן ובטוח יותר. אבל הוא אמר לנו בנחישות, בלי למצמץ: אותי חינכו להיות בגדודים. לשם אני הולך".

במארס 2013 התגייס לגדוד שקד של גבעתי. כבוגר פנימייה צבאית הוא לא עבר טירונות והצטרף ישירות אל החיילים שהתגייסו במחזור לפניו, בנובמבר 2012. "ארז נכנס מייד למסלול 'כוכבים', שמייעד את החיילים לתפקידי פיקוד. אחרי הכשרה של ארבעה חודשים בגדוד הוא עבר לאימון מתקדם, ומשם היישר לקורס מ"כים".

ב־12 ביוני השנה, אחרי חטיפת שלושת הנערים ותחילת מבצע "שובו אחים", הופסק קורס המ"כים, והחניכים שולבו בחיפושים אחר הנערים. אחר כך החלה המתיחות סביב רצועת עזה, ואילן אומר שזאת היתה, מבחינתו, נקודת המפנה: "ידעתי שאם תהיה כניסה קרקעית, ארז ישולב בה. הלחץ והחרדות היו בלתי נתפסים. התקשינו מאוד לתפקד. עדנה היתה בוכה ומכניסה אותי לסרטים, כשבעצם עוד לא קרה כלום. כנראה שהתחושה הרעה לא סתם היתה שם".

במשך חודש ארז לא יצא הביתה, והתקשורת איתו היתה רופפת. אילן ועדנה ידעו שהדרך היחידה שלהם לראות אותו, אפילו לרגע, היא להגיע לשטח ולהביא לחיילים צ'ופרים.

"ידענו שהם נמצאים באחד משטחי הכינוס", מספרת עדנה, "רצינו להביא להם באגטים עם שניצלים חמים, מלאים בכל טוב. חיפשנו מקום קרוב לדרום שנוכל לטגן בו את השניצלים ושהם יגיעו חמים לחיילים. יניב, האחיין שלי, פנה דרך קרובת משפחה לקיבוץ חצור, והם מייד נרתמו למשימה וסייעו לנו. כל הלילה עמדנו שם וטיגנו 350 שניצלים".

ביום שישי בבוקר, 25 ביולי, הם יצאו לעבר שטח הכינוס. לרוע מזלם, בדיוק אז הכריז אלוף פיקוד דרום על שטח צבאי סגור במקום. אבל בדרך לא דרך, תוך כדי שהם מסכנים את עצמם, הצליחו לעקוף את המחסומים ולהגיע אל ארז וחבריו.

"היה ברור לי שאין מצב שהוא נמצא פחות מקילומטר ממני ואני לא אראה אותו", משחזר אילן, "עדנה עוד הספיקה לעבור עם הרכב ולהגיע עד שטח הכינוס. אני הלכתי ברגל דרך החולות כשפצמ"רים של חמאס ופגזים של צה"ל עוברים לי מעל הראש, אבל כלום לא עניין אותי חוץ מלראות את ארז. זאת היתה הפעם האחרונה שדיברנו איתו".

עדנה: "ארז בכלל לא רצה שנבוא, הוא חשב שזה לא צנוע שאני אגיע עם כל כך הרבה אוכל וציוד, כשאיתו נמצאים חיילים שלהוריהם אין כסף והם לא יכולים לבוא לראות את הילדים שלהם. רק כשאמרתי לו שיגיד שחברת הבנייה שבה אני עובדת, 'רום חן', תרמה את הכל ואני רק השליחה - הוא הסכים.

"הספקנו להיות שם דקות ספורות, עד שביקשו מאיתנו ללכת. אפילו לא הספקתי לראות אותו אוכל ונהנה, אבל חיילים סיפרו לי שהוא אכל, ודאג שכל חייל וחייל יאכל גם".


ארז עם הוריו בשטח הכינוס. האב אילן: "זאת היתה הפעם האחרונה שדיברנו איתו"

ואז קרה הנורא מכל

כעבור שלושה ימים, ביום שני, בשעה 23:30 בלילה, התדפקו חמישה קציני צבא על דלת ביתה של משפחת שגיא בקריית אתא.

"היינו כבר לפני שינה, ניגשתי לפתוח את הדלת וראיתי אותם עומדים שם. שאלתי אותם כמה פעמים 'מה קרה?' אבל הם לא ענו, רק שאלו אם אפשר להיכנס. בסוף צרחתי, 'תגידו לי מה קרה, ארז נפצע?' ואז אחד מהם אמר שארז נהרג.

"באותו הרגע חרב עלי עולמי. קשה להבין את המושג הזה עד שחווים אותו, אבל זה ממש ככה. כל עולמי חרב עלי".

צרחות השבר של עדנה ואילן נשמעו בכל הרחוב. השמועה התפשטה במהירות, והבית החל להתמלא באנשים.

"נועם ישנה והתעוררה מהצעקות", משחזר אילן, "שי, הבת הקטנה, היתה במסיבה של חברה, ודאגתי שיחזירו אותה הביתה. ראש העיר, יעקב פרץ, הגיע ונשאר איתנו עד ארבע לפנות בוקר. גם מפקד הפנימייה הצבאית, סא"ל ליאור גרוס, הגיע. כולם עטפו אותנו. הגיעו גם החברים מהצבא ומהפנימייה.

"החברים ממשיכים להגיע עד היום בכל יום שישי. זה מעצים את החוסר בארז, אבל מנחם אותנו להיות סביב החברים שהוא כל כך אהב".

נפרדת ממנו?

"ארז היה הילד של כל המשפחה. ממש לפני מסע ההלוויה נכנסנו להיפרד ממנו, אחד אחרי השני. עדנה ישבה לידו כל הזמן, וכל פעם עוד מישהו בא להיפרד. האחיות שלו, הדודים, הדודות, האחיינים שהיו מאוד קרובים אליו. כולם רצו להיאחז בעוד דקה איתו".

"הוא שכב בארון, הפנים שלו חייכו אלי, אבל העיניים היו עצומות. נגעתי בו, הוא היה קר. קראתי לו שיקום, צעקתי שזה לא מתאים לי שהוא שוכב שם בתוך הארון, לא ככה דברים צריכים להיות.

"בהלוויה לא הייתי מסוגל להספיד אותו. עד היום ההתייחסות אליו בלשון עבר לא נתפסת בעיניי".

השאלות סביב נסיבות מותו של ארז התעוררו עוד בטרם נקבר. שעות ספורות לאחר היוודע התקרית הקשה הוציא דובר צה"ל גירסה רשמית לנסיבות האירוע, שלפיה כארבעה מחבלים חדרו אל שטח ישראל וירו טילי RPG לעבר עמדת השמירה של החיילים, ובעקבות הירי נהרגו חמישה. על פי ההודעה, חייל ששהה באותה עת בעמדת השמירה העליונה בפילבוקס זיהה שהמחבלים מנסים לחטוף את אחת הגופות, פתח לעברם באש וכך סיכל את ניסיון החטיפה.

אבל הסרטון שפירסם חמאס כעבור זמן קצר הראה מציאות שונה לגמרי והותיר את הצבא במבוכה ואת ההורים השכולים עם הרבה מאוד שאלות. בסרטון נראים המחבלים, שמספרם הוערך בין שבעה לתשעה, כשהם יוצאים מתוך מנהרה ורצים לעבר עמדת השמירה של החיילים. השער, שהיה פתוח לרווחה, איפשר להם כניסה מהירה, ובתוך דקות ספורות הם הצליחו להרוג מטווח קרוב חמישה חיילים, לנסות לחטוף את אחת הגופות ולחזור באין מפריע אל המנהרה, כשרובה תבור ישראלי בידם.

מהסרטון עלה כי החיילים זיהו את המחבלים רק כשהגיעו אל פתח עמדת השמירה וירו בחייל ששמר לכיוון הפתח. שאר החיילים היו מרוכזים למרגלות הפילבוקס, בצד הנגדי של השער, כך שלא היתה להם אפשרות להבחין במחבלים. מהסרטון אי אפשר לדעת מה מספר החיילים ששהו באותה עת בעמדה העליונה, שלאחר ניסיון המחבלים לחטוף את אחת מגופות החיילים הצליחו להשיב אש ולסכל את הניסיון.

הביקורת על תפקודם של החיילים עלתה מייד בתקשורת וברשתות החברתיות. הפרשנים הצבאיים דיברו על "שאננות יתר", "חוסר ערנות", "כשל טקטי" ו"מחדל". יומיים לאחר התקרית אמר אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן בתדרוך לכתבים: "המטרה של המחבלים לפגוע ביישובים ובאזרחים שנמצאים במרחב לא צלחה, אבל מהכוח שלנו אני מצפה לתוצאה טובה יותר במפגש עם מחבלים".

"ידעתי שארז וחבריו איישו עמדת שמירה ליד נחל עוז", אומר אילן, "אבל הם היו בשטח ההפרדה בין עזה לקיבוץ. בשלב הזה היינו בתוך האבל שלנו, עוד לא שמענו את כל ההתבטאויות על כך שהם התרשלו בתפקידם. מההיכרות שלי עם ארז לא האמנתי לשנייה שהאשמה היא בו.

"כבר במהלך השבעה, כשקרוב משפחה סיפר לי על הסרטון שחמאס פירסם, התחלתי לחקור את הסרטון מכל הכיוונים. דיברתי עם החיילים שהיו שם וניצלו ואספתי כל שביב מידע. האופן שבו הדברים מוצגים בסרטון לא נתן לי מנוח. האמירות שלכאורה ארז נרדם קרעו אותי לגזרים".

ומה גילית בסרטון?

"רואים בבירור שכאשר החיילים מזהים את המחבלים, הם מיישרים קו להסתערות. מהחיילים שניצלו אני יודע שכולם היו עם חגור מלא ונשקים דרוכים. בהמשך גם קיבלתי מהצבא את המידע שנמצאו בנשקים שלהם כדורים בקנה, ומצאו תרמילים בשטח, מה שמצביע על כך שהם כן ירו וניסו להילחם.

"בעמדה העליונה בפילבוקס היו שני לוחמים, ולא אחד. מהמקום שבו הם היו, הם יכלו לראות את המחבלים רק כשהם ניסו לחטוף את החייל ולהתרחק מהפילבוקס. ואז הם השיבו אש".

אבל, הוא אומר, הכשלים התחילו כבר כשהחיילים הובאו אל עמדת השמירה. "אני חושב שהכשל הראשוני היה עצם העובדה שהצבא התייחס לעמדת השמירה הזו כאל משימת ביטחון שוטף, ולא כאל משימה עם מידת מסוכנות משמעותית. אחרת אין לי הסבר איך לקחו שבעה חיילים, שנמצאים רק בתחילת קורס מ"כים, ושמו אותם שם עם מ"כ צעיר, בלי להעביר להם תדרוך מעמיק לגבי המשימה.

"כששאלתי קצינים בכירים, אמרו לי שהנוהל מחייב את הקצין האחראי להעביר למ"כ האחראי נוהל עלייה לגיזרה והיסטוריה של הגיזרה. הוא היה חייב לעדכן אותם לגבי איום המנהרות, אילו כוחות קיימים בגיזרה, דרכי חדירה אפשריות, וכמובן שאם קורה משהו, איך ולמי הם מדווחים. כל הדברים האלה לא נעשו.

"החיילים שנשארו בחיים סיפרו לי שהסמג"ד שהביא אותם אל הפילבוקס אפילו לא ירד מהג'יפ כדי לתדרך אותם. כל מה שאמרו להם זה לתצפת ב־180 מעלות לכיוון מחסום קרני.

"מהדוח הפתולוגי התברר שארז נהרג מירי של כדורים שפגעו בו משלושה כיוונים - בגב, מלפנים ומהצדדים. זה רק מוכיח שהמחבלים כיתרו אותם, ושהם בכלל לא ידעו שייתכן תרחיש כזה. במצב כזה גם ליחידה הכי מובחרת לא היה סיכוי מולם.

"אף אחד לא אמר להם שהסכנה אורבת להם מאחור. תארי לך שהם היו מתצפתים על הכיוון שהמחבלים נכנסו דרכו, והיה קורה משהו באזור מחסום קרני. היו צולבים אותם.

"הם היו חיילים טובים וצעירים, שבסך הכול מילאו את ההוראות שקיבלו. אבל את זה כמובן אף אחד לא טורח להגיד בתקשורת. הרבה יותר קל להאשים חיילים שכבר לא בין החיים ולא יכולים להגן על עצמם".

נקודה נוספת שמעלה אילן היא העובדה שחדירת המחבלים לא התגלתה על ידי התצפיתניות והמכ"ם שהיה שם. "אותי לימדו בצבא שאפילו אם מאתרים בתצפית פרה שמחרבנת על הגבול, שולחים לשם כוח לבדוק. העובדה שהמחבלים לא התגלו רק מחזקת אצלי את התחושה שכל העיניים היו מרוכזות במחסום קרני".


ארז עם סא"ל ליאור גרוס, מפקד הפנימייה הצבאית בחיפה בטקס הסיום

"רק מילאו הוראות"

הכעס של אילן והשאלות הקשות שהוא מעלה, בלי שיקבל עליהן תשובות מגורמים מוסמכים, רק מעצימים אצלו את תחושת המחדל. התחקיר הצבאי טרם הוגש למשפחות, "אבל כבר הפסקתי לחכות לו. אני רק רוצה התייחסות ותשובות מגורם צבאי, שהם יפיקו לקחים וישלחו את האשמים הביתה".

בחודש שעבר הוזמנו משפחות ההרוגים, בפעם הראשונה, אל עמדת הפילבוקס שבה נהרגו בניהן. אילן מצא שם כיתוב בכתב ידו של ארז.

"על הפילבוקס ראינו שמישהו כתב את המילה 'שקד', ומייד זיהינו שזה כתב היד של ארז. התחושה הזאת, להיות במקום שבו הכל נעצר, היא קשה ובלתי נתפסת לתיאור".

הוא מספר שעד שהגיע לפילבוקס וראה אותו במו עיניו, סבר שזה מבנה גדול וגבוה. "בפועל הוא ממש לא גדול. בתוך הפילבוקס, בקומה התחתונה, יכולים להיות בקושי שני חיילים. לפי ההנחיות, דלת הברזל אמורה להיות תמיד נעולה, ואם החיילים רוצים לפתוח אותה ולצאת, הם צריכים לקבל אישור מיוחד. בפועל גיליתי שהדלת הזאת בכלל לא נסגרה. זה הטריף אותי. התחושה היתה שהם ממש הופקרו בשטח, כמו במטווח.

"הבנתי שהתחקיר שעשיתי הוא התחקיר שהצבא צריך לספק למשפחות. החלטתי להתעמת עם המפקדים הבכירים שהיו שם. ניגשתי לאלוף פיקוד הדרום ולמפקד בית הספר למ"כים ואמרתי להם שאני רוצה להבין איך זה שהם שמו שם חיילים בלי מפקד עם ותק וניסיון. הרי גם נהג צעיר שרק עבר טסט מחייבים לנהוג בהתחלה עם הורה מלווה. זה שיש לו רישיון לא אומר שהוא יודע לחוש את השטח, אלה דברים שלא לומדים בתיאוריה.

"הצבא ידע שהשטח הזה הוא שטח מלחמה מוקף מנהרות. למה לא ייחסו לזה חשיבות עליונה?"

ומה הם השיבו?

"הם הסתכלו עלי ושתקו. לא היה להם מה להגיד".

עדנה אומרת שהיא יודעת ששום תחקיר כבר לא יחזיר לה את הבן שלה, "אבל מי שחתום על הפילבוקס צריך לתת על כך את הדין. לא ייתכן שקצינים בדרגות בכירות ייתנו לי תשובה ש'בזמן לחימה קורים דברים'. לא ייתכן שהמלחמה תהיה התירוץ שלהם לרשלנות. הם מתאמנים ועובדים כל השנה כדי להוכיח את עצמם ברגע האמת. הפילבוקס הזה היה מלכודת מוות, וחמישה חיילים נהרגו בגלל הרשלנות הזאת.

"אני מבקשת מכל האחראים בצבא שיהיו מספיק אמיתיים ואמיצים לבוא ולהוציא תחקיר נוקב. שבאותה הקלוּת שבה הלכו ואמרו שהחיילים כשלו, שיידעו לבוא ולפרסם מול כל עם ישראל שבהתנהלות של החיילים לא היה שום דופי. הם רק מילאו הוראות רשלניות של מפקדים אחרים".

• • • •

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל משתתף בצער המשפחות השכולות וימשיך ללוותן ככל שיידרש. חטיבת בית הספר למ"כים, על מפקדיה ולוחמיה, לחמה במבצע צוק איתן בגבורה אל מול אתגרים מבצעיים בתנאים מורכבים. הכוח מחטיבת בית הספר למ"כים מורכב מהחיילים הטובים ביותר ביחידותיהם, שנבחרו על ידי מפקדיהם לצאת לקורס פיקודי. כנהוג בצה"ל, האירוע שבו נהרגו הלוחמים מתוחקר כחלק מתהליך התחקור המבצעי, המתנהל בימים אלו. המסקנות והלקחים יוצגו למשפחות החללים כנהוג באופן ישיר, ולא באמצעות כלי התקשורת".

michali100@gmail.com

משפחה הותקפה בחומצה באזור ירושלים

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר