"אתה יכול לחסוך לסטודנטים שלך לאתיקה הרבה זמן, תגיד להם שהם יודעים את ההבדל בין טוב לרע", בוקע קולו של אהרון סורקין מגרונה של מגי, מפיקת חדשות. בעונה השלישית של הדרמה מבית HBO ממשיך סורקין לשגר עוד חיצי ביקורת מושחזים לעבר וושינגטון והעולם. "נראה שלממשלת ארה"ב יש הרבה חוקים שיגנו עליה מהאזרחים", מתלונן העיתונאי ניל, רגע לפני שהוא חומק מאנשי הבולשת הבאים לחקור אותו. ויבקע קולו של סורקין ויאמר: תקשיבו לי, אני יודע.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הבעיה הגדולה של "חדר החדשות" היא הצדקנות המוסרית הטוטאלית שלה. כל הדמויות, בלי יוצא מהכלל, עטופות בהילה סורקנית בלתי מתפשרת. היוצר משגר את דמויותיו לסיטואציות מורכבות - כמו דיון על חיסיון מקורות, או העברת תאגיד התקשורת שבו הם עובדים לידיים לא נקיות - ומצמיד להן דיאלוגים קצביים, עתירי אידיאולוגיה. תפיסת העולם של סורקין מתבטאת בכל פינג פונג מילולי. סורקין מדברר את כולן. הוא וייל המגיש והוא מאק המפיקה הראשית, הוא מגי והוא ניל, הבורח מפני הרשויות רק מפני שטובת האנושות מול עיניו. "אי אפשר להסתיר אמת חשובה, זה לא מסובך יותר מזה", אומר סורקין, כלומר ניל, והיוצר משרבט בתסריט "ניל משפיל את עיניו. מוסיקה ליברלית ברקע".
"חדר החדשות" עשויה להיתפס כסידרה שנונה, מבריקה, אפילו מאתגרת, מכיוון שהיא מחברת בין אירועים דמיוניים לאירועי חדשות אמיתיים. על הצופה מוטלת לכאורה המשימה לחשוב. בפועל, אין צורך לאמץ את התאים. הדרמה משמיעה רק אג'נדה אחת באמצעות כמה פרצופים יפים. סורקין שב ומצעיד את גיבוריו במסדרונות בלתי נגמרים, נותן להם לנהל דיאלוגים רומנטיים מתישים/פוליטיים/מייגעים/ גם וגם, מתוך אמונה שמה שהצליח ב"בית הלבן" יצליח שוב. אך מה שעבד יפה בממלכה האידיאליסטית של מרטין שין פשוט לא עובד כאן, וזוהי כבר העונה השלישית. עד מתי? כנראה עד שמישהו יקרוס מוורבליות יתר.
סורקין מדלג על רבדים ועומקים דרמטיים לטובת הצגת האמת שלו. רק שלו. חבל שהוא לא מקשיב אפילו לעצמו. "האמת נמצאת ברגעים הלא זהירים", אומרת מגי למקור בכיר שנתפס מלכלך על נשיא. אוי ואבוי. אל דאגה, זה ייגמר בראיון בלעדי אצל אשת החדשות הטובה והצודקת. ביקום שבו הכל מתוכנן, מוקפד וזהיר אין דרמה מרגשת. סורקין מקריא מדף המסרים שלו, מטיף להמונים, בטוח בדרכו. השאלה למי יש עוד כוח להקשיב לו.
• • •
שכונת חיים
שכונה, Nickelodeon ,15:40
אם הגעתם בטעות לשכונת נרקיס הבדיונית, לא תוכלו להתבלבל: העשירים לבושים היטב, העניים זרוקים. לראשונים יש וילות, האחרונים מצטופפים בדירות שיכון. רוב ה'נרקיסים' הם סנובים קרים, ה'שכונקים' חמים, מצחיקים ואוהבים לעזור זה לזה. השימוש בסטריאוטיפים בולט במיוחד בדרמת הנוער החדשה והפוטוגנית, השואבת השראה מפערים חברתיים וכלכליים מציאותיים. מה שהחל עם סיפור מסגרת חזק, על אלמן ואב לחמישה ילדים הנקלע לחובות, הפך במהרה לדרמת הרפתקאות. הריאליזם שוב נדחק לטובת השילוש הקדוש: רמזים, מערה ואוצר. מי שמציל את המצב הוא המשחק המצוין של הדור הצעיר, תותי ניניו המהפנטת ושחקנים לא מוכרים דוגמת עומר גולדמן וניר חלפון. את "שכונה" משווקים לקהל עם שמות (יוסי מרשק, יעל שרוני), אבל האמת היא שהאנונימיים גונבים להם את הפוקוס בלי מאמץ. מחפשים אוצר? מצאתם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו