את סרט הביכורים שלו צילם ג'ון סטיוארט במזרח התיכון, אבל האפשרות לעשות את זה בישראל כלל לא עלתה על הפרק. "כבר יש לנו בחור יהודי שמביים את הדבר הזה - אני", הסביר הקומיקאי היהודי המצליח ל"הוליווד ריפורטר". "התקשורת האיראנית שידרה קטע של שבע דקות, שבו טענו שאני סוכן מוסד ו־CIA. אז הדבר האחרון שהיינו צריכים זה להוסיף עוד שמן למדורה".
"רוזווטר", שהופק בתקציב זעום יחסית של 10 מיליון דולר, מבוסס על זיכרונותיו של מזיאר בהרי, כתב השבועון "ניוזוויק" יליד טהרן בעל אזרחות קנדית, שדיווח על החשדות לזיוף תוצאות הבחירות במדינה ב־2009 ובעקבות זאת נעצר בחשד לריגול לטובת ארה"ב וישראל.
מי שהיה אחראי במידה מסוימת למעצר הוא לא אחר מסטיוארט עצמו, מגיש תוכנית הטלוויזיה המצליחה "הדיילי שואו", ששלח כתב לסקר באופן קומי את הנעשה באיראן. הכתב שוחח עם עוברי אורח, התארח אצל משפחה איראנית ובין השאר ראיין את בהרי, שנשאל בהומור מול המצלמות אם ייתכן שהוא בכלל מרגל. את אנשי משמרות המהפכה זה לא ממש שיעשע, ובהרי נעצר חמישה ימים אחרי השידור. הוא ישב בכלא האיראני ארבעה חודשים עד ששוחרר, בערבות של 300 אלף דולר, ותוך התחייבות לדווח מדי שבוע על פעילי אופוזיציה. התחייבות שלא קיים מעולם, כמובן. כיום הוא מתגורר בלונדון עם אשתו ובתו בת הארבע, שנולדה שמונה ימים לאחר שחרורו.
"זה היה כמו שילוב בין קפקא למונטי פייתון", סיפר בהרי ל"ניו יורק טיימס". "אני לא חושב שג'ון הרגיש אחריות למעצר שלי, אבל הוא חש מעורבות אישית בסיפור, בגלל ששמו עלה במרתפי החקירות האפלים של הכלא האיראני". האם זה מה שגרם לסטיוארט להפוך את הסיפור לסרט? "יהודים עושים הרבה דברים מתוך תחושת אשמה. בדרך כלל זה מתבטא בללכת ולבקר אנשים, לא ללכת ולעשות סרטים", אמר סטיוארט ל"ניו יורק מגזין". "הספר שכתב מזיאר היה מרתק".
סטיוארט (52) כבר הוציא בחייו שלושה ספרים - אוסף סיפורים קצרים ב־98' ושני ספרים הומוריסטיים על פוליטיקה אמריקנית ועל המין האנושי, שהפכו לרבי מכר. אבל זו הפעם הראשונה שהוא כתב תסריט לסרט מלא. לאחר סיום כתיבת הטיוטה הראשונה שלח אותה לג'יי.ג'יי אברהמס ולרון הווארד, במאים נחשבים וחברים קרובים, כדי לקבל חוות דעת.
"קראתי את זה, וכלל לא הרגשתי שמדובר בדראפט ראשון", נזכר הווארד. "זה הרגיש זורם ומובן להפליא". מכאן הבחירה לביים את הסרט כבר היתה המשך טבעי. "ברגע שאתה סטנדאפיסט או מגיש תוכנית טלוויזיה משלך, אתה רגיל לשלוט באופן מוחלט על כל החומרים שלך. לכן, בשלב מסוים בתהליך סירבתי להעביר את זה למישהו אחר".
סטיוארט עזב לשלושה חודשים את הכיסא הנוח באולפן "הדיילי שואו" ונסע לירדן לביים את הסרט. "ברור שבנקודה הזו של הקריירה מדובר בסיכון גדול", הוא מודה. "סרט קולנוע שונה מאוד מהטבע הסלחני והנשכח של 'הדיילי שואו', שם אתה שופך חרא ביום שני, ולמחרת זה מאחוריך. כאן הכל נבנה לקראת סוף השבוע הראשון באקרנים, וזה ממש יוצר לחץ של נשף סיום תיכון: 'אני הולך לאבד את הבתולים שלי!' מצד שני, אני חוטף ביקורות בלי הפסקה, אז זה לא משהו יוצא דופן".
הסרט "רוזווטר", בכיכובו של גאל גרסיה ברנאל בתפקיד בהרי, זכה לביקורות חיוביות בארה"ב, אולם הבאזז סביבו לא משך את האמריקנים לקולנוע. בסוף השבוע הראשון לעלייתו הוא הכניס רק 1.2 מיליון דולר. באיראן, לעומת זאת, אסרו את הקרנתו, והתקשורת הממלכתית טענה כי מדובר ב"פלופ אנטי־איראני מלא בשקרים, במימון של הלובי הציוני". ג'ון סטיוארט הודיע בתגובה: "אני עדיין ממתין לכסף הזה".
מזיאר בהרי. בילה ארבעה חודשים בכלא האיראני // צילום: GettyImages
נקודת מעבר נחשקת
כשסטיוארט קיבל בינואר 1999 את "הדיילי שואו", תוכנית הלייט־נייט של ערוץ הכבלים "קומדי סנטרל", איש לא דמיין לאן הוא ייקח אותה. אין כמעט פרה קדושה שהוא לא שחט. הוא נכנס בכולם: בנשיא, בפוליטיקאים מכל המפלגות ומכל הדרגים, בראשי מדינות, בתאגידים ובלוביסטים, בטרוריסטים ובשוטרים, בפרשנים ובכתבי חדשות. התוכנית נפתחת תמיד במונולוג אקטואלי, שנעזר בקטעי וידאו ממהדורות החדשות כדי לבסס את עמדתו ולגחך על אחרים.
כמעט כל תוכניות הסאטירה של העשור האחרון ספגו ממנו השראה - בין שבערוצים המתחרים ובין שברחבי העולם, כולל אצלנו, בין השאר בתוכניות "ארץ נהדרת", "מצב האומה" ו"תוכנית קיציס". כ־2 מיליון אנשים צופים בה מדי לילה, 80 אחוז מהם בני 18 עד 49 - חתך הצפייה המבוקש ביותר בקרב המפרסמים. עשרה אחוזים מצופיה הודו שהם רואים את התוכנית כדי להתעדכן בכותרות החדשות.
קטעים רבים של התוכנית הופכים ויראליים, כתבות מסוימות מעוררות דיון ברשתות החברתיות, ונרשמו גם כמה התפטרויות בשירות הציבורי, כתוצאה מדברים שנחשפו שם. התוכנית היא נקודת מעבר נחשקת עבור פוליטיקאים שפוזלים לקהל היעד - הנשיא ברק אובאמה, למשל, הופיע בה שש פעמים, כולל אחרי העימות הקטסטרופלי עם מיט רומני לפני בחירות 2012."סטיוארט מסרסר את קהלו הצעיר והליברלי", אומר הפרשן הפוליטי של רשת פוקס, טאקר קרלסון. "הוא מוביל תוכנית שנועדה לשרת את המפלגה הדמוקרטית. הוא נשאב אחר הכוח במקום להתעמת איתו".
מדובר גם בחממה לגידול קומיקאים. סטיבן קולבר, שיחליף בשנה הבאה את דיוויד לטרמן, החל את דרכו ככתב בתוכנית "הדיילי שואו", וכך גם ג'ון אוליבר, שקיבל תוכנית לייט־נייט שבועית ב־HBO אחרי שהחליף בהצלחה מרשימה את סטיוארט בעת צילומי סרטו. התוכנית הצמיחה כוכבי קולנוע (ובהם סטיב קארל ואד הלמס), סטנדאפיסטים מבטיחים, מפיקים וכותבים מצליחים, אמנים מוסיקליים ושחקנים.
"'הדיילי שואו' לא שינתה דבר בעולם הפוליטי", הסביר סטיוארט ל"ניו יורק מגזין", "הפוליטיקה רק הפכה גרועה יותר. אנחנו גם לא באים לשנות דברים במערכת הפוליטית, אלא לשקף את נקודת המבט שלנו. זאת מטרה אנוכית, אני יודע, אבל זה מין אקטיביזם פסיבי, אם בכלל יש דבר כזה. פשוט להצביע על הדברים הרעים ולומר, 'היי, מישהו צריך להיות שם!'
"אנחנו לא אלה שעושים את העבודה. אקטיביסטים עושים את העבודה, ופועלים יום־יום בתוך מערכת ביורוקרטית מסואבת ומושחתת. אם הצעקה שלנו עושה להם טוב זה נהדר, אך לעולם לא אנסה לבלבל בין מה שאנו עושים בתוכנית לבין מה שאנשים עושים כדי לשנות את המערכת.
"זה כמו שאנשים אומרים שבוב דילן שינה את העולם בשנות ה־60. הוא כתב שירים טובים, ואנשים שבאמת שינו את העולם בוודאי זימזמו אותם הרבה, אבל הוא לא זה ששינה את העולם".
פרופסור ליבוביץ'
הוא נולד ב־1962 בשם ג'ונתן סטוארט ליבוביץ'. שנתיים קודם לכן עברו הוריו, דון ומריאן ליבוביץ', מניו יורק סיטי לניו ג'רזי, כדי שאביו יוכל להיות קרוב יותר לעבודתו במעבדות תאגיד הרדיו של אמריקה בפרינסטון. לסטיוארט אח אחד המבוגר ממנו בשנתיים, לארי, שהוא כיום איש עסקים בכיר בוול־סטריט.
הליבוביצ'ים היו משפחה יהודית ממוצעת מהמעמד הבינוני. בצעירותו נשלח ג'ון לגן ילדים דתי, שהיה שייך לישיבה, ובהמשך הצטרף לאחיו בבית הספר הציבורי. בראיון שנתן ב־2002 ל"ניו יורק טיימס" סיפר איך הילדים בביה"ס נהגו לכנות אותו בשמות גנאי דוגמת Leibo-tits או Leibo-shits. "זה לא שגדלתי בוורשה, אבל הסביבה שלי כן היתה מודעת למי שאני. שמעתי פה ושם גם הערות גזעניות".
הוא שיחק כדורגל בתיכון ובקולג' בווירג'יניה, שאליו הלך ללמוד כימיה. במבט לאחור הודה כי זו היתה תקופה אומללה, והוא הרגיש אבוד. סטיוארט התקבל לאחוות סטודנטים, אך נטש כמחאה על טקסי החניכה המשפילים. שנתיים אחרי תחילת הלימודים עבר ללמוד פסיכולוגיה. "מתברר שבכימיה יש תשובה נכונה ותשובה לא נכונה, בזמן שבפסיכולוגיה אתה יכול לענות מה שתרצה, כל עוד אתה כותב את זה על גבי חמישה עמודים", הסביר בזמנו בראיון לתוכנית "60 דקות".
ב־1983 זומן לנבחרת שטסה לייצג את ארה"ב במשחקי מכבי של פאן אמריקה, שנערכו בברזיל, במה שהיה מעין טורניר מקדים לקראת המכביה בישראל. סטיוארט פתח בהרכב והיה דמות בולטת בחדר ההלבשה. דיוויד קונין, ששיחק לצידו, סיפר: "ג'ון יצר אווירה די קלילה בחדר ההלבשה, אבל כולם קצת פחדו להתעסק איתו, כי הוא היה כל כך שנון ומהיר תגובה".
הנסיעה לסאו פאולו ארכה עשרה ימים וכללה ארוחת שבת חגיגית, מסיבות, ריקודי סמבה והורה ומינגלינג עם צעירים יהודים לטינים. הנבחרת האמריקנית השיגה ארבעה ניצחונות והפסידה רק לברזיל בגמר. למרות ההצלחה, סטיוארט נאלץ לוותר על שאיפותיו להפוך לכדורגלן מקצועני בגלל פציעה בברך, וסיים את הקריירה שלו בקולג' עם עשרה שערים.
ב־1984, אחרי שהשלים את לימודיו, חזר לניו ג'רזי ודילג בין עבודות מזדמנות. הוא עבד כברמן במסבאה קטנה בעיר מגוריו, כפועל במחלקת הבריאות של ג'רזי וכמפעיל בובות מול תלמידי חינוך מיוחד. כעבור שנתיים עבר לניו יורק, עם חלום על קריירת סטנד־אפ.
הוא השיג מקום קבוע על במת מועדון הקומדי סלאר המפורסם, ובהמשך השתחל לטלוויזיה ככותב בתוכנית "קרלין קומדי האוור". ב־1992 בחרה בו MTV להנחות את תוכנית המערכונים "You Wrote It, You Watch It". באותו הזמן גילה אותו דיוויד לטרמן, שהפך אותו לאורח קבוע בתוכניתו. כשלטרמן עזב את משבצת הלייט־נייט המאוחרת של NBC ועבר ל־CBS, הוזכר סטיוארט בן ה־30 כמועמד מוביל להחליפו, אולם הפסיד את הג'וב לקונאן אובריאן. MTV מייד הבינה את הפוטנציאל שמתחבא אצלה בערוץ ומיהרה להציע לו תוכנית אירוח בהנחייתו - "The Jon Stewart Show".
הלייט־נייט שלו היה מזן חדש: טוק־שואו קצבי, שמשלב ראיונות עם סלבס, הופעות מוסיקליות ומערכונים. הוא זכה לרייטינג גבוה כבר בעונה הראשונה ותוכניתו היתה מהנצפות ביותר ברשת, שנייה רק ל"ביוויס ובאטהד". בין המפורסמים שישבו אצלו על הספה היו קורטני קוקס, הווארד סטרן, אלישיה סילברסטון וקוונטין טרנטינו. עם זאת, התוכנית התקשתה במכירת זכויות השידור בסינדיקציה לערוצים נוספים. בעונתה השנייה היא נדחקה ל־2 בלילה, ובסיומה, ב־1995, בוטלה. לטרמן היה האורח האחרון בתוכנית.
כעבור שנה הקליט ספיישל עבור HBO, וחיפש עצמו בתעשייה עם תפקידי אורח בסיטקומים ותפקיד משנה בסרט של אדם סנדלר, "ביג דדי". כיום הוא מסתכל במבוכה על קריירת המשחק שלו; נדמה שהפעם היחידה שבאמת חש בנוח עם התפקיד היתה כשגילם קומיקאי צעיר שהוזעק להחליף את מגיש תוכנית האירוח הוותיק בסידרה "התוכנית של לארי סנדרס".
טלוויזיה מסוג אחר
חייו השתנו בינואר 1999, כשנבחר להחליף את קרייג קילבורן בהגשת "הדיילי שואו", ארבעה ערבים בשבוע. מעמדו החל לצמוח. תשעה ימים לאחר אסון התאומים, כשהתוכנית חזרה מחופשה קצרה בעקבות הפיגוע, פתח אותה סטיוארט בנאום קודר על האבסורד שבהיותו ליצן חצר בימיה הקשים ביותר של האומה.
במהלך המונולוג המרגש נחנק סטיוארט מדמעות כמה פעמים. בסיומו אמר: "הנוף מהדירה שלי היה מגדלי התאומים, עכשיו הם נעלמו. הסמל של אמריקה לכושר ההמצאה, לחוזק ולעבודה, לדמיון ולמסחר, פשוט הלך. אבל אתם יודעים מה הנוף שרואים עכשיו מהחלון? פסל החירות. הנוף מדרום מנהטן כרגע הוא פסל של חירות, ואת זה אי אפשר להביס". זה היה מונולוג קאלטי, שנכנס לפנתיאון התרבות האמריקנית ורק הגביר את ההערכה כלפי סטיוארט.
ב־2007 דורג סטיוארט במקום הרביעי בסקר שבדק מיהם העיתונאים המוערכים ביותר בארה"ב. קדמו לו מגישי החדשות המיתולוגיים דן ראת'ר, טום ברוקאו ובריאן וויליאמס. כעבור שנה בחר בו מגזין "פורבס" כסלבריטאי המשפיע ביותר בעולם.
"הדיילי שואו" זכתה עד היום ב־18 פרסי אמי, מהם עשרה ברציפות בשנות האלפיים, וב־2005 קטף את הגראמי בקטגוריית האלבום הקומי של השנה (גירסת האודיו לספר שלו). על סיקור מערכת הבחירות של 2000 ו־2004 זכה בפרס פיבודי, המוענק לתוכניות רדיו וטלוויזיה מצטיינות. הוא גם הינחה פעמיים את טקס הגראמי ופעמיים את טקס האוסקר (ב־2006 וב־2008).
"ג'ון מתעד את מצעד הבושה של הפוליטיקה ושל התקשורת האמריקנית", אמר עליו בריאן וויליאמס, מגיש מהדורת הלילה של NBC, ל"ניו יורק מגזין". "רבים מאיתנו מייחלים להיות במקום שבו הוא נמצא; אני מקנא בבמה שלו, באפשרות לצעוק מפיסגת ההר. הוא חלק משמעותי והכרחי בתוך העולם הפוליטי".
"העובדה שהשם שלי בכלל הופיע בדירוג העיתונאים האמינים באמריקה היא אמירת 'פאק יו' לכל אחד אחר", מסביר סטיוארט. "יש מקום לערוץ טלוויזיה שידווח בצורה טהורה על תפקוד הממשלה, במקום כל ההתפתלויות היומיות שיש היום.
"מאבק בשחיתות ובמחדלים יכול להיות מדוּוח סביב השעון, אבל זה לא קיים היום. זאת הסיבה שאנחנו עושים צחוק מ־CNN, מכיוון שהם בזבוז של הזדמנות. אתה צופה בהם וחושב לעצמך מה הם היו יכולים לעשות עם כל הצעצועים הנפלאים האלה שיש להם ביד".
הוא מתגורר במנהטן עם רעייתו טרייסי מקשיין, וטרינרית ממוצא קתולי, שאיתה התחתן לפני 14 שנים אחרי שהציע לה נישואים דרך תשבץ שהכין עבורה והודפס בעיתון. לשניים שני ילדים - נייט (10) ומגי (8). לפני שש שנים סיפר סטיוארט במהלך ראיון עם טוני בלייר: "אשתי קתולית, אני יהודי. זה שילוב מעניין מאוד: אנחנו מגדלים את הילדים שלנו להיות עצובים".
על פי המגזין "טי.וי גייד", שכרו נע בין 25 ל־30 מיליון דולר בשנה, מה שמעמיד אותו בראש טבלת המשתכרים בתוכניות הלייט־נייט, בהפרש ניכר ממתחריו. אולי זה קצת אירוני שנציג ה־99%, שעומד בחזית המאבק בהון־שלטון, הוא אחד שהונו מוערך ב־80 מיליון דולר. בתחילת החודש מכר את הפנטהאוז היוקרתי שהחזיק ברחוב הדסון בניו יורק תמורת 17.5 מיליון דולר, אחרי שרכש אותו לפני תשע שנים ב־4.5 מיליון.
עם ילדיו. "אשתי קתולית ואני יהודי, וזה שילוב מעניין - אנחנו מגדלים אותם להיות עצובים" // צילום: Disney
יהודי עם פה גדול
סטיוארט מנופף במוצאו היהודי, אולם אין לו בעיה להנחות את "הדיילי שואו" גם ביום כיפור. "אני לא איש דת מלומד", סיפר לצופיו ב־2001, "בואו נעמיד עובדות על דיוקן: מעט מאוד אנשים מתבלבלים ביני לבין הרמב"ם". ביום כיפור של 2003 הסביר בתוכנית: "צמתי היום, לא מתוך חובה דתית אלא בגלל שאני לא רוצה שהיום שבו ארגיש רע עם עצמי יחלוף. אז יום כיפור שמח לכולכם".
בראיון ללארי קינג סיפר: "אין לי שום בעיה עם הדת, אני חושב שהיא מספקת להרבה מאוד אנשים נחמה ושלווה. אבל אני חושב שאנשים חילונים מתנגדים לתפיסה שדת היא הדרך היחידה לקבל ערכים".
בתחילת מבצע צוק איתן עשה סטיוארט אייטם קצרצר על הלחימה בין צה"ל לחמאס. "בזמן שהישראלים מקבלים התראה על אזעקה דרך אפליקציה בטלפון, הצבא הישראלי מזהיר את תושבי עזה לפני הפגזות באמצעות פצצה חכמה. ואז, מה העזתים אמורים לעשות? להתפנות לאן? אתם פאקינג ראיתם את עזה? ישראל חוסמת גבול אחד, מצרים חוסמת את הגבול האחר. מה הם אמורים לעשות? לשחות משם?"
מגיש הרדיו הימני, מארק לוין, מיהר לתקוף אותו: "אתה פאקינג ראית את ישראל, חתיכת אידיוט?! אתה פאקינג ראית אילו מדינות מקיפות אותה, חתיכת אהבל?! האם חמאס נותן התראה ליהודים בישראל? אתם צריכים לשמוע את הבדיחות של ג'ון סטיוארט ליבוביץ' על השואה, יש לו מיליון כאלו. זה מאוד מצחיק". סטיוארט חטף מכל הכיוונים. הרשתות החברתיות השתוללו, והיו שכינו אותו "יהודי מלא שנאה עצמית". שבוע לאחר מכן הגיב במערכון קצר, שבו הוא מותקף בצעקות בכל פעם שהוא מזכיר את המילה "ישראל".
"יש הרבה מאוד סיבות מדוע אני שונא את עצמי, אבל יהדותי אינה אחת מהן", הסביר ל"הוליווד ריפורטר". "אז כשמישהו מתחיל להאשים אותי בזה, או לזרוק שאני פרו־טרוריסטים, זה מאכזב אותי יותר מכל דבר אחר.
"עשיתי קריירה במשך 16 שנה מכך שאני מבקר מדיניות פוליטית שלדעתי לא טובה לאמריקה, וזה לא הופך אותי לאנטי־אמריקה; ואם אני עושה אותו הדבר עם ישראל, זה לא הופך אותי לאנטי־ישראל. אם היה משהו מועיל במה שאמרו עלי, אז אני מספיק פתוח כדי לקבל זאת ולהפנים. אך צעקות לא עושות עלי רושם. ברגע שמתחילים לצעוק לי 'השם האמיתי שלך הוא ליבוביץ'' - זאת הנקודה שבה אני מעביר ערוץ".
בשבוע שעבר אמר סטיוארט לאתר O Canada: "מרתק אותי איך אנשים רוצים להגדיר מיהו יהודי ומי לא. בעבר זה נעשה על ידי אלה שאינם יהודים, אולם נראה שעכשיו זה נעשה דווקא על ידי אנשים שהם כן. זה כבר הרבה יותר מלאומנות. אתה כבר לא יכול להביע היום ביקורת על יהדות בצורה שבה אתה רוצה. מעולם לא חשבתי שזה יגיע דווקא מהאחים שלי.
"אני חושב שזה עצוב מאוד, זה אכזרי. איך זה עושה אותי פחות יהודי? והרעיון שהם יכולים לומר לך מיהו יהודי - איך אתם מעזים? אתם היחידים שיודעים את דבר האלוהים, והיחידים שיכולים להפיץ אותו?
"הסכנה בדיכוי היא לא רק ביצירת מדוכאים. הסכנה היא בכך שאתה עצמך הופך למדכא. זה יוביל במהירות לדרדור החברה. תמיד רציתי לענות לאנשים שהתחילו לתקוף אותי על העניין הזה: 'אני רוצה שישראל תהיה מדינה מוגנת ובטוחה. מה המטרות שלכם?' לא תאמין כמה חרא ספגתי. היו חבר'ה בטלוויזיה שאמרו שאני יהודי כמו היהודים במחנות הריכוז של הנאצים, שעזרו להביא את אחיהם למשרפות. לכו תזדיינו, גם אני איבדתי אנשים בשואה. איך אתם מעזים?"
סטיוארט מראיין בתוכניתו את נשיא ארה"ב, ברק אובאמה
מה לעזאזל עשיתי?
אחרי 16 שנים באותה משבצת שידור, ועם סרט ראשון בקולנוע, התקשורת בארה"ב עוסקת באובססיביות בשאלה מה יעשה אחרי "הדיילי שואו". החוזה שלו אמור להסתיים בספטמבר, אולם ההערכה היא שהוא רוצה להגיש את התוכנית גם במערכת הבחירות הקרובה לנשיאות, תקופת השיא של תוכניות הסאטירה.
האם הוא שוקל כניסה לפוליטיקה? בעבר אמר לאופרה ווינפרי שהמחשבה חלפה בראשו, אבל נראה כי הסיכויים קלושים. לפני כמה חודשים דחה הצעה להנחות את תוכנית הראיונות הפוליטית "Meet the Press" ב־NBC. "דבר ראשון, הם לא הציעו לי שום דבר", סיפר לאחרונה. "הם ניסו לפתח את הרעיון, בדרך של 'אולי הגיע הזמן שנעשה משהו מגוחך'. הוזמנתי לפגישה, שאת רובה הקדשתי כדי להסביר להם שזה רעיון מופרך, ואז עברתי איתם על כל הסיבות שאני חושב שזה צעד לא נכון גם עבורי וגם עבורם".
חברו הקרוב, ג'רי סיינפלד, הסביר ל"הוליווד ריפורטר": "המניעים שלו טהורים. לרוב האנשים בתעשייה יש צד אמנותי וצד עסקי, ואילו ג'ון שם דגש גדול בהרבה על הצד האמנותי. כל עוד זה מרגיש לו נכון, כל עוד הוא נהנה מהעשייה והצופים נהנים מהתוצרת, הוא לא חושב על דברים כמו 'לאן הקריירה שלי ממשיכה מכאן'. הוא פשוט בן אדם כזה. כשהתחשק לו לעשות סטנד־אפ הוא פשוט עלה יום אחד על במה והתחיל להופיע, ולא היה אכפת לו מה יקרה כתוצאה מכך. לכן, כשיגיע היום שבו הוא יחליט להפסיק עם 'הדיילי שואו', זה לא יקרה כי באמת אכפת לו מה הלאה".
בשבוע שעבר, כשנשאל בפעם המי יודע כמה "מה יקרה אחרי 'הדיילי שואו'", הזכיר סטיוארט למאזינים את הפרק ב"סיינפלד" שבו ג'ורג' קוסטנזה נפרד מחברתו סוזאן, ואז משנה את דעתו ומציע לה לחזור אליו.
"ג'ורג' כולו נרגש, והיא מקבלת אותו בחזרה. ואז יש סצנה שהוא עולה איתה במדרגות לדירה, והוא פתאום קולט מה קרה, ועושה פרצוף של 'מה לעזאזל עשיתי?' אני צריך למצוא את האיזון הנכון. כנראה לא אמצא עבודה שיותר מתאימה לי מזו שאני עושה כרגע. אבל כן, יש רגעים שבהם אתה חושב שכבר עשית מספיק, או שהגיע הזמן לאתגר את עצמך עם משהו קצת פחות נוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו