בחנות הספרים ראיתי אותה מצטנעת בין החדשים. נערה בלונדינית אסופת שיער, המוטבעת על כריכת הספר החדש של בני ברבש, "החיים בחמישים דקות". אחר כך אלמד שאין ולו דבר בין השקט שלה, בין הפנים הנהירות, היופי הצעיר, החף מספקות, לסערת ההתרחשויות המתחוללת בדפים שתחתיה. המולת חשדות, המטלטלת את זהבה, אישה דתייה בואכה חמישים, כשהיא מבחינה בשערה בלונדינית מלופפת סביב כתפיית הגופייה של בעלה דב, עו"ד ירושלמי מצליח, אבי שני ילדיה והאיש שהלכה אחריו, כשהיא מקבלת עליה עול מצוות וטעם אמונה.
את שמו קיבל הספר בגלל המפגשים שזהבה מקיימת עם הפסיכותרפיסט שאליו היא הולכת בהמלצתו של הבלש ששכרה, שימצא הוכחות לבגידה של בעלה. שיביא לה עובדות לחבוש איתן את הפצע המטריף את דעתה, לגרש את מפלצת החשדות. שישים סוף לסיוט שבו כל מפתח בלי מנעול או מנעול בלי מפתח פותחים עוד שאלה, עוד דלת, ורוח פרצים משתוללת בין הדפים ובנפשה.
היא מגיעה אל כל הטיפולים, נשכבת על הספה, ובמשך חמישים דקות לא מוציאה הגה. נחשול המחשבות השוצף בתוך ראשה הוא שמניע את העלילה קדימה ואחורה על ציר הזמן, ונדמה שאם יפרוץ את סכר שפתיה, יטביע אותה ואת חייה. וכשהיא מחליטה כבר לדבר, בנקודה שבה נפתח הספר, מתברר שהפסיכותרפיסט נרדם. שזו, פחות או יותר, מידת ההקשבה שבני ברבש מייחס לרוב המטפלים גם כשהם ערים.
"הרבה מטפלים הם או מתנשאים או לא מספיק אמפתיים", הוא אמר כשהתיישבנו בחדר העבודה שלו, קפה שחור בשבילי, שום דבר בשבילו - לא סיגריה, לא כוס מים, לא טלפון. "מתפתחת מערכת יחסים עם התניות ותלות. אין הדדיות, אין שוויון, זה מעורר בי חשד. ואני בן אדם שמאמין בדיאלוג".
את זהבה ודב בחר להשאיר בלי שם משפחה, כי "בספרות הישראלית יש המון פעמים שבהן בחירה של שמות משפחה עושה רע לדמויות. הם נראו לי כל כך ספציפיים, שלא רציתי להדביק להם שם משפחה". הוא גם זוכר בחיוך את התלאות שזימנה לו הבחירה בשם "סיטון" לגיבור סידרת הטלוויזיה שיצר עם אחיו, הבמאי אורי ברבש, ובמרכזה עו"ד ירושלמי. לרוע המזל התברר שבירושלים יש עורך דין שעונה לשם סיטון, שתבע את הערוץ הראשון בדרישה להחליף את השם של הדמות הפוגעת בשמו הטוב. אז מה אם הסידרה כבר צולמה.
הברבשים החלו לשתף פעולה בסרט "מאחורי הסורגים". אחריו יצרו סרטים נוספים וסדרות טלוויזיה מצליחות - "טירונות", "מילואים", "מיי פירסט סוני", "כוונות טובות" ו"האמת העירומה", שהזכויות שלה נמכרות עד היום בכל העולם.
"החיים בחמישים דקות" (הוצאת אקס ליבריס-ידיעות אחרונות־ספרי חמד) הוא ספרו החמישי של בני, שחלק מספריו עברו את משוכת התרגום וזכו להצלחה באירופה. "מיי פירסט סוני", הרומן המצליח שלו, נלמד בתיכון ובאוניברסיטה.
.jpg){kind=spacer}
חלל העבודה שלו שקט ותכליתי, רחוק מהחדר המהודר שעיצב לדב - זה שעל הרצפה שלו פרוס שטיח אספהאן עתיק, במרכזו שולחן כתיבה בן 170 שנה, בספרייה מצטופפים ספרי יודאיקה עתיקים ועל הקיר ציור של דניאל אופנהיים, "הצייר היהודי הראשון".
הייתי משוכנעת שברבש, נצר לרב שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, נטע בחדר העבודה של דב חפצים המתרוצצים אצלו במשפחה כבר כמה דורות. אבל הציור הספציפי לא באמת קיים, ושולחן עבודה כמו של דב הוא רק חלום רטוב עבורו.
לא, ברבש הוא פשוט תחקירן מעולה, שעומד לרשות הסופר שבו, מאפשר לו להלך חופשי בתוך הפרטים בשעה שהוא רוקח עולם דמיוני. בשמחה גדולה הוא מתרוצץ להביא את האינפורמציה שברואיו שולחים אותו להביא להם, "כל דבר שגורם לי להרחיב את האופקים גורם לי הנאה נורא גדולה. איסוף ידע, בשבילי, הוא כמו איסוף בולים או גפרורים לאחרים".
שעות הוא שוטט בחנויות יין וירטואליות עד שבחר את היין האיטלקי שהגיבור שלו ימזוג לכוס, למד על בוריים את רזי הדרך שבה הצרעה מפרה את התאנה, שחלילה לא תיפול טעות בדבריה של הגיבורה, התוהה איך להעביר את השיעור בנושא לתלמידים בכיתתה. בחן את כביש ירושלים־תל אביב מכל זווית אפשרית, ללמוד את המקום המדויק שבו מתרחשת התאונה שזהבה ודב עדים לה בדרך לבילוי לילי בתל אביב.
איבד את היכולת לכתוב בעט
עשרים שנה שהוא כותב במחשב, אומר שאיבד את היכולת לכתוב בעט. לפעמים, כשהמוזה מסתירה את פניה, הוא עולה על האוטו ומתחיל לשוטט. אוהב לטייל. מדי פעם יוצא עם הבנים הגדולים, ליאור (28, סטודנט לקיימות וסביבה באוניברסיטת תל אביב) ועומרי (26, סטודנט למשפטים) לטיולים אתגריים, סנפלינג וכאלה.
"כשהבן שלי היה בדרום אמריקה הצטרפתי אליו לטרקים באנדים. גבהים מפחידים, קשים, והתחלפו התפקידים. מילד שהולך עם אבא ונסחב אחריו, הוא הפך לחזק. זה היה היפוך תפקידים לא קל".
ברבש, איש הדעת והספר, טיפח בבנים את התשוקה למעשה הקריאה, "אני מניח שאני יכול להיות קצת נודניק בעניין הזה". שני הגדולים קוראים, וכמותם גם בן הזקונים אסף, בן ה־13. ברבש תמך בארבעה ספרים במאה, "כי המחיר הזה גרם ליותר אנשים לקרוא. מאז כניסת חוק הספרים יש ירידה משמעותית במספר הקוראים. ספרים צריכים להיות מוצר זול, מסובסד על ידי הממשלה. אבל בכל מקרה, הדברים אינם תלויים בחוק כזה או אחר, הסיפור הוא בחברה שהפכנו להיות, ובסבלנות שאיבדנו לרכוש ידע שלא מוגש לנו אינסטנט".
הוא לא רואה הרבה טלוויזיה, לפעמים נח קצת בסרט או בסידרה. תוכניות ריאליטי מקוממות אותו, "מעלות בי קבס". הוא לא מכור לשום משחק מחשב, וכשאני אומרת לו שהוא מנהל את הזמן עם הרבה כבוד, לא מבזבז אותו, הוא נושם את ההיסוס ובכל זאת עונה: "אני אגיד לך משהו, וקשה לי להגיד את זה, אבל בגילי, יש תחושה שהזמן הולך ואוזל, ואסור לבזבז אותו על סתם".
שום דבר בחזות שלו לא יודע לספר שהוא בן 63. שלוש פעמים בשבוע הוא רץ בין שמונה לעשרה קילומטרים, הזרועות שלו יודעות משקולות, ובשערו השחור עוד לא זרקה השיבה - ירושה שקיבל מאמא שלו, רות ברבש לבית הבר, שעד היום, בגיל 92, דעתה צלולה ושערה פחם. את הספר הוא הקדיש לה, ובציור של אופנהיים, זה התלוי בחדר של דב, נטע במקום של כבוד גברת בשם רות הבר, בת 102, "כמו גשר ענק המחבר בין שלוש מאות".
אמא שלו היתה בת 12 כשמשפחתה עזבה את ברלין ועלתה לארץ. שנה אחר כך עלה אבא שלו, מנחם, מוורשה, בנו של הרב משה ברבש. מנחם עזב את דרך המצוות והתורה, התגייס לפלמ"ח, שירת בש"י (שירות הידיעות) של ההגנה; תולדות עשייתו כרוכות בפיתוח ההתיישבות בנגב, והעיר באר שבע בפרט.
שלושה ילדים נולדו לרות ומנחם. אורי הבכור, בני האמצעי, וחני (53) סטודנטית ללימודי מגדר. המשפחה נעה ונדה ברחבי העולם בעקבות התפקידים שמילא האב, ולכן בני אומר שכששואלים אותו איפה נעוצים השורשים שלו, הוא עונה שאין דבר כזה. ואני חושבת על היכולת המשכנעת שלו ככותב, להכות שורש בכל עיר שבה בחר למקם את גיבורי ספריו.
"אין ספק שלטוב ולרע זה עיצב את חיי. העניק לי את הפרספקטיבה של הזר. אתה באמת לא מספיק להשתלב בשום חברה בשביל להיות בתוכה".
הציקו לך בכל מקום חדש שאליו הגעת?
"לא ממש. לא הייתי ילד שמציקים לו, אבל הייתי מכונס בעצמי. זה לא שלא היו לי כישורים חברתיים. אבל עד שאתה לומד את השפה, עד שאתה רוחש אמון, מפתח אוריינטציה של מי נגד מי - אתה כבר במקום אחר. אני זוכר שאמא שלי לקחה אותי לבית ספר יהודי נורא בבואנוס איירס. היא השאירה אותי כי היתה צריכה ללכת, ואני עמדתי שם חמש שעות ולא הפסקתי לבכות".
והלב יוצא אל הילד בן השבע שעומד ובוכה לאמא שלו, ועולה בי תמונה של זהבה גיבורת הספר, מציצה דרך הגדר על דניאל שלה, שכל בוקר בשבילו היה תופת פרידה מאמא.
בני (בחולצה משובצת) ואחיו אורי עם הוריהם רות ומנחם ברבש
החברות האמיצה של אביו עם מאיר עמית והשירות בש"י הם שרתמו את מנחם ברבש לסייע למוסד בכל מיני פעולות, למשל חטיפת אייכמן, שהביאה לסילוק המשפחה מבואנוס איירס.
בני זוכר היטב את חופשת הקיץ בפונטה דל אסטה, עיירת נופש יפהפייה באורוגוואי, שנקטעה באחת כשאבא שוב עזר לחברים הישראלים; את הפרידה החפוזה מחוליה, האומנת, שהיתה כמו בת משפחה, ואיך היא עמדה ובכתה כשעלו למונית שהסיעה אותם לחווילה מפוארת בבירת אורוגוואי. שם, במונטווידאו הבירה, ראה הילד בן ה־14 את הפנים של אבא מרוחות על מסך הטלוויזיה ושמע שהמשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפוש אחר חשוד במעורבות ברצח של הרברטס צוקורס, אזרח ברזילאי.
צוקורס היה בשנות השלושים חלוץ תעופה נערץ בלטביה ומילא תפקיד ראשי בהשמדה של יהודי ארצו, מה שזיכה אותו בכינוי "הקצב מריגה". בשנות החמישים נכנס לרשימת מבוקשי המלחמה שגיבש המוסד, שאיתם יש למצות את הדין.
את כל אלה לא ידע אז ברבש. "ממשלת ישראל טענה בתוקף שאין ולא היה איש העונה לשם של אבא, ואני הלכתי לשאול את אמא, שלא בדיוק ידעה מה קורה ומה צריך להגיד. אני רק זוכר שהסבירה לנו שנוסעים לשדה התעופה, שאסור לדבר עברית, ושלא נעבור בבדיקת דרכונים רגילה אלא נלך מסביב. לא פחדתי, רק הייתי מוטרד מזה שאני לא יודע איפה אבא.
"מהסיפורים שיוצאים החוצה חושבים שאבא היה קילר. אבל הוא היה איש עדין נפש, עם עיניים רכות ושמורות עיניים מעוגלות, כמו של חסיד. סוציאליסט אמיתי ואוהב אדם". ברבש פורט את המילים ברכות גדולה, באהבה שאין בה דבר טרוניה, רק געגוע לאבא, שנפטר לפני שמונה שנים.
פעם היה כותב בלילות. בשנים האחרונות הוא מעדיף את הבוקר. אלה השעות אחרי שאסף הולך לבית הספר, זוגתו, הארכיטקטית סיגל סרוסי (52), הולכת למשרד, ובתה מנישואיה הקודמים, אביה (26), כותבת את המאסטר במכון ויצמן. ואז כל הבית רק שלו.
"סיגל עובדת כמו מטורפת, יוצאת בבוקר וחוזרת בלילה, ככה שבשנים האחרונות אני עקרת הבית. אני זה שמקבל את אסף ומכין את ארוחת הצהריים, עושה את ההסעות. שעות הבוקר הן שעות השקט שלי".
בשקט הזה שמציעים הבית והרחוב ההרצלייני כתב ברבש את "החיים בחמישים דקות" במשך שנה וחצי, נצמד לתרשים זרימה ששירטט לעצמו, כדי שיוכל לשלוט בסדר הדברים בתוך כאוס הזמנים של העלילה.
לא קלה היתה דרכי אל תוך הספר. התיאור של השתלשלות החשדות מהרגע שבו זהבה, בבדידותה, פונה לגוגל, מקלידה את מילות החיפוש "חשד לבגידה" ושמונים אלף תוצאות נענות לה, העיר בי זיכרון רע. לא הייתי בטוחה שיש בי הכוח לחזור למקום שבו אני משועבדת למחשבות רדופות.
שאלתי אותו אם הוא מכיר את המקום הזה, וברבש אמר שהיטב. "חרדה מסוימת לגבי יחסים עם מישהו יכולה להטריף אותי. להוציא אותי משיווי משקל".
"ובלשת פעם, כמו שזהבה עושה?"
"לא", ענה, והייתי אסירת תודה על שנהג כג'נטלמן ולא החזיר לי באותה שאלה.
אחר כך סיפר על אהבתו לדמות הזאת שיצר. "רבי יצחק סגי נהור, שהיה קבליסט, הסביר פעם למה לאנשי קבלה אסור לכתוב ספרים. שספר שנכתב, אין לו בעלים, כי כל אחד שיקרא אותו יעניק לו פרשנות אישית שלעיתים תהיה מנוגדת לכוונת המחבר.
"אני נורא אוהב את זהבה, היא הכי יקרה לי. אני אוהב את האירוניה העצמית שיש לאישה הזו. אני אוהב את המוח הקדחתני, את יכולת הסינתוז של כל מיני תחומי ידע שונים. אני אוהב את הפרנויה שלה, חושב שהטלטלה בחיים שלה היתה מבורכת. ניערה אותה מתוך רוטינה שממיתה, שהופכת אותנו לטייסים אוטומטיים.
"פתאום בן אדם מתעורר באמצע החיים, ומשהו גורם לו לבחון אותם. זה אולי אחד הדברים המרכזיים שהעסיקו אותי כשכתבתי. לא רק בקשר לחיים של זהבה, אלא בקשר לחיים שלי ושל הקרובים אלי. עד כמה יש לנו שליטה בגורלנו, עד כמה אנחנו מונחים על ידי איזו מפה, שמישהו הניח אותנו עליה ושילח אותנו, ואנחנו רק חיים באשליה שאנחנו חופשיים.
"שפינוזה פעם אמר שאם האבן שזורקים למעלה היתה מסוגלת לחשוב בדרך למטה, אז היא היתה חושבת שהיא נופלת כי היא רוצה בכך. מעניין אותי עד כמה אנחנו דומים לאבן הזו".
ריח עוף ותאונות דרכים
ריח עוף בתנור מתפשט בדירה, מטפס למעלה אל חדר העבודה שבקומה השנייה. לחדר נכנסת סיגל, שואלת אם ארצה לאכול, והחיוך שלה, העיניים הגדולות, מגרשים את כל הקושי במילים שאנחנו אומרים, וכשהיא יוצאת הוא מביט אחריה. "אישה שמש", הוא קורא לה.
אמרתי לו שריח העוף הפתיע אותי, שמתיאור התאונה בספר הייתי משוכנעת שהוא צמחוני.
זה היה לילה, גשם בחוץ, כשהמכונית של דב וזהבה השתרכה אחרי משאית המובילה פרות לשחיטה. ברבש מאריך בתיאור הצפיפות הבלתי נסבלת, המועקה של זהבה המתעקשת לדבר על מה שמחכה לפרות בקצה הדרך, והניסיון של דב לברוח אל זיכרונות מחופשה משותפת, לשמוע מוסיקה.
הם עוקפים את המשאית, בירידה משורש היא עוקפת אותם במהירות, ותיאור החיות הנחבטות בין הסורגים הוא קורע לב. רעש מחריד את החושך, פרה פצועה החוצה את הכביש גוררת עצמה בין מכוניות בלומות בבהלה, וכל קרביה נשרכים אחריה, דב מוציא אקדח מתא הכפפות, עובר בין הפרות הצורחות לגאול אותן מייסורים, מייחל למותו של הנהג שהוביל אותן. בקצה אותו ערב מדמם, במלון בתל אביב, הוא וזהבה שוכבים כמו שלא שכבו מעולם. זוהי סצנה לופתת בגרפיות שלה, לא חסה על הקורא, מתארת בפרוטרוט את שיבקש להסיט ממנו את המבט.
"היית פעם עד לתאונה כזו? ראית פרות פצועות ככה?" אני שואלת. "מעולם לא", הוא עונה, "אבל ראיתי אנשים במצבים כאלה, במלחמת יום כיפור. זו לא היתה ההתנסות הקרבית הראשונה שלי. הייתי כבר מצולק מהסדיר, מהלחימה בפת"חלנד. היום, ממרום שנותיי, אני מרגיש כאילו אני מדבר על מישהו אחר".
ביום כיפור השתתף בשני הקרבות של גדוד 51 בחרמון. בלילה אחד איבד הגדוד 50 חיילים, "כמעט כל הקצינים נהרגו או נפצעו. אני נפצעתי מכדור בבית החזה ובברך".
הוא זוכר את ליל הפציעה, את המסוק שפינה אותו מהגולן לרמב"ם. את חדר המיון שהיה מלא במתנדבות מהטכניון ובתלמידות תיכון. את האחות שהגיעה עם זוג מספריים ענקיים.
"נפצעתי ב־17 בחודש, שבוע וחצי אחרי תחילת המלחמה. את מתארת לעצמך את מצב המדים. ואני שוכב שם, והאחות גוזרת אותם ממני, ובשתי שניות אני עירום מול מיליון בנות. האחות התחילה לצעוק 'מה אתם עומדים ומסתכלים? אתם לא רואים שהוא במבוכה?!' וסגרה את הווילון. בתוך כל הבלאגן, והפציעה, והמסוק, בתוך כל ההמולה הזאת, אני זוכר את המבוכה".
והוא זוכר גם את החוברת שהוציא צה"ל עם השמות, 2,500 שמות, "והתחלתי לעבור עליה, והכרתי הרבה. וזאת היתה מלחמה של שבועיים וחצי. זה פשוט לא נתפס".
כלום לא ייפתר
11 שנים שירת ברבש בצה"ל, וכשהשתחרר כמג"ד ב־1980, נעתר לפנייה של אנשי שלום עכשיו, שחיפשו קצינים שידברו נגד "האלימות שבכיבוש". הוא ויובל נריה, שקיבל את עיטור הגבורה, היו היחידים שהסכימו להופיע במסיבת העיתונאים, והרעש היה גדול. מגיבור בן גיבורים, ברבש הפך נרדף. חיילים ומפקדים שלו יצאו נגדו, והוא זומן לאינספור בירורים.
"זה היה קשה, אבל זה שאב אותי לפעילות פוליטית. זו היתה הדרך שלי לתת ביטוי להשקפת עולם שלא התעצבה בטרקלינים ובדיונים של תנועות נוער, אלא במחנות הפליטים של עזה. אני חושב שאחת החוויות הכי מעצבות שלי היתה השירות שלי שם.
"עומרי, הבן שלי, שירת גם הוא במשך שלוש שנים במחסומים, והוא אדם עם השקפת עולם מאוד דומה לשלי, וראיתי אותו נכנס לבלבול, וכשאתה בתוך זה אתה לא תמיד מזהה את זה. בגלל הרקע שלי, שגדלתי בהרבה מקומות, די הזדעזעתי מזה".
אבל נשארת בצבא, חתמת קבע.
"אני שייך לדור של מלחמת יום כיפור. המלחמה שרק בדיעבד הסתבר שיכולנו למנוע. ומאז כלום לא נפתר וכלום לא ייפתר, כי אין מי שרוצה בזה באמת. ואני רחוק מלהיות פציפיסט או משתמט סדרתי".
להט הדברים לא דהה בו, וכמוהו לא שככה בו בעירת היצירה. הוא ואורי סיימו כתיבת תסריט לדרמה קומית חדשה. הוא מפתח סידרה על המוסד להפקה גרמנית־אמריקנית, ויש כבר רעיון לספר הבא, "יש אפילו כמה שפריצים על הבד".
"החיים בחמישים דקות" מניח בסוף את דעתן של כל החשדות, כל חור של מנעול זוכה למפתח, כל סוד נפרם. כח אהבתו של דב לזהבה הוא מרגש, עולה בכוחו על אהבת המחבר לאישה שיצר. ואני חושדת בברבש שברגע שהבין את זה עלתה בו איזו קנאה, שרק בגללה, כשדיברתי בשבחו של דב, נטע בי הסופר עיניים ספקניות, "באמת? הוא לא קצת צנון?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו